שום דבר טוב לא יצא מהמשפחה שלו
"אנחנו נדבר על ההפטרה ולא על הפרשה, אין לי כוח להתעסק עם משפחת אברהם, שום דבר טוב לא יכול לצאת ממשפחה שהוא עומד בראשה. הוא לא עמד בניסיון ועקד את בנו, פעמיים הוא מכר את אשתו, פעמיים הוא שילח את הגר, הוא סיכן את החיים של שני הבנים שלו, למה כבר אפשר לצפות? שום דבר טוב לא יצא מהאיש הזה".
במילים אלה נפתחה החברותא שלי עם אירית חפץ, ולמרות הנסיבות הקשות אני מרשה לעצמי לחייך. "אירית נשארה אירית" אני חושבת בתודה. אני מתארת לעצמי שהמפץ הגדול של שואת-שמחת-תורה נותן את אותותיו בנשמתה באופנים רבים, אבל הנחרצות הפרשנית והמוסרית שלה נשארה. אירית היא אירית, ואני אוהבת אותה אהבת נפש.
את אירית חפץ פגשתי לפני שנים ספורות, כשהיא באה בכל יום חמישי מקיבוץ נירים בעוטף עזה לתוכנית "סוגיות חיים" במודיעין. אבל גם לפני שנפגשנו הכרתי אותה, כיוון ששמה הולך לפניה בתחום ההתחדשות היהודית. אירית היא אשת בתי המדרש המתחדשים. היא בור סוד שאינו מאבד אף טיפת תורה ומעיין מתגבר של חשיבה ביקורתית ויצירתית. מעולם לא ראיתי את אירית שותקת מול חוסר צדק. לא היה לי ספק שלימוד תורה איתה בעת הזו ייצור בי מערבולת של מחשבות ורגשות.
הבית שהיה
אירית חפץ חיה בנירים משנת 1975. היא נשואה לנמרוד ויש להם שלושה ילדים שאחד מהם חי בנירים עם ילדיו. נמרוד הוא בן הקיבוץ ואימו, ניצה, הגיעה לנירים מעין חרוד. הנכדים של אירית ונמרוד הם דור רביעי-חמישי של חקלאים, חלוצים בארץ ישראל. ביום הטבח המחבלים בחרו להיכנס פעמיים לבית של סבתא ניצה. בפעם הראשונה הם ירו בכל הבית, ובכל זאת סבתא ניצה והמטפלת קמיל נותרו בחיים. בפעם השנייה קמיל, המטפלת מהפיליפינים, נתנה להם כסף והם הלכו.
הבית של בנה של אירית נפגע באחד ממטחי הטילים שלאחר הטבח. הוא לא קיים יותר. כל משפחתה של אירית ניצלה. הצלה פיזית. על כל היתר אי-אפשר עדיין לדבר. "אני ונמרוד היינו עם נכדים בבית. נמרוד ראה איך חוטפים את השכנים מהבית שלפנינו. למזלנו בנירים יש יותר נזק פיזי מאנושי", אומרת אירית ומציינת בכאב שהגענו למצב שבו חמישה הרוגים, חמישה חטופים ושני פצועים מוגדרים כ"נס" ביחס לסביבה.
הנביא מלאכי הוא בומבה של נביא
בתבונתם הצמידו חז"ל לכל אחת מפרשות השבוע הפטרה מדברי הנביאים. כך יכולה הקהילה ללמוד ולהכיר קטעים נבחרים מדברי הנביאים, והדרשניות בבתי הכנסת יכולות לפנות אל הנבואות העתיקות כשהן תרות אחר נושא רלוונטי לדרשה. אירית היא דרשנית מחוננת, היא יודעת דרכה ולכן היא לוקחת אותנו אל ההפטרה בפרק הראשון בספר מלאכי. הפרק שבו אלוהים נוזף במנהיגות הכהנית שהשחיתה דרכיה וכבר לא ראויה למעמדה: "אַיֵּה מוֹרָאִי אָמַר ה' צְבָאוֹת לָכֶם הַכֹּהֲנִים בּוֹזֵי שְׁמִי וַאֲמַרְתֶּם בַּמֶּה בָזִינוּ אֶת שְׁמֶךָ? מַגִּישִׁים עַל מִזְבְּחִי לֶחֶם מְגֹאָל".
ניצה חפץ, חמותה של איריתצילום: שלו שלוםאירית מצטרפת אל הנביא מלאכי, היא לא בוחלת במילים ודיבורה קולח: "ההנהגה הכהנית לא מבינה מה לא בסדר, מדוע אלוהים תוקף אותה. אלוהים משיב להם באופן ישיר ובוטה – אתם מגישים לי לחם מגואל. ההנהגה שלנו מדברת כל הזמן בדיוק כמו הכהנים האלה: 'אנחנו בסדר, אלה האחרים שלא בסדר'. אלוהים לא מוותר לכהנים ולא יוותר להם, שהרי הידיים שלהם מלאות בדם שלנו. זה העם ששילם כסף לחמאס או ביבי נתניהו? זה העם שהיה חסר אחריות או המנהיגות? הם הפקירו אותנו. הלחם שלהם מגואל בדמנו".
