כשהחלו הדיווחים על חדירת מחבלים לקיבוצי העוטף ולערים הסמוכות, ישנה איריס שטרית (58) בביתה באילת, רחוקה מכל המהומה. בשבע וחצי בבוקר התקשרה אליה בתה, שהייתה במקרה בביקור בנתיבות, וסיפרה על האזעקות והטילים. "במהלך השיחה היא פתאום דיווחה שהיא שומעת יריות. איך שהיא אמרה שיש יריות התחיל מסע הזוועות שלי, אני שומעת ולא מאמינה איך ההיסטוריה חוזרת על עצמה", מספרת שטרית. "פתחתי מהר טלוויזיה והבנתי שמשפחות שלמות מתבצרות בממ"ד ושמחבלים מסתובבים להן בבית, וזה ישר החזיר אותי לרגעים הכי קשים של החיים שלי. שוב אזרחים משוועים לעזרה ואף אחד לא מגיע, אני מסתכלת ורואה את חוסר האונים ואת הכאוס, והכול חוזר אליי".
עד גיל תשע חייה של איריס שטרית התנהלו על מי מנוחות. היא הייתה ילדה עטופה באהבה במשפחה מלוכדת וחמה, וברגע אחד גורלי הפכה לאחת הניצולות היחידות מהטבח המחריד שאירע בקריית־שמונה, כשחוליית מחבלים פרצה לביתה ורצחה לנגד עיניה את אמה פאני (32) ושלושת אחיה: יוכבד (11), אהרון (8) ומוטי (4).
זה קרה לפני כמעט 50 שנה. שלושה מחבלים חדרו מלבנון לשטח ישראל באין מפריע, נכנסו לבניין ברחוב יהודה הלוי 15, עברו קומה־קומה, דלת־דלת, ורצחו בדם קר כמעט את כל מי שהיה שם. 18 בני אדם, ובהם שמונה ילדים, נטבחו באותו בוקר.
"אני יושבת מול הטלוויזיה ולא מאמינה", חוזרת שטרית לבוקר של השבת השחורה באוקטובר 2023. "הבת שלי יצאה מזה בשלום, אבל ככל שעברו השעות התמלאתי זעם, צער ותסכול. איך, איך שוב אף אחד לא בא? הם יושבים שם וזועקים הצילו ואין מושיע ואין גם אופק. אני חיכיתי שעה וחצי שיבואו לעזור לי, וזה היה כמו נצח מבחינתי, אז יום שלם? חשתי מחדש את אותה תחושה של חוסר אונים, צה"ל הגדול והחזק שאמור לבוא להציל אותי לא בא. זה אחד הדברים שנחרטו בי עוד כילדה מהפיגוע שעברתי, וזה כנראה לעולם לא יגליד".
לפני כשנה חזרה העיתונאית ליסה פרץ בסרטה "הבית בקריית שמונה" (משודר בימים אלה ב"הוט 8") לעיר שאותה עזבה בצעירותה, אל הבית ברחוב יהודה הלוי 15 שעמד בשיממונו במשך שנים, והיום, כדרכו של עולם, מאוכלס מחדש.
פרץ, שיצרה את הסרט עם רובי אלמליח ואילנית באומן, התפרסמה בילדותה כשהשתתפה בתשדירי הבחירות של הליכוד ב־1984 וסיפרה נסערת על התחושות שלה בצל נפילת הקטיושות על העיר. הטבח המחריד, כך היא מספרת בסרט, העסיק אותה כילדה תושבת העיר וגרם לה לבקר שוב ושוב בבניין הרפאים הנטוש.
בסרטה משרטטת פרץ תמונה מזעזעת של הכשלים הצבאיים והביטחוניים שהובילו לפיגוע ושל הפשלות של כוחות הביטחון בהתמודדות עם האירוע, שהביא למותם של חלק מהפצועים מאיבוד דם, בגלל הזמן הרב שעבר עד לפריצה של הכוחות לבניין.
גם פאני ויוכי שטרית, אמה ואחותה של איריס, נפטרו ככל הנראה מאיבוד דם. "בפירוש יכלו להציל אותן, את אמא שלי בוודאי, היא לא הייתה פצועה אנושה", אומרת איריס. "ראיתי איך נחלים של דם נוזלים ממנה, ידעתי שהזמן אוזל, לאט־לאט היא פחות ופחות תקשרה, עד שהראש שלה צנח והבנתי. היא כל הזמן דאגה לי, ביקשה ממני להתחבא מחשש שהמחבלים יחזרו. רק כששמענו את החיילים בחוץ היא פשוט הניחה את הראש ושחררה. היא החזיקה את עצמה בשבילי".
