שפיים
"תשים את זה בכלב", "השארתי לך את זה בכלב". בפתיחת החברותא שלנו הודעתי לאילנית שאלה המשפטים שיפתחו את הטור. אילנית היא יוצרת רבת פעלים בתחומי התיאטרון והקולנוע, משוררת, מנחת בתי מדרש וזה שנים רבות תושבת "העוטף" שחיה עם רננה, בתה, ועם חזי, בן זוגה, בכפר עזה. עכשיו היא שורדת-נודדת בבית ההארחה של קיבוץ שפיים, ומשם היא מנהלת את הפרויקטים הרבים שעליהם היא מופקדת. בין משימה למשימה היא מבכה את חבריה וחברותיה הרבים שנרצחו ודואגת למי שנלקחו בשבי. בשפיים היא מבכה חיים שהיו ואינם.
והכלב?
לפני שאילנית סוויסה נמשכה בכבלי אהבה ושליחות לעוטף, היא הייתה חברתי האמנית מתל אביב. ביום חורף אחד, לפני עשרים שנים בערך, היא הגיעה לירושלים חדורת מטרה לראות שלג של ממש. בביקורה הביאה אילנית לדניאל, בני, סלסילת רשת קטנה עטופה בבד בצורת כלב. ימים באו והלכו, צעצועי הילדות הלכו לאן שהלכו, אנחנו עברנו דירות והכלב תמיד איתנו. מונח על מדף בחדרו של דניאל, הוא הפך לחוף המבטחים של הדברים שאין להם מקום; מטבעות כסף מחו"ל, דרכון, כרטיס קופת חולים.
3 צפייה בגלריה
אילנית סוויסה בפסטיבל עכו, רגע לפני 7 באוקטובר. "אי-אפשר לגעת בבית שהיה ואבד בצורה אלימה כזו"
(באדיבות המצולמת)
אילנית שמעה על כלב הקש הקטן ודמעות נקוו בעיניה: "אנחנו השארנו הכול בבית, לא לקחנו כלום. וגם עכשיו, כששאלנו את רננה אם היא רוצה שנביא לה משהו מהבית, היא אמרה שלא. גם אני לא רוצה משם דבר. ביקשתי שיביאו לי קופסה אחת של מזכרות מהילדות של רננה וזהו. אי-אפשר לגעת בבית שהיה ואבד בצורה אלימה כזו. אפילו כלב קש לא יכול לעבור איתנו", היא אומרת ומלטפת את כתם, הכלב האמיתי של המשפחה, שהיה איתם בממ"ד ושמר על שקט מופתי בשעות הארוכות שבהן המשפחה התנדנדה בין חיים למוות.
בין אימה לאימה
בפרשת השבוע מסופר על המפגש בין יצחק לרבקה, ועל הנחמה והאהבה שהוא מוצא בה: "וְיִצְחָק בָּא מִבּוֹא בְּאֵר לַחַי רֹאִי... וַתִּשָּׂא רִבְקָה אֶת עֵינֶיהָ וַתֵּרֶא אֶת יִצְחָק וַתִּפֹּל מֵעַל הַגָּמָל וַתֹּאמֶר אֶל הָעֶבֶד מִי הָאִישׁ הַלָּזֶה הַהֹלֵךְ בַּשָּׂדֶה לִקְרָאתֵנוּ וַיֹּאמֶר הָעֶבֶד הוּא אֲדֹנִי וַתִּקַּח הַצָּעִיף וַתִּתְכָּס... וַיְבִאֶהָ יִצְחָק הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ וַיִּקַּח אֶת רִבְקָה וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה וַיֶּאֱהָבֶהָ וַיִּנָּחֵם יִצְחָק אַחֲרֵי אִמּוֹ".
שרה נפטרה, ויצחק מוצא אהבה ונחמה בזוגיות. אבל אנחנו יודעות שעלינו לחזור צעד אחד לאחור, אל הפעם הראשונה שבה מוזכר השורש אה"ב בתורה: "קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק... וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה". אימת העקדה ואימת הימים האלה מתמזגות, ואין לאן לברוח.
אילנית ומשפחתה שרדו את הטבח בדרכים שאין ביכולתה להסביר. כל הבתים המקיפים אותם נפגעו. נטבחו. "אנחנו אפילו לא נאבקנו, לא החזקנו את הדלת של הממ"ד, לא הסתתרנו במקומות מטורפים, לא נגררנו. לא נכנסו אלינו הביתה. אני לא יודעת איך זה קרה. כבר אמרנו דברי אהבה ופרידה וקראנו תהילים. ראינו את הסוף. עדיין לא הסכמתי שנגיד 'שמע ישראל', אבל מלאך המוות היה בפתח הבית שלנו. הוא לא נכנס". באופן שנראה לי מטורף, אילנית מרגישה ששפר גורלה. באופן מטורף, ביחס למציאות בכפר עזה, זו האמת.
