ימים של אבל
רציתי להעניק לפרשת "בראשית" מקום חגיגי, לשמוח בפתיחת מעגל חדש של קריאות בתורה, אבל בבוקר שבת נטרפו החיים. שעות ארוכות של אימה, שהפכו לימים של אבל. ככל שנוקפות השעות מתברר שאין בית שאין בו מת. אנו מתהלכות בארץ הזאת ובליבנו לוח חדש של "יזכור". רגשות של אין-אונים, כאב, אימה, כעס וגם אחווה נבללים, והרצון לחגוג את מעגל הקריאה בתורה מתחלף במשאלה לנשום באופן סדיר.
האומנם שיר הלל לבריאת האדם
סיפור הראשון של בריאת העולם מסתיים במה שנראה כשיר הלל לבריאת האדם:
"וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ
בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ
זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם".
3 צפייה בגלריה
קיבוץ בארי לאחר הטבח המחריד. לא חיות, אלא בני אדם שאיבדו את צלם אלוהים
(צילום: יואב זיתון)
בכל אחת מהשורות מופיע השורש בר"א. אלוהים מופיע בשורה הראשונה והשנייה, ובשורה השלישית, כמו אב שילדיו בגרו, הוא מסתתר ושולח אותנו לדרכנו. לא רק שמו של אלוהים נעדר מהשורה האחרונה; גם הצלם, שהוא החיבור המהותי בין האל לברואיו, נעדר ממנה.
ומה נוסף בשורה האחרונה של השיר? הבהרה שהברואים הם גם ברואות. נבראנו יחד. נבראנו בשוויון מלא: "זכר ונקבה ברא אותם".
ואגב צלם
בשפה הדתית מקובל לדבר על "צלם אלוהים" ובשפה החילונית מקובל לדבר על "צלם אדם". השורה הראשונה מאפשרת את שתי הקריאות: "ויברא אלוהים את האדם בצלמו" (של אלוהים או של האדם). לעומת זאת, נדמה שבשורה השנייה אין ברירה אלא לקבל את השפה הדתית שלפיה הצלם הוא "צלם אלוהים". אלא שגם כאן, שינוי הפיסוק יאפשר גם את הקריאה החילונית: "בצלם, אלוהים ברא אותו". חברות יקרות, בחרו לכן את הצלם המתאים לתפיסת עולמכן. כך או אחרת, הצלם מייצג את המהות, את החומר היסודי ששימש לבריאתנו.
שורת המשימה
כל שורה היא דרמה; הבריאה בשורה הראשונה, מהות הקשר עם אלוהים בשורה השנייה והפרידה מאלוהים (זו שמטרימה את הפרידה מגן עדן) בשורה השלישית. השורה השלישית היא שורת המשימה האנושית: האם נדע להתבגר ולשאת בכבוד את צלם אלוהים בכוחות עצמנו? השבוע האחרון הציע תשובה חדה וכואבת לשאלה זו.
לא חיות. אדם
לנוכח תמונות הזוועה סיננו כולם "חיות אדם", "בהמות". אבל האמת המבהילה היא שההתנהגויות הרצחניות והסדיסטיות של אנשי החמאס לא דומות בשום צורה להתנהגות של חיות, ובוודאי אינן קשורות לאורח החיים הצמחוני של הבהמות. ההתנהגות המבעיתה הזו שייכת אך ורק לבני האדם; כן, אלו שנבראו בצלם אלוהים. אנשים שנבראו בצלם ואיבדו אותו היכן שהוא בין השורה השנייה לשלישית של שירת הקיום האנושי. כל עוד נמשיך לדמות את ההתנהגות המרושעת הזו להתנהגות של חיות, לא נלמד דבר.
את האמת הבלתי-נסבלת הזו תיאר אברהם חלפי בשירו "תפילה":
"...אַל-נָא תָּרַע לַתְּמִימִים.
הֵם אֵינָם יוֹדְעִים מַדּוּע
בָּרָק פּוֹגֵעַ בְּעֵץ
הַנּוֹשֵׂא אֶת פִּרְיוֹ לְתֻמּוֹ.
אַל-נָא תֵּרַע לַתְּמִימִים.
הֵם אֵינָם יוֹדְעִים
מַדּוּעַ אָדָם מְחַלֵּל אֶת צַלְמוֹ..."
