הבריתות שלנו עם המציאות
בימי שגרה אנחנו לא שמות לב לכמות הבריתות שאנו כורתות עם המציאות. רשימה ארוכה של הסכמות לא מדוברות שמגדירות את האופן שבו אנו נתנהג ואת היחס שנקבל בתמורה מהעולם. רוב הבריתות מתכנסות למילה אחת: "שגרה". אנחנו נחיה חיים צנועים והגונים, והמציאות תאפשר לנו לנהל את השגרה הזו.
גם בימי שגרה הברית הזו מתקיימת רק עבור חלק קטן מהעולם. החלק הפריווילגי שחי בשכונות הנכונות של המדינות העשירות, וגם זאת רק בבתים שאין בהם אלימות או מחלות קשות. הברית היסודית שלנו עם העולם היא שכבה דקה, אבל המודעות שלנו מאומנת לא לתת על כך את הדעת. עד שמתרחש אירוע טראומטי ואנחנו מבינות שנגזר עלינו לשנות את הברית המדומיינת שכרתנו עם העולם.
ברית שהופכת לנדר
ברגעים שבהם התהום קרובה מתמיד, אנו עשויות להפוך את הברית לנדר. קרוב משפחה חולה מאוד, תאונה קשה, שלא לומר פעוטות קטנים בשבי. ברגעים אלה אנחנו יכולות למצוא את עצמנו נודרות נדרים שתכליתם להבטיח הבטחות כדי להחזיר לחיינו את המצב הנחשק מכול – "שגרה".
סולמות ונחשים
אחד ממשחקי הקופסה הפופולריים של ימי ילדותי היה "סולמות ונחשים". רוב משחקי הילדות (משחקי קופסה וגם משחקי חצר) היו קשים לי. יכולת הריכוז שלי הייתה נמוכה והייתי ממהרת לנטוש את זירת המשחק. "סולמות ונחשים" התאים לי. משחק שלא דורש ריכוז או מיומנות. את זורקת קובייה שמובילה אותך לאחד משלושה מצבים: שגרה, טיפוס בסולם או נפילה על זנב הנחש. יד הגורל חרצה את תוצאות המשחק. אז אהבתי את זה. היום אני עושה הכול כדי שהקובייה תבחר במצב השגרה.
סולמות ונחשים בחיי יעקב
יעקב, צאצא לאב פוסט-טראומטי, מוצא את נפשו מטלטלת בין הרצון בשגרה פשוטה – "אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים" – לחיים של מגה-משברים. כל הדרמות האפשריות מתרחשות בחייו של יעקב. הוא מטפס על סולמות ובעיקר מחליק על זנבות של נחשים. יעקב לא מצליח להיות "אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים".
באחד הרגעים הדרמטיים בחייו הוא חולם את חלום הסולם: "וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ. וְהִנֵּה ה' נִצָּב עָלָיו וַיֹּאמַר אֲנִי ה'... הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ. וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ... וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ וַהֲשִׁבֹתִיךָ אֶל הָאֲדָמָה הַזֹּאת כִּי לֹא אֶעֱזָבְךָ עַד אֲשֶׁר אִם עָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי לָךְ".
יעקב מקיץ מהחלום בהתרגשות וממהר לנדור נדר – "וַיִּדַּר יַעֲקֹב נֶדֶר לֵאמֹר: אִם יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ, וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי, וְהָיָה ה' לִי לֵאלֹהִים, וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה יִהְיֶה בֵּית אֱלֹהִים וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ".
נדר מפתיע
נדר הוא לרוב מעשה אינטואיטיבי ופשוט להבנה, משהו בסגנון: "אם תרפא אותי מהמחלה – אתרום כסף". אבל הנדר של יעקב, כמו כל דבר בחייו, מסתבך. מדוע הוא צריך לנדור נדר? הרי אלוהים הבטיח לו מפורשות, בחלום הסולם, בדיוק את מה שהוא נודר לאחר החלום. אלוהים הבטיח: "וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ", ויעקב בנדרו כאילו מציב סימן שאלה על מה שהובטח לו: "אִם יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ".