בהיסוס אני שואלת את אילנית אם מה שהיה שם דומה לעקדה, והתשובה שלה מטלטלת: "תראי, הייתי אומרת שזה דומה לעקדה אם הייתה תוכנית להקריב אותנו, אבל הטרגדיה השואתית הזו לא הייתה עקדה מתוכננת. לאברהם הייתה תוכנית. אולי הוא התפלל שיבוא מלאך ויפיל מידו את המאכלת, אבל הוא הלך בידיעה שהוא מקריב את בנו. במקרה שלנו מדובר בהזנחה, בזלזול ולא באידיאולוגיה. יש טענות קונספירציה שמסתובבות אבל אני לא חושבת שרצו להקריב את העוטף. הייתה יהירות וזחיחות, ועל המזבח שלהן הוקרבנו. ויש לי גם חשבון אישי. אני אומרת לעצמי: 'מה חשבת כשירו עלייך טיל, שזה מכתב אהבה?' כששמענו יריות ואמרו לנו שאלה אימונים של חמאס, למה הסכמנו להירגע? איך לא שבתתי רעב מול הכנסת בדרישה להסביר למה נותנים לחמאס להתאמן?"
האם אפשר להתנחם באהבה?
אנחנו שבות מאירועי ימינו אל עקדת יצחק ואל יכולתו להתנחם באהבה. אילנית טוענת שיש אפשרות להתנחם באהבה גם אחרי הפקרה ונטישה: "אני יכולה להתנחם באהבה, אפילו באהבה לא ספציפית. אני מתנחמת באהבה הכללית שמורעפת עלינו – עוגה, מופע של זמר, אדם זר שמניח יד על הכתף. ביום שישי שעבר באו לבקר אותנו חיילים שחילצו אותנו. זה היה מפגן של אהבה. הם באו כואבים נורא שהם לא הספיקו להגיע בזמן, ובאותה נשימה הם גם אמרו לנו: 'נגן עליכם עד טיפת דמנו האחרונה'. בתוך הציר הזה יש שילוב של הקרבה ואהבה".
"אני עדיין לא יודעת מי עקד אותי, אין לי תמונה ברורה, אבל האהבה מחפשת מקום, ואחרי העקדה האהבה מחפשת כתובת חדשה", היא מוסיפה. "הנעקד צריך לייצר אהבה חדשה כדי שהוא יוכל להמשיך לחיות. אני הולכת על שדה שהתכסה בקרח דק ובין קרחון אחד לשני יש תהומות. אם אני לא מספיק אסופה אני יכולה ליפול למים הקרים האלה ויש חשש שהקרח יכסה אותי. בתוך ההליכה על הקרחונים אני צריכה לחמם את עצמי, והאהבה עושה את זה".
המסע עם הגר
בפתיחת תיאור המפגש בין יצחק לרבקה, נאמר שיצחק "בָּא מִבּוֹא בְּאֵר לַחַי רֹאִי". שנים רבות אילנית ואני לומדות יחד תורה ואנחנו יודעות ש"באר לחי רואי" הוא בארה של הגר, המקום שבו היא זכתה להתגלות אלוהית ולאפשרות להציל את בנה. "שרה הייתה עוקדת", קובעת אילנית כמעט כבדרך אגב, ואני בודקת איתה פעמיים שהיא שלמה עם האמירה החזקה הזו. "היה לי אפילו פעם שיר שכתבתי על זה אבל אין סיכוי שאני אמצא אותו עכשיו, הוא נמצא בין כל הדברים שכבר אין לי. להגר יש חמלה שאין לשרה. נדמה לי שהתורה עצמה חומלת על הגר יותר מאשר על שרה, ואולי לכן יצחק הולך אליה".