הזוועות שראינו וחווינו, ועדיין לא מתעכלות, הן לא התנהגויות חייתיות אלא התנהגויות של בני אדם שנטשו את הצלם. עוד נידרש לשאול שאלות על מהות האנושות ועל הדרך לתקן את ההשחתה של צלם אלוהים (או צלם אנוש, מה שתעדיפו). כעת אנחנו בוכות אבל מחר נצטרך לדבר על תיקון עולם, כי אין ספק שהאנושות זקוקה לתיקון גדול.
"מֶה עָשִׂיתָ? קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים אֵלַי מִן הָאֲדָמָה"
התורה לא התמהמהה עם תמונות השחתת הצלם. המציאות מחוץ לגן עדן התגלתה כקשה, מעליבה ופוצעת. אלוהים, מסיבות השמורות עימו, החליט לאתגר את צמד האחים הראשון בעולם. הוא קיבל בשמחה את מנחתו הבשרית של הבל, ודחה את מנחתו הצמחונית של קין אחיו. זו מכה קשה לקין, וחוסנו המוסרי לא עמד במבחן. הקנאה העבירה אותו על דעתו והוא רצח את אחיו.
לא רק הרצח הראשון בעולם נמצא בפרשת בראשית, גם ההתחמקות מאחריות נולדה בפרשה זו. אלוהים נותן לקין אפשרות לקחת אחריות על ההתנהגות הרצחנית שלו, וקין, עם עמוד שדרה מוסרי רופף, מחמיץ גם את ההזדמנות הזו: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל קַיִן: אֵי הֶבֶל אָחִיךָ? וַיֹּאמֶר: לֹא יָדַעְתִּי, הֲשֹׁמֵר אָחִי אָנֹכִי?"
התשובה של קין מתחלקת לשניים. בחלק הראשון הוא "רק" משקר – "לא ידעתי", ובחלק השני הוא מבצע את עיקר הפשע המוסרי כשהוא טוען נגד האחריות ההדדית: "השומר אחי אנוכי?!"
כן, קין, כן. אתה שומר אחיך. כולנו שומרות ושומרים של הזולת. אין קיום אנושי בלי ההבנה שיש בינינו יחסי אחאות והם מחייבים שמירה הדדית. הטענה המוסרנית של קין נוכח שאלת אלוהים מלמדת שאי-שמירה שקולה לרצח. שהרי קין טען שאין לו אחריות לשמור על אחיו, כשלמעשה הוא ואלוהים יודעים שהוא הרוצח.
ברגע הזה אלוהים מתפוצץ: "מֶה עָשִׂיתָ? קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים אֵלַי מִן הָאֲדָמָה". ברגע הראשון של תחושת קיפוח, הצלם הושלך והאלימות הרצחנית תפסה את מקומו.
ויש גם כעס
לנוכח ימי הפוגרום, ימי "עיר ההריגה", גואה בנו כעס שיש לתת לו ביטוי כאן ועכשיו. כעס שמתאים לנזיפה האלוהית: "מֶה עָשִׂיתָ? קוֹל דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים אֵלַי מִן הָאֲדָמָה". כעס שדורש ממי שאחראי על המחדל שהוביל לפוגרום, לקחת אחריות ולרדת מבמת ההיסטוריה.
3 צפייה בגלריה
ראש הממשלה בנימין נתניהו בביקור בעוצבת האש (אוגדה 98). החוזה עם המדינה הופר
(צילום: עומר מירון, לע"מ)
יש חוזה אחד בין אזרחיות ואזרחים למדינתם; אנו מעבירים למדינה זכויות פרטיות והיא מגינה עלינו (זו וריאציה על החוזה המקראי בין ישראל לאלוהים. חוזה שגם הוא מופר, אבל הדיון הזה יחכה להזדמנות אחרת).
עזבו אותי מאידאולוגיות לאומיות. אין לי כאלה. עם המדינה יש לי חוזה ולא עם אידאולוגיה, והמדינה שלנו, בהנהגתה הנוכחית המופקרת, האופורטוניסטית והמרושעת, מפנה לו עורף. אין מה לומר. אין פירור של אמון. אין מי ששם חיץ בין הרצחנים שהשחיתו את הצלם לביננו.
"מֶה עָשִׂיתָ?" הצעקה האלוהית הזו צריכה ללוות את ראש הממשלה שלנו. הרף מאתנו. צא. נוותר לך על לקיחת האחריות, אין לך מושג איך לעשות את זה. כמו קין אתה הולך ומתחמק, הולך ומסתבך, הולך וממלא את הארץ דמים.