"בתי הייתה במקרה בנתיבות בשבת ההיא. היא התקשרה וסיפרה על האזעקות והטילים ואז דיווחה שהיא שומעת יריות. איך שהיא אמרה 'יריות' התחיל מסע הזוועות שלי, אני שומעת ולא מאמינה איך ההיסטוריה חוזרת על עצמה"
את חושבת שאם היו מפיקים לקחים מהפיגוע בקריית־שמונה, האירוע בעוטף היה נמנע?
"את הפיגוע בקריית־שמונה מדינת ישראל בחרה לשכוח ולמרוח, אבל אם להיות כנה, אני לא בטוחה שזה היה עוזר. אצלנו הייתה חולייה אחת, בעוטף היו אלפי מחבלים שנכנסו למאות בתים, אף אחד לא ציפה לתרחיש כזה. יש מצב שאם היו חוקרים כמו שצריך את הפיגוע שלנו, איך החוליה הצליחה לחדור לישראל ולמה הצבא לא הגיב הזמן, היו יכולים לפחות למזער נזקים, אבל לא חקרו ולא הפיקו לקחים".
המחסנית שנגמרה
הבוקר של 11 באפריל 1974 התחיל כמו כל בוקר רגיל. איריס, אז תלמידת כיתה ד', הייתה בחופשת פסח והתעוררה מוקדם כדי להיפרד מאביה, יוסף, שיצא לעבודתו כמנהל מחלקה במפעל "חוליות". "הכנתי לאבא סנדוויצ'ים לעבודה, ואחרי שהוא יצא שמעתי קולות לא שגרתיים ואחר כך יריות", היא מספרת. "אמא שלי התעוררה וצעקה מהחלון למישהו למטה 'מה זה הרעש הזה?', והוא ענה שזה כנראה פיצוץ של צינור מים".
השעה הייתה 7:20 בבוקר כשהאם וארבעת ילדיה ישבו לאכול ארוחת בוקר מול דלת הכניסה לדירה בקומה השנייה בבניין. שלושת המחבלים, שכבר הרגו את רוב דיירי הקומה הראשונה, פרצו לבית, הכלב נבהל וברח לחדר השינה, ואיריס רצה אחריו, אוחזת בידה באחיה הקטן מוטי.
"דלת הכניסה נפרצה בבעיטות, דלת עץ פשוטה, אז עוד לא הייתה פלדלת", היא מספרת. "שני מחבלים נכנסו ועמדו מולנו ממרחק של מטר. למחבל הימני נגמרה המחסנית. בשבריר שנייה של החלפת המחסנית אחזתי בידו של מוטי ורצתי בעקבות הכלב. דלת הארון הייתה פתוחה, אז הרמתי את הכלב ושמתי אותו בארון, מוטי ואני נשארנו לעמוד מאחורי הדלת הפתוחה של הארון, ואז שמעתי צרור יריות מחדר האוכל. באותו רגע מוטי עזב את האחיזה שלי וברח ואז שמעתי עוד צרור. נשארתי במקום, קפואה. לא החזקתי לו את היד מספיק חזק כנראה".
האשמת את עצמך?
"כן, קצת. שנים שאלתי את עצמי למה לא החזקתי אותו מספיק חזק, שנים הרגשתי אשמה על זה שאני חיה והם מתים".
מתי העזת לצאת מהחדר?
"אחרי שנהיה שקט ניגשתי לחלון וראיתי התגודדות של עשרות אנשים למטה, צעקתי 'הצילו, הצילו' אבל אף אחד לא הגיב. חזרתי פנימה וראיתי נהרות של דם. ניגשתי לאחים שלי והם לא הגיבו. הבנתי שהם מתים. יוכבד ביקשה שאכסה אותה, ואמא שלי ביקשה שארים אותה למיטה. לא הצלחתי להרים אותה, אז היא ביקשה שאכסה אותה גם. היא כל הזמן אמרה לי 'לכי תתחבאי', דאגה שהם יחזרו, וכל הזמן שאלה איפה אבא. רצתי שוב לחלון וראיתי את אבא שלי. הוא ראה אותי ושאל איפה כולם, אז אמרתי לו שאהרון ומוטי מתים. הוא שאל 'ומה עם אמא ויוכי?', ועניתי שהן פצועות. הוא צרח והשתולל, זעק שייתנו לו לעלות להציל אותן, וכוחות הביטחון לא נתנו לו. נשארתי איתן לבד שעה וחצי עד שהחיילים באו ולקחו אותי".