3 צפייה בגלריה
ניר עוז אחרי מתקפת הטרור של חמאס. המילה "שגרה" לא תזכה לתוקף ואמינות לפני שהאחראים ילכו הביתה
(צילום: אלכס קולומויסקי)
מעבר לכך, נדר בנוי במתכונת של "אם – אז". אם אתה, אלוהים, תיתן לי משהו, אז אני אבטא במתנות את תודתי ואמונתי. אלא שבנדר של יעקב לא ברור מתי מסתיים חלקו של אלוהים ומתחיל חלקו של יעקב. האם המשפט "וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי וְהָיָה ה' לִי לֵאלֹהִים" הוא חלק מהבקשה לאלוהים – השיב אותי בשלום לביתי ואהיה עבורי אלוהים, או שהוא חלק מהתמורה האנושית: אם תשמור עליי – אני אשוב לביתי ואראה בך את אלוהיי.
הגורל הרע של יעקב
יעקב עושה הכול כדי להבטיח לעצמו חיים מבורכים: הוא קונה בכורה, גונב ברכה, הולך לחפש כלה הרחק מהבית, מנסח הסכם ברור ומפורט לגבי אשתו המיועדת "בְּרָחֵל בִּתְּךָ הַקְּטַנָּה", משפט שהפך לביטוי להסכמים מנוסחים בפירוט מרבי, והוא גם נודר את הנדר בבית אל. אבל יעקב לא מצליח לחמוק מגורלו, והוא מסכם את חייו במילים: "מְעַט וְרָעִים הָיוּ יְמֵי שְׁנֵי חַיַּי".
הברית שלנו עם המציאות
ביום השלישי של המלחמה מצאתי את עצמי, יחד עם מאות ישראליות וישראלים, בשדה התעופה של לרנקה, בדרך לישראל. זמני ההמתנה היו הארוכים ומתישים ולכל מקום שפניתי אליו נתקלתי במבטים מבועתים. שדה התעופה היה מאוכלס בקהילה ששבה הביתה ביודעה שהבית אינו אותו בית, שהמושג ביטחון חדל להתקיים, שייתכן שהגרוע מכול עדיין לפנינו. אבל אותה חבורה הקרינה שהיא גם יודעת מהי סולידריות ויודעת שהאהבה והערבות ההדדית הן המפתחות שלנו. מחוות אהבה מאנשים לא מוכרים, חיבוקים ושיחות בין זרים מילאו את המרחב. הצטופפנו בידיעה שמה שיש לנו זה רק ה"יחד" שלנו, וזה חייב להספיק.
בעודי יושבת מבועתת ומנסה לעכל את מה שלא ניתן לעיכול, הבנתי שהברית המדומיינת שכרתּי עם המציאות משתנה ברגעים אלו. היו לי אמונות על הזדקנות "תחת גפני ותאנתי", מחשבות על עתיד, על עבודה ולימודים, על החלומות שלי ושל הילדים שלי, על משימות חברתיות ורוחניות שאני רוצה לבצע.
המחשבות האלה תלויות בשיתוף פעולה נדיב עם עולם שיוסיף לתת לי ימי שגרה. בנמל התעופה הבנתי שאם אני רוצה לשרוד את התופת שאליה אני טסה, אני צריכה להבין שרק ההווה קיים באמת. שפגיעות אלימות תמיד אפשריות. שלא תמיד יהיה לאן לברוח. שהחיים יכולים להיפרם באכזריות בכל רגע. שעות של ישיבה במדיטציה, בנמל התעופה ובבית, לימדו אותי שהברית החדשה, הברית היחידה האפשרית לי עם המציאות, היא למצוא בתוכי את היכולת לתת ולקבל אהבה. אני מדברת על אהבה מחויבת, רדיקלית, לא על רפרופי "פאסיב-אגרסיב" שמתחזים לאהבה. האפשרות היחידה שלי לחיות היא להיות בתוך בריתות אנושיות מיטיבות. בתוך האהבה. וכשהסוף יבוא, וכבר למדנו שיש לו לפעמים דרכים מזוויעות להגיע, הוא יבוא. אני אעשה כל שביכולתי כדי שהאלימות לא תשנה אותי. זו הברית החדשה שלי עם המציאות.
הברית שלנו עם המדינה
מדינות קיימות בדיוק כדי לשים חיץ בין המציאות הכאוטית ובין הקהילה. מדינות קיימות בראש ובראשונה (ואולי רק) כדי להגן על הקהילות שלהן. הברית ביני ובין המדינה אמורה להיות פשוטה: אני משלמת מיסים ושומרת חוק, והמדינה שומרת על חיי. אין לי אמונות גדולות ומחשבות רוחניות ביחס למדינה. מדינה היא עבורי אמצעי ולא מטרה. יש לי צפייה שחוקי המדינה יבטאו צדק וחמלה, ישמרו על זכויות הפרט ועל התנהלות דמוקרטית.
