עוד שירה כזו ואבדנו
אנו נמצאות בשיאם של הימים המכונים "נוראים", ימי התשובה ובקשות הרחמים שבין ראש השנה ליום כיפור. קריאת התורה עומדת לסגור מעגל נוסף, והשבת נקרא את שירת "האזינו". פרשה שירית ששוזרת צירופי מילים מפתיעים, דימויים קסומים וצורות ייחודיות: "יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי תִּזַּל כַּטַּל אִמְרָתִי", "דּוֹר עִקֵּשׁ וּפְתַלְתֹּל", "דוֹר תַּהְפֻּכֹת", "אַשְׁכִּיר חִצַּי מִדָּם".
שירת "האזינו" אוצרת מתח מצמרר בין שגב אסתטי לתוכן אלים ורצחני, וזה כשלעצמו הישג ספרותי נדיר. מרתק לחקור את השירה הזו ומצמרר לשמוע אותה בבית הכנסת. אם יש משהו שאת לא רוצה, זה להיות הנמענת של שירת "האזינו".
תפקידים ברורים
למרות השגב השירי, תוכן השירה אינו שונה מהתכנים ששמעה הקהילה עד כה במהלך הקריאות בתורה. השירה בנויה מחלוקה ל"רעים" מול "טובים" בממלכה השמיימית ובחברה האנושית.
אלוהים ה"טוב" מכונה בשירה בעיקר בשמו "י-ה-ו-ה" אבל גם "אלוהינו", "צור", "אבינו", "עליון", "קוננו" ו"עושנו". לעומתו, מציינת השירה אלים וכוחות רבים ומכזבים: "אל נכר", "זרים", "שדים", "רשף", "קטב מרירי", "בהמות", "צורם" (הצור שלהם) ועוד. אלוהינו חזק ועליון על כל האלים, וביכולתו להזין אותנו במעדנים ולנצח עבורנו מלחמות. אלוהינו הוא החזק ביותר בממלכות השמיים, הארץ והתהומות.
ועכשיו לחלוקה הקוטבית של העמים: אופס, בעצם אין כזו. המצב האנושי מורכב יותר מהמצב האלוהי. כל העמים רעים, עיקשים ופתלתלים. האבחנה בממלכת העמים אינה בין טובים לרעים אלא בין העם שאלוהינו בחר בו ליתר העמים שאינם תחת חסותו. בשירה זו, רוע וטיפשות – חד הם. אם בניו של אלוהים היו חכמים הם היו מגלים נאמנות כלפי האל החזק והמפרנס. לכן, עזיבת אלוהינו ופנייה לאלים אחרים היא תערובת של רשעות וטיפשות.
גם התהליך ברור
אלוהים הצדיק והישר אימץ "עַם נָבָל וְלֹא חָכָם". האימוץ התרחש בראשית ימי האנושות: "בְּהַנְחֵל עֶלְיוֹן גּוֹיִם בְּהַפְרִידוֹ בְּנֵי אָדָם יַצֵּב גְּבֻלֹת עַמִּים לְמִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". אף על פי שהתוצאה הייתה ידועה מראש, אלוהינו השקיע מאמצים רבים בעמו העיקש והפתלתל. הוא מצא אותנו במדבר (רגע, אז הוא בחר בנו בשעה שייצר את האנושות או בשעה שהיינו עם תועה במדבר? עוד נדבר על הבלבול הזה).
ותשכחו מהמן או מפרשת השׂליו; על פי שירת "האזינו", אלוהינו האכיל אותנו "חֶמְאַת בָּקָר וַחֲלֵב צֹאן עִם חֵלֶב כָּרִים וְאֵילִים בְּנֵי בָשָׁן וְעַתּוּדִים עִם חֵלֶב כִּלְיוֹת חִטָּה וְדַם עֵנָב", והוא שמר עלינו כפי שנשר שומר על גוזליו.
המתנות שאלוהים ערם סביבנו גרמו לתוצאה המנוגדת לשכל הישר: "וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט... וַיִּטֹּשׁ אֱלוֹהַּ עָשָׂהוּ וַיְנַבֵּל צוּר יְשֻׁעָתוֹ". עם טיפש שכמונו, במקום להבין שהטוב הגיע אלינו מאל עליון, הנחנו שהטוב תמיד יהיה שם עבורנו. הפכנו לעם עצלן ונצלן. במקום להודות לאלוהינו, בגדנו בו עם אלים הרבה פחות מוצלחים. כתמיד, בגידתנו נענתה בענישה מחמירה: "מִחוּץ תְּשַׁכֶּל חֶרֶב וּמֵחֲדָרִים אֵימָה גַּם בָּחוּר גַּם בְּתוּלָה יוֹנֵק עִם אִישׁ שֵׂיבָה".