גדול עוונך מנשוא
בסופו של הסיפור קין לקח אחריות מסוימת (שכבר לא הועילה לאחיו המת) והכריז "גָּדוֹל עֲוֹנִי מִנְּשֹׂא". זה מה שצריך היה לומר ראש הממשלה שלנו. כבר מזמן היה עליו לומר זאת: באסון מירון, בכל יום שבו גדלה רשימת הנרצחים בחברה הערבית, וכשהתקציבים לטיפול באלימות נגד נשים לא הגיעו ליעדם. כבר זמן רב אנחנו מחכות להודאה "גָּדוֹל עֲוֹנִי מִנְּשֹׂא" והיא לא מגיעה. אז כנראה נוותר עליה. נאמר זאת במקומך: גדול עוונך מנשוא. שחרר אותנו מהנהגתך ותן למי שיכול או יכולה לשמור על החוזה ששמו "מדינה" להנהיג את ישראל.
איפה גר צלם אלוהים
במהלך השבת ליוויתי בליבי, כמו כל אחת בישראל, את החברות והחברים מהיישובים שנכבשו בידי החמאס. בהיעדר צבא מגן, כל מה שהיה לנו זה התכתבויות ווטסאפ שהיו מלאות אהבה וחסרות תוחלת, תפילות שלא נענו ופעימות לב שעדיין לא הוסדרו. הייתה יתמות איומה באוויר.
אחת מחברותיי, מירי מונק, אישה מבוגרת, משוררת משובחת וגיבורה בעל כורחה, התבצרה לבדה בממ"ד ביתה שבקיבוץ נירים. הגורל האקראי דן אותה לחיים. יומיים לאחר שחולצה מהתופת נפגשנו איתה, חברות וחברים, בבית מדרש בזום (בית מדרש "משמעות"). ביקשנו ממירי שתציע תובנה וברכה מתוך האופל שבו הייתה נתונה יום שלם, מתנדנדת בין חיים לחטיפה או רצח אכזרי. מירי אמרה בפשטות: "תשמרו על לב נקי". הלב שלי נמס והדמעות זלגו. בהמשך יצאו סיפורים נוספים על אצילות הנפש של חברות וחברים מהיישובים בעוטף. על האמירות החד-משמעיות שלהם בעד סיכול האירוע ונגד פעולות נקמה.
אירית חפץ, חברה טובה, גם היא מקיבוץ נירים, שהייתה גם היא תלויה עם משפחתה במשך היום הארור בידיהם של בני בליעל, כתבה לאחר החילוץ בדף הפייסבוק שלה: "אתמול היינו יישוב כבוש על ידי החמאס. לקח שבע שעות וחצי שבהן בתים נשרפו, זקנים נלקחו בשבי, אנשים נרצחו, נהרסו מבנים, מכוניות וכל מה שעולה על הדעת. שבע שעות וחצי בלי צבא, בלי משטרה ובלי אף אחד לסיוע. חיילי דובדבן שהגיעו התבוננו בתימהון איך הם אוספים גופות של מחבלים שחברים הצליחו להרוג בתוך הבית, וגופות של אהובינו, ואיש אינו רוצה נקם, רק לעזור להם שיחסלו את השאר". אני יודעת היכן גר צלם אלוהים, ואני גאה לאחוז בשולי הגלימה של החבורה המובחרת הזו.
ובבית המדרש של הטוקבקים
אי שם, מעבר לענני המלחמה, בטור שפרסמתי אחרי יום כיפור, כתבתי דברי תמיכה בביטול התפילה המדירה בתל אביב. נרוש, שהגיב על דבריי (לאחר פרוץ המלחמה), לא ברר מילים: "דווקא עכשיו לפרסם את דברי התועבה האלה? לא ראיתם מה אלוקים עשה לנו כדי שנתעורר מהשנאה הזאת..."
רוחמה וייסצילום: דבי קופר Debbi Cooper Photographerנרוש יקר, המלחמה מערערת את כולנו, אבל אני רוצה לשאול אותך אם אתה באמת עומד מאחורי הקביעה שלך. האם אתה מוכן להאמין שאלוהיך יזם את הפוגרום של החמאס?! האם אתה יכול להאמין באלוהים שמעניש את עמו בצורה אכזרית כזו, רק בגלל מחלוקת על אופיו של המרחב הציבורי? אלוהים שלי רחוקה מהחמאס כרחוק מזרח ממערב. נדמה לי שמבחינה רוחנית אתה נכנס למסלול מסוכן. מילא להאשים אותי במלחמה, אבל את אלוהים?
שבת שלום וימים שקטים.