איך הצלחת להמשיך הלאה?
"שלושה ימים אחרי הפיגוע הפגישו אותי לראשונה עם אבא שלי והוא לא היה דומה בכלל למי שהכרתי. האבא שלי, החתיך, הגבוה, החזק, פתאום נראה מחוק. שיער פרוע, עיניים אדומות, בוכה. אחרי כל מה שעברתי ציפיתי שהוא יתמוך בי, יחבק אותי ויגיד לי שהכול יהיה בסדר. אני ילדה, מי ייתן לי ביטחון? ישבתי על הברכיים שלו והחלטתי להיות הכוח שלו. הפכתי להיות הורה לאבא שלי. זה היה הרגע הכי קשה בחיים שלי, שבו הבנתי שאין לי על מי להישען. לקח לי הרבה מאוד זמן להבין שאני צריכה עזרה רגשית, משהו שמעולם לא קיבלתי".
"דלת הארון הייתה פתוחה, הרמתי את הכלב ושמתי אותו בארון, מוטי ואני נשארנו מאחורי הדלת, ואז שמעתי צרור יריות מחדר האוכל. באותו רגע מוטי עזב את האחיזה שלי וברח. אז שמעתי עוד צרור"
לא קיבלת שום עזרה נפשית אחרי הרצח?
"כמה ימים אחרי כן לקחו אותי לפסיכולוג שנתן לי לבנות מגדל מקוביות לגו. לא הבנתי מה לעזאזל הוא רוצה מהחיים שלי, נפגעתי מאוד. הרי רק לפני כמה ימים הייתי ילדה בת תשע, ועכשיו אני זקנה בת 90, מה לגו עכשיו? לא הסכמתי ללכת אליו שוב. לימים שמעתי שהיו לי המון סיוטים, רצו לתת לי כדורי הרגעה. למזלי הייתה שם מתנדבת בשם חניתה אטיאס, שלא אשכח אותה. היא באה לשמור על אבא ועליי ואמרה: 'עזבו אותה, היא חזקה והיא תתגבר'. במשפחה לא ידעו להתמודד וגם לא הייתה להם הכוונה מקצועית".
איך קיבלו אותך בבית הספר?
"אף אחד לא דיבר איתי, אני חושבת שפחדו לפתוח את המקום הזה מולי, לא ידעו איך לגשת אליי. בשלושת החודשים הראשונים אחרי הפיגוע בכלל לא הגעתי לבית הספר, ואז באתי ובהפסקה יצאתי לחצר וכל בית הספר הקיף אותי. עמדתי שם חסרת אונים, כולי מכווצת, הייתה התקהלות מטורפת סביבי, עד שהגיעה מורה ופשוט שלפה אותי משם. למחרת העבירו אותי לבית ספר אחר, שם החוויה הייתה קצת יותר טובה. כל מה שרציתי זה שלא ייגעו בי, שלא ישאלו שאלות".
סיוע מהנשיא
כמה חודשים אחרי האסון עברו איריס ואביה לגור בבת־ים, עם סבתה, דוד שלה, אשתו ושלושת ילדיו. המעבר לבת־ים היה טראומטי כמעט כמו הפיגוע, היא אומרת. "הקריעה שנקרעתי מהעיירה שגדלתי בה הייתה מאוד טרגית וקשה, הלכתי לאיבוד בפעם השנייה, לא מספיק שאיבדתי את אמא שלי ואת האחים שלי, איבדתי את כל מה שהכרתי ואת כל העבר שלי, ולא היה לי על מי להישען", היא אומרת. "לא קיבלנו כלום מהמדינה, אבל אבא שלי קיבל פיצויים מהעבודה ורצה לקנות חנות כדי לשקם את עצמו. הכסף לא הספיק גם לתשלום מס רכישה, אני לא זוכרת איך זה הגיע לנשיא אפרים קציר, והוא אמר, 'אדון שטרית לא ישלם מס רכישה, הוא שילם מספיק', ושילם את המס בעצמו".