3 צפייה בגלריה
הרס בעזה. "אני שואלת את השכנים שם: מה אתם רוצים? ויתרתם על החלק שלכם"
(צילום: EPA / Mohammed Saber)
פתאום, כמעט באמצע המשפט, אילנית קוטעת את עצמה, מהרהרת וצוחקת צחוק מר, אירוני: "עכשיו אני חושבת על זה שאם הגר היא אמא של ישמעאל אז אולי גם החמלה שלי כלפי הגר היא סיפור שאני המצאתי לעצמי. עכשיו כל הסיפורים הישנים שלי מתערערים. אולי יצחק בכלל מפחד מישמעאל. אם הוא הולך להגר הוא הרי הולך גם לישמעאל, אולי הוא עושה את זה מפחד. גם ביחס לעשׂיו הסיפור שלי משתנה עכשיו. אני אוהבת את עשיו ואני כואבת את הבכורה שלקחו לו, אבל מצד שני אני אומרת: היי, אתה מכרת אותה. אני חושבת על תוכנית החלוקה משנת 1947 ושואלת את השכנים שלי בעזה: מה אתם רוצים? אתם ויתרתם על החלק שלכם.
"תמיד ליבי היה עם ישמעאל והגר, ועכשיו אני אומרת: רגע, אני נצר של אברהם ושרה, למה עשיתי את ההיפוך הזהותי הזה? אולי הרגשתי שאני צריכה להיות לטובת האנדרדוג, אולי כי גדלתי בחינוך דתי ומרדתי בו. מצד שני, אני לא רוצה לאבד את החמלה שלי, וכואב לי על האנשים בעזה. כואב לי מה שחמאס עושה להם. כרגע אני עומדת משתאה מול הכול".
ומה שלא מנחם
"האהבה ושותפות הגורל מנחמות אותי", היא אומרת. "מה שלא מנחם אותי הוא שאני רואה שהחברה הישראלית גם עכשיו ממשיכה בשיטה הישנה של שנאה וחלוקה קלישאתית לימין ולשמאל. אני לא הצטרפתי להפגנות נגד המהפכה המשפטית. אני כמובן נגדה, אבל לחברותיי ששאלו אותי למה אני לא מגיעה להפגנות אמרתי שההפגנות חשובות אבל אני בוחרת עכשיו לעשות חיבורים. אין לי אשליות, הממשלה הזו איומה. היא אינטרסנטית ונבנתה כדי להציל אדם אחד שצריך ללכת הביתה, היום. לא בתום המלחמה אלא היום. אבל אני רוצה להגביר את האהבה. זה חיוני לאפשרות הבסיסית שלנו לחיות".
"במקום להפגין פתחתי בשדרות קבוצה של חבר'ה מהגרעין התורני ומקומיים", היא מתארת. "למדנו לדבר, לדאוג ולאהוב. הייתה שם אמא שאמרה לרבנים: 'הבן שלי הומו', היא תבעה מהם לשוחח על זה, והם דיברו. אגב, האמא הזו כבר לא איתנו, היא נרצחה. חברי הגרעין התורני באו להלוויה שלה".
האם אפשר לרדת מהר המוריה?
אילנית טוענת שהאהבה חייבת להחליף מושא, להתנתק מהעוקד. בסיפור המקראי יצחק מפנה את אהבתו לרבקה ואולי גם להגר ומתנתק מאברהם. לאחר העקדה אברהם יורד מהר המוריה לבד. נשמתו של יצחק נשארת הלומת-עקדה על הר המוריה. ייתכן שרבקה נופלת מהגמל כשהיא רואה את יצחק כיוון שהיא, בתבונתה, קולטת את הגבר הפצוע שאיתו היא קשרה את חייה בלי לדעת לאיזו אימה היא נכנסת.
רוחמה וייסצילום: דבי קופר Debbi Cooper Photographer"קשה להמשיך כשאת יודעת שנרצחו אנשים שהתפקיד שלהם בעולם לא הסתיים", ממשיכה אילנית. "אני לא מתכוונת לאיזו משימה טכנית, אני מתכוונת לתפקיד המהותי שלהם בעולם. יש קלישאה שאומרת שאם אדם נפטר בגיל צעיר זה כיוון שהתפקיד שלו בעולם הסתיים; אבל זה לא כך. חברות וחברים שלי שנרצחו היו צריכים לעשות עוד הרבה דברים בעולם הזה. העולם עכשיו בחוסר איזון מטורף. עומד ומשתאה. יש לי הרגשה שעוד יקרו אסונות טבע כי העולם יצא מאיזון. לאלה שנרצחו היו תוכניות להרבות טוב בעולם. היו לי תוכניות כאלה עם רבים מהם. הכול נקטע באמצע".
אנחנו נפרדות בהכרה עצובה ומחייבת, שעל הכתפיים שלנו מוטלות כרגע משימות רבות מספור. התווספו משימות שהותירו מי שנטבחו בעוטף עזה. הטוב בעולם התמעט, החושך התגבר – ועלינו להגדיל את האור.
שבת שלום.