אנחנו, בישראל, מציעות למדינה ברית נדיבה מאוד. אנחנו נותנות הרבה כסף ומצייתות לחוקים תובעניים, ובתמורה אנחנו מצפות לקבל הגנה. מדינת ישראל הפרה בצורה אכזרית את הברית שלה איתנו. סכרים רבים של הגנה נפרצו במהלך השנים: נשים, ילדות וילדים מופקרים בבתיהם, אזרחים ערבים נרצחים לאור יום ברחובות, הדמוקרטיה מועמדת להטבעה והנה, הנורא מכול הגיע – חלקים מהמדינה נכבשו בידי ארגון טרור אכזרי ובמשך שעות ארוכות אזרחים ואזרחיות נטבחו, נאנסו ונלקחו בשבי ואין מושיע.
אין הפרת ברית חמורה מזו. על הברית שלנו עם המדינה חתומות דמויות מוגדרות, אנשים שנושאים בתפקידי ההנהגה: ראש הממשלה, שר הביטחון, השר לביטחון לאומי והממשלה כולה, הרמטכ"ל וראשי המודיעין. כל אלה אחראים על הפרת הברית איתנו. המילה "שגרה" לא תזכה לתוקף ואמינות לפני שהם ילכו הביתה. ואחרי שהם ילכו? תהיה לנו עבודת שיקום אדירה כדי לחדש את הברית, אבל לצידה תהיה גם תקווה שהברית הפעם תהיה פשוטה, כנה ואמינה יותר. לא פנטזיות אנחנו מבקשות, לא שינוי סדרי בראשית, אלא מדינה ששומרת על המחויבויות הבסיסיות שלה, בערך כפי שניסח זאת יעקב: לחם לאכול, בגד ללבוש ואפשרות לשוב בשלום הביתה. וכן, כיוון שאנחנו לא אדם פרטי אלא קהילה – גם שוויון ודמוקרטיה.
ברית פדיון שבויות ושבויים
בשעה שאני כותבת את המילים האלה, השבויות והשבויים עדיין לא שבו הביתה, וכבר מתנהלים דיונים נגד ההחלטה לעשות הפוגות בלחימה כדי לפדות אותם. לא רק בן גביר וחבורתו המשיחית מערערים על ההחלטה, אני קוראת פרשנים צבאיים ששואלים על התבונה הצבאית בפדיון השבויים בעת הזו.
אני לא מבינה בצבא, אבל אני מבינה משהו בבריתות ובהפרתן, ואני רוצה לומר שמדינת ישראל ערערה את הברית שלה איתנו בצורה איומה ונוראה. כל השנה האחרונה הייתה מטלטלת ו-7 באוקטובר ריסק את מה שנותר שלם. ייתכן שיש סיבות צבאיות לא לפדות כרגע את השבויים, אבל החלטה כזו תסתום את הגולל על אמון מחודש בינינו ובין המדינה. גם זה שיקול קיומי. בלי השבויים והשבויות אולי יגדלו הסיכויים לסיים את המלחמה בניצחון מפואר, אבל כבר לא יישאר בשביל מי.
ובבית המדרש של הטוקבקים
בשבוע שעבר כתב לי יעקב: "אני מעוניינים בפרשנות עניינית לפרשת השבוע. ללא אג'נדות. ללא הטיות. ללא סילופים. רוצה להביע את דעתך? בשמחה. באתר ynet כבר קיים מדור דעות. כתבי שם בקביעות. אל תבוזי לאבות ומנהיגי האומה ולפרשניה האמיתיים – חז"ל – באמצעות אצטלה של פרשנות לפרשת השבוע. זה הזמן לערוך חשבון נפש. אצל כולנו. אני זורק את הכפפה".
רוחמה וייסצילום: דבי קופר Debbi Cooper Photographerיעקב יקר, תודה על התגובה וגם על ההמלצה לערוך חשבון נפש, זה תמיד דבר בעיתו. בקשר להבעת דעות אישיות דרך פרשת השבוע, זו דרך המלך של הפרשנות היהודית מימי חז"ל ועד ימינו. אני תוהה אם תצליח למצוא דרשות תלמודיות "ללא אג'נדה". איך בכלל אפשר לעבור את החיים האלה ללא אג'נדה, ובשביל מה? אני לא רוצה לחיות בלי אג'נדה ולא רוצה ללמוד תורה בלי אג'נדה. אג'נדה היא העיקר. התרבות היהודית לדורותיה היא "מדור דעות" מרגש, פרובוקטיבי ויצירתי.
שבת שלום.