אביה פתח חנות תקליטים בתל־אביב, וכמה שנים לאחר מכן, כשאיריס הייתה בת 15, הוא נישא מחדש לקרובת משפחתו, מזל, הצעירה ממנו ב־18 שנה. לשניים נולדו שלושה ילדים: יוכבד, שרונה ואורי. "עד שאבא שלי לא התחתן לא התפניתי לאבל הפרטי שלי, עד אז הייתי עסוקה בלהחזיק אותו. היו לי רגעי משבר מטורפים, אבל כלפי חוץ הייתי בסדר, רק כשהייתי נכנסת לחדר שלי ונועלת את הדלת, הייתי מתפרקת בבכי שעות על גבי שעות. רציתי למות, אבל אף אחד לא ידע מה עובר עליי ובטח לא חשבתי לבקש עזרה. לא ידעתי שאני צריכה".
"מהחלון ראיתי את אבא, אמרתי לו שאהרון ומוטי מתים, ואמא ויוכבד פצועות. הוא זעק שייתנו לו לעלות להציל אותן, וכוחות הביטחון לא נתנו לו. נשארתי איתן לבד שעה וחצי עד שהחיילים באו ולקחו אותי"
בצבא שירתה בגלי צה"ל כמפיקה, וכשהשתחררה הכירה את מי שהפך להיות בעלה ואבי שלושת ילדיה: נופר (34), לוטם (29) ודקל (24). "גרנו באזורי חן בתל־אביב, ואחרי כמה שנים היה לנו משבר בזוגיות והחלטנו לפתוח דף חדש בקיסריה", היא מספרת. "עברנו ב־1996, ושנה אחרי זה החלטנו לחזור לתל־אביב. קיסריה הייתה אז עיר מאוד זקנה, לילדים לא היו חברים ולי לא הייתה עבודה.
"יום אחד פגשתי במכולת את יורם בן פורת, מישהו שהכרתי בעבר. הוא סיפר לי שהוא מנהל קומפלקס דירות של חברת 'אזורים' ושהם נתקעו עם המכירות והציע שאבוא לעזור. החלטנו להישאר בקיסריה עוד קצת, ותוך חצי שנה העפתי להם את כל הדירות. יורם הציע לי לפתוח משרד עצמאי ונתן לי לשווק פרויקט חדש של 520 דירות. כך הקמתי בשנת 1997 את חברת 'י.איריס נדל"ן בע"מ', שפועלת בקיסריה והסביבה, ועשיתי חיל. לפני כמה שנים העברתי את המשרד לניהולה של בתי לוטם, ומאז אני חיה על הקו אילת־קיסריה, ומגיעה מדי פעם לעזור".
ניצולת השואה שהצילה אותי
אבל ההצלחה הכלכלית לא הצליחה לסגור את הבור הנפשי. בגיל 40 הבינה איריס שהיא צריכה עזרה והלכה בפעם הראשונה בחייה לטיפול פסיכותרפי, שבו גילתה שהיא סובלת מפוסט־טראומה מורכבת שהודחקה. "כל החיים שלי הושפעו ממה שעברתי בגיל תשע, אבל לא הבנתי את זה, חשבתי שאני בסדר, שהתגברתי", היא מספרת. "תמיד תמכתי בכולם, בהתחלה באבא, אחר כך באחים שנולדו ואז בבן הזוג שלי ובילדים שלי, לא היה לי זמן לחשוב על עצמי. נעלתי את כל הרגשות בפנים, וכל השנים התנצלתי על זה שאני חיה. הייתי אמא מאוד חרדתית, הבת הגדולה שלי ישנה איתי במיטה עד גיל חמש, לא יכולתי לשחרר, פחדתי שיקרה לה משהו. לימים, כשהיא הלכה לבית הספר, הייתי עוקבת אחריה לוודא שהגיעה בשלום.
"לקראת גיל 40 הרגשתי שאני מאבדת גובה, ואז לראשונה קיבלתי עזרה ונהייתי אדם חדש שהרגיש שיש לו זכות קיום. הייתי צריכה להילחם על כך שיכירו בי כנפגעת פעולות איבה, ובסוף נתנו לי 20% נכות וקיבלתי טיפול אצל אידית פורת, פסיכותרפיסטית ניצולת שואה שהצילה אותי. פשוט נולדתי מחדש. 32 שנה אחרי הפיגוע העזתי לבכות בפעם הראשונה ליד אבא שלי".
לפני 12 שנה התגרשה מבעלה, ובשש השנים האחרונות היא מנהלת זוגיות עם עופר גלזר (64), הגרוש של שרי אריסון. שלוש שעות אחרי שנפגשו הם החליטו לעבור לגור ביחד, וחצי שנה לאחר מכן עברו להתגורר באילת. היום היא עובדת כמנהלת אירועים ויחסי ציבור של "ווטרלנד", פארק מגלשות המים שנפתח לאחרונה בחוף אלמוג, בבעלותו של גלזר.