המשחק יימשך לעד?
לכאורה, אלוהים היה אמור לנטוש את העם הבוגדני שלו והסיפור היה מסתיים במהירות ובפשטות. אלא שאלוהים מִלכד את עצמו. אלוהינו כרך את גורלו בגורלנו – אם הוא ישמיד אותנו, או אפילו יגרום לנו לסבול לנצח, שמו כאל חזק ומגן, אל עליון, יינזק. לכן נדונו, אנחנו והוא, לתנועה אין-סופית בין בגידה – עונש – תשובה – גאולה – בגידה.
מיום כיפורים שעבר ועד יום כיפורים הזה
עצוב אך לא מפתיע – יום כיפור זה יתנהל בדיוק כפי שהתנהלו ימי הכיפור שלפניו: תחושת חטא שתלך ותגבר ככל שיתגברו ההכאות על החזה ותקיעות השופר, הצום והתפילות יזככו את הלב, הקתרזיס יגיע לקראת סיומה של תפילת נעילה, ושגרת החטאים הקטנים והגדולים תשוב עם עלות השחר.
ההקשר
אם ננתק את שירת "האזינו" מההקשר המקראי שלה, נראה שהיא שירה גנרית, שירה שמתאימה להקשרים רבים. יתר על כן, ההקשר שלה במדבר, ערב מות משה והכניסה לארץ, זר ומוזר. השירה אומנם מזכירה מדבר: "יִמְצָאֵהוּ בְּאֶרֶץ מִדְבָּר וּבְתֹהוּ יְלֵל יְשִׁמֹן", אלא ששני פסוקים קודם לכן היא מזכירה את הבחירה בעם בשחר ההיסטוריה האנושית: "בְּהַנְחֵל עֶלְיוֹן גּוֹיִם בְּהַפְרִידוֹ בְּנֵי אָדָם יַצֵּב גְּבֻלֹת עַמִּים לְמִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". מצרים, קריעת ים סוף, ניסיונות המדבר, המן, מלחמות המדבר והכניסה לכנען אינם מוזכרים בשירה.
נראה שהשירה משקפת תמונת עולם מיתולוגית המאחדת בין המדבר (התוהו) לבריאת העולם. כפי שאפשר לראות בסיפור קריעת ים סוף תולדה של מיתולוגיית בריאת העולם (הקריעה וההפרדה בין המים העליונים למים התחתונים, או הקריעה וההבדלה בין שמים לארץ), גם התזכורת הבודדת של המדבר בשירת "האזינו" אינה קשורה ליציאת מצרים אלא לתוהו הגדול שבתוכו לפי המסורת יצר האל העליון את העולם. מתוך מציאות כאוטית של מזיקים ושלל אלים, ייצב אלוהינו את מעמדו כאל עליון וייצר את בניו.
מעבר לכך, תיאור המזונות הנפלאים שמהם ניזון עמו של אלוהינו, וגם תיאור האויבים והמלחמות, מתאים יותר לחיים של עם בעל נחלה ולא לקבוצה נודדת במדבר.
לפנינו שירה גנרית על מציאות גנרית, ויש בכך יופי וחוכמה. זו שירה שמביעה עצב קיומי על סבל שיש באפשרותנו למזערו אבל אנחנו לא עושות זאת. זו שירה שמעידה על כך שקריאת המציאות הרוחנית שלנו שגויה, ולכן שגויות גם מסקנותינו בדבר המשימה האנושית. תמונת העולם של אל מיטיב-רצחני שברא לעצמו עם בוגדני לא מצליחה לתת מענה לסבל. את התשובה לסבל עלינו לחפש במחוזות אחרים.
אני כן משווה
רק קצת משווה, ובהתנצלות של ממש. כיוון שלכל טקסט יש גם משמעות פוליטית, יש זווית מסוימת שממנה ההשוואה הבאה יכולה לצאת נשכרת. אי אז בשנת 2002, במהלך הרומן הארוך של מדינת ישראל עם בנימין נתניהו ומשפחתו, הוקלטה שרה נתניהו אומרת את הדברים הבאים: "יש בן אדם אחד שיכול להציל את המדינה... ביבי הוא מנהיג שהוא גדול על כל המדינה הזאת, הוא באמת מנהיג בקנה מידה לאומי. במדינה הזאת כולם רוצים להישחט ולהישרף? יאללה, למה הוא צריך להתאמץ כל כך? נעבור לחוץ לארץ. שהמדינה הזאת תישרף. המדינה בלעדי ביבי לא תחזיק מעמד. אנשים כאן יישחטו".