חוסכים על אלוהים
הנביא ממשיך ונוזף בכהנים על כך שהם "חוסכים עליו" ומקריבים קורבנות בעלי מומים על המזבח: "וְכִי תַגִּשׁוּן עִוֵּר לִזְבֹּחַ אֵין רָע וְכִי תַגִּישׁוּ פִּסֵּחַ וְחֹלֶה אֵין רָע". בימים כתיקונם אירית ואני היינו בוודאי מתעצבנות על התרבות הכהנית שמייצג מלאכי. איך אפשר לשאת את ההתייחסות החיצונית הזו לחיות ולאנושות? איך אפשר לבוז כך ל"בעלי מומים"? בימים כתיקונם היינו בוחרות לבקר גם את הנחת היסוד, את תרבות הקורבנות עצמה, את האמונה שמותר ואף ראוי להקריב לאלוהים חיות, ושדם החיות מכפר על חטאי האנושות.
אבל הימים כל כך לא כתיקונם. תיקונם רחוק מתמיד, ואירית מתמקדת באסוציאציה אחת, כואבת וקשורה לרגע הזה: "הנביא נוזף בכהנים על כך שהם מקריבים בהמות בעלות מומים, ואני אומרת: אתם, ההנהגה הישראלית, מקריבים את החלשים ביותר בקהילה. תראי מה קורה עכשיו אצל כל המפונים, תראי מה קורה למי שאין לו כסף כי הוא התפרנס מחקלאות, ממלאכת כפיים, ממסעדה או מכל עבודה אחרת שהתקיימה במקום שהיה ואיננו עוד. הם לא דואגים לכלום. הם אפילו לא יודעים היכן נמצאת כל קבוצת מפונים. 'אחים לנשק' מנהלים את המדינה. הממשלה כמעט לא עושה דבר. הם מקריבים כל גר, יתום ואלמנה".
הלחם המשיחי המגואל בדם
אירית פונה לעסוק בחלום המשיחי החדש-ישן שאוחז בחלק מהמנהיגות והקהילה: "בעוד המדינה מפקירה אותנו, המשיחיים בקרב ההנהגה והעם מנסים להפוך את הגיהינום הזה לחלק מתהליך הגאולה. גם להם נצטט את דברי הנביא: אתם מביאים למזבח הדתי לחם מגואל בדם. יש מי שאומרים שהטבח הזה הוא חלק מתהליך הגאולה. אלוהים של מלאכי מגיב בתקיפות ואומר: לא, זה לא חלק מתהליך הגאולה. לחם מגואל בדם הוא לא לרצון על המזבח".
השיר הפשוט של הלחם
"אֵין לִי חֵפֶץ בָּכֶם אָמַר ה' צְבָאוֹת וּמִנְחָה לֹא אֶרְצֶה מִיֶּדְכֶם". הצד החקלאי של אירית מתעורר והיא חוזרת אל אלוהי האדמה, אולי אלת האדמה. "אלוהים לא רוצה דם של נשים וילדים ולא של חיילים. הוא רוצה את מנחת הלחם שלנו, ושהיא לא תהיה מגואלת בדם. זה הכול. אבל נתניהו מחלל כל דבר יפה שיש בעם שלנו. 'אָרוּר נוֹכֵל... וְזֹבֵחַ מָשְׁחָת'", אירית ממשיכה לצטט מדברי הנביא. "זה בדיוק ביבי. הוא יכול לעשות את הטוב ובוחר לעשות רק את הרע. זה כתוב פה בהפטרה. מה אני יכולה לעשות?" היא מחייכת את החיוך המפורסם שלה. החיוך שהטבח לא מחה, אולי רק העמיק את הזווית האירונית שלו.
הלא-מדובר הוא הפוצע ביותר
אנחנו עוברות לקודש הקודשים, לנושא שלדברי אירית הוא המושתק ביותר בכל הטבח הנורא של 7 באוקטובר. אירית לא יכולה לשתוק אותו, הכאב מציף אותה והיא נחושה להעלות אותו: "אני לא מפסיקה לשאול את עצמי למה כמעט לא מדברים על האונס. על הנשים הרבות שנאנסו והותקפו מינית תוך כדי הטבח. רוב הנאנסות נרצחו, וזה חלק מההסבר לשתיקה, אבל האונס היה חלק מרכזי כל כך בטרור שהיה שם. למה לא מדברים על זה? אני חושבת שאנחנו כחברה חייבים לדבר על האונס כחלק מרכזי בטבח, כדי שהקורבנות והמשפחות לא יישארו עם סוד שאי-אפשר לדבר עליו. לא שאני מצפה לאפשרות להירפא מהאסונות שקרו לנו, אני למודת ניסיונות מהחיים בעוטף, אף אחד לא יירפא מזה, אבל צריך לדבר על מה שהיה שם – על הכול, והאונס היה מרכיב מרכזי.