אין מה להשוות את הפסגות השיריות של פרשת "האזינו" לשפת הטלפון של שרה נתניהו, ועם זאת התמונה החינוכית משותפת: יש מנהיג שהוא גדול מהחיים, והוא בוודאי גדול מהעם הקטנוני והקנטרן שעליו הוא (לרוע מזלו) מופקד. העם סורר וכפוי טובה, והמנהיג צריך לרדות בו וגם תמיד יכול להרשות לעצמו לשרוף את המועדון ולתת חסות למועדון חדש.
2 צפייה בגלריה
בני הזוג נתניהו לצד אילון מאסק. מנהיג שרוצה להראות את כוחו בעולם מבין שאין לו קיום בלי שליטה על עמו
(צילום: אבי אוחיון / לע"מ)
אבל זו לא בדיוק האמת. האמת המדויקת היא שיש תלות הדדית בין מנהיגים מתנשאים למונהגיהם. מנהיג שרוצה להראות את כוחו בעולם מבין שאין לו קיום בלי שליטה על עמו. גם המנהיג מבין שהטענה שהוא "גדול על המדינה הזאת" לא באמת נכונה. אלוהים מודה שאין לו קיום בלעדינו. ושרה? אולי אפילו היא כבר מבינה שאין לה קיום בלי ביבי, ומה שווה ביבי אם אין לו עם לשלוט עליו? היחסים בין עם מבוהל לשליט קשים מאוד להפרדה.
אז מה עושות?
הטענה הקלאסית, שלפיה עם רע ראוי למנהיגות מענישה, מניבה תוצאות הרסניות. דרך לפירוק התלות ההרסנית היא בבחירה להמיר את רעיון העונש ברעיון האחריות. פירושו של דבר בחירה במוקד שליטה פנימי ולא חיצוני. המעבר האוטונומי הוא תפקידה של קהילה אחראית. שליטים עריצים אוהבים קהילות אשמות; אנשים עם רגשות אשם מוכנים לחטוף ולשתוק. מוזר ככל שזה נשמע, עריצים מעודדים את קהילותיהם לחטוא חטאים קטנים ולהרגיש חוטאים. הם לא אוהבים קהילות עם עמוד שדרה.
יום כיפור יכול להיות יום משמעותי רק אם הקהילה לוקחת אחריות על כל התהליך, ומשתפת בו את כולן וכולם. הקהילה צריכה לקחת על עצמה אחריות לברר מהו חטא, מהן הסיבות לביצועו ומהן הדרכים היעילות והמוסריות למיגורו. אין אל, רב או פוליטיקאי שיחלץ אותנו מהחטאים שלנו, ואין פולחן שיכול לכפר על עוולות.
השנה הזו מסתיימת בכאב ובדאגה עצומים, אבל גם בגאווה. השנה מסתיימת בהרגשה שהחברה הישראלית, על הקהילות השונות שבתוכה, בוחרות לקחת אחריות על הגדרת החטאים ועל תהליך התיקון.
ובבית המדרש של הטוקבקים
בטור הקודם כתבתי בהערכה עמוקה על המנהיגות של נחמה תאנה ועל העמידה האמיצה שלה ושל נוספות ונוספים מול המערכת הדורסנית והמשומנת של הרב טאו. התגובות, באופן לא מפתיע, נעו בין תמיכה לגינוי. אבל חברה אחת, שש שמה, העלתה שאלה קצרה, תמציתית, שנדמה שלא מתייחסת דווקא לטענות על מעשי האונס לכאורה של הרב טאו: "מה את עדיין עושה פה?"
רוחמה וייסצילום: דבי קופר Debbi Cooper Photographerתודה שש. בתוך הדיון הטעון רגשית, הצלחת להעלות חיוך על שפתיי. אני תוהה אם את שואלת שאלה קיומית או שאלה קונקרטית הקשורה לכתיבתי במדור יהדות. כיוון שאנו בעיצומם של הימים הנוראים, אני מעדיפה את הקריאה הקיומית ומודה לך על האפשרות לשאול מה אני עושה פה. עדיין. האמת היא שזו השאלה המטרידה והחשובה ביותר בעיניי, וברור שאין לי תשובה מלאה עליה. תשובה חלקית, שעולה בדעתי ברגע זה ובזכותך, היא: אני נאבקת. נאבקת לעשות את הישר והטוב, ומתאמצת ללמד את עצמי שלא עליי המלאכה לגמור ואין אני בת חורין להיבטל ממנה.
יקרה, אני מודה לך על השאלה, ואשמח אם תוסיפי להזכיר לי ולכולנו לבדוק מדי פעם "מה אנחנו עדיין עושות פה".
שבת שלום וגמר חתימה טובה!