"אני לא מבקשת חלילה מהנשים או מהמשפחות שלהן לדבר על זה. בכלל, אנחנו, השורדים, למדנו לא לשאול אחד את השני שאלות. כל אחד מספר מה שהוא יכול. אבל יש תקשורת, אז למה שהיא לא תדבר על זה? הרי זה הכי נורא מהנורא. אני לא מפסיקה לחשוב על השאלה הזו".
בשקט, בהיסוס, אנחנו שואלות את עצמנו אם הבחירה לא לדבר מספיק על האונס במלחמה קשורה לבחירה התרבותית להשתיק מעשי אונס בכלל. "ואולי", מוסיפה אירית, "לאונס מתלווה, לצד הפגיעה הפיזית והנפשית, למרבה הצער, גם תחושה מיוחדת של השפלה ובושה של הנאנסת או הנאנס. תחושה שכולנו חשים מתוך הזדהות עם הקורבנות, והתחושה הזו כואבת יותר מהכעס על הרצח והחטיפה, ולכן הדיבור על נושא האונס בזמן הטבח לא מקבל את המקום הנכון לו".
מתי תסתיים המלחמה?
אירית לא מרפה מההנהגה, ויש לה זכות מלאה לעשות זאת, היא הייתה שם. את מחיר הדמים היא וחבריה משלמים. "ההנהגה הפוליטית כמעט לא רלוונטית בהתמודדות עם האסון הזה. אנחנו קודם כול עוזרים לעצמנו ולמזלנו אנחנו קהילה חזקה. עזרה רבה אנחנו מקבלים מהתנועה הקיבוצית, והגורם השלישי אלו אנשים טובים שמתגייסים לעזור לנו. רשויות המדינה לא קיימות".
לדבריה, "יש קולות שאומרים שביבי יגרור את המלחמה הזו שנים ארוכות בשביל לא להתפטר. אבל הפעם הוא לא יוכל לעשות מה שהוא רוצה. המלחמה תסתיים ביום שהרצי הלוי ורונן בר יתפטרו, ואז כולם יוכלו לומר הכול. והמלחמה שלי? אני אדע שקלו מעט המים כשאני ארשה לעצמי לא לעשות כלום במשך שלושה ימים. כשאני אצליח לראות סרט ולשתות קפה. דברים שאהבתי מאוד לעשות בחיי הקודמים".
אני נפרדת מאירית בתודה ובכאב. בהבנה שאנחנו עדיין לא יכולות לשתות יחד קפה, ובתקווה שעוד יבואו ימים שבהם זה יהיה אפשרי.
ובבית המדרש של הטוקבקים
חברות וחברים יקרים, המלחמה לא עוצרת את עברייני המין ואת באי כוחם. להפך; בחסות הפחד הקולקטיבי, בחסות הדאגות העמוקות, מעמיקה ההתעללות. לכן גם בימים אלה אנחנו ממשיכות לדאוג לקורבנות.
רוחמה וייסצילום: דבי קופר Debbi Cooper Photographerבבקשה רשמו לפניכן את יום שני הקרוב, 20.11, בשעה 20:30. במועד זה ניפגש בזום כדי לתמוך באחות שלנו, שהיא וילדיה שילמו ומשלמים מחירים בלתי נתפסים כיוון שהיא בחרה לצאת בגלוי מול עבריין המין חיים ולדר, על תעשיית הכוח והכסף שלו, ולהגן על כל הקהילה. ניפגש ונשוחח כדי לנסות ולהבין את המנגנוני השליטה וההשתקה הייחודים לפוגעים בעלי כסף ועמדות שליטה בקהילה, ניפגש כדי לדעת איך לייעל את דרכי המאבק, כדי להודות לרומי שוורץ על מה שהיא עושה למעננו, וכדי להשיק את קמפיין גיוס הכסף למען מאבקה-מאבקנו.
באירוע ידברו רומי שוורץ, העיתונאי רביב דרוקר, הבמאית ענת גורן, אורית סוליציאנו – מנכ"לית מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי אלימות מינית, נעמה גולדברג – מנכ"לית "לא עומדות מנגד", וגם אני. בואו, יחד נתקן את הקהילה. הנה קישור להרשמה לאירוע, ואפשר גם להצטרף כאן לקבוצה שבה יישלח הקישור לזום.
שבת שקטה, שבת שלום.