"אני מכירה את עופר כבר 30 שנה, היינו שכנים באזורי חן כששנינו היינו נשואים והבנות שלנו היו יחד בפעוטון", היא מספרת. "הוא היה כמעט בן בית אצלנו, אבל אחרי חצי שנה הוא התגרש ועזב את השכונה. לא היינו בקשר, אבל ידעתי כמובן שהוא התחתן עם שרי אריסון והפך לאורח קבוע במדורי הרכילות. לפני כמה שנים הוא שלח לי הודעה בפייסבוק וסוג של חיזר אחריי. במשך שנתיים הוא ניסה לתאם איתי דייט ולא רציתי, התקשורת די לכלכה אותו והכתימה אותו ולא רציתי קשר לזה".
האמת היא שהוא הכתים את עצמו. כזכור הוא הורשע בהטרדה מינית ובמעשים מגונים ונידון לחצי שנה בכלא.
"בואי נאמר שהתקשורת העצימה את זה מעבר לכל פרופורציה, בכל כתבה שהתפרסמה עליו כאיש עסקים הזכירו לו את זה. התדמית שיצרו סביבו הרתיעה אותי. לימים גיליתי בן אדם אחר לגמרי, והבנתי שהרבה דברים שכתבו עליו לא היו נכונים. אחרי שנתיים, כשהתרציתי לפגוש אותו, גיליתי את ההפך הגמור ממי שחשבתי שאני מכירה. עופר הוא איש של בית, אבא מדהים ובן זוג מדהים. זאת הייתה התאהבות מטורפת, זיקוקים, עברנו לגור באותו ערב יחד, כי כבר הכרנו וידענו לאן אנחנו נכנסים. באתי לזוגיות הזו מעמדת כוח אחרי שלמדתי להעריך את עצמי, וזה בהחלט עזר".
לא הלחיץ אותך שהוא היה נשוי לשרי אריסון, האישה העשירה בישראל?
"תגידי לי, מה ילחיץ אותי אחרי מה שעברתי? (צוחקת). שרי אישה מדהימה ואנחנו בקשר מצוין, אנחנו מדברות, נפגשות בחגים, באירועים. היא ועופר גמרו יפה והם בקשר ממש טוב".
"עד שאבא לא התחתן מחדש לא התפניתי לאבל הפרטי שלי. היו לי רגעי משבר מטורפים, אבל כלפי חוץ הייתי בסדר, רק כשהייתי נכנסת לחדר ונועלת את הדלת, הייתי מתפרקת בבכי שעות על גבי שעות"
למה עברתם לאילת?
"עופר חי שם בצעירותו, בא לו לחזור לשם וזרמתי איתו. הוא לא תכנן לפתוח שם פארק מים, המעבר היה לצורך רענון, שנינו רצינו לעשות שינוי בחיים. אני מאתגרת את עצמי כל הזמן, רק עכשיו הגשמתי חלום והוצאתי רישיון סקיפר".
מה קורה באילת בימים אלה?
"אילת היום היא עיר מאוד עצובה, מאוד מכונסת, כבויה ומתאבלת יחד עם כל המפונים והפליטים שהגיעו אליה ועם כל עם ישראל. פארק המגלשות שלנו סגור. פתחנו לכמה ימים מרוכזים לטובת ילדי העוטף, וסגרנו כי אין חיים באילת. דקל, הבן שלי, משרת במילואים בדרום וגם אני אמא דואגת. אני בת למשפחה שכולה, לא הייתי חייבת לשלוח את הבן שלי לקרבי ובטח לא למילואים, אבל חינכתי את הילדים על ערכי הציונות והוא עושה מה שצריך"."
את מאמינה בתקומה מחדש של יישובי העוטף?
"בסופו של יום כולנו רוצים לחיות בסביבה מוכרת, מחבקת ועוטפת, אני מניחה שהצורך האנושי הוא לחזור למקום המוכר. טבעו של אדם הוא כן לחזור למקום שהוא מכיר, משהו להיאחז בו כדי לשמור על השפיות שלו אחרי שהוא איבד הכול. אני טיפוס אופטימי מטבעי ואני רוצה לקוות בשביל החברים המאוד יקרים בעוטף שהם יחזרו לבתיהם, למרות הפצע המדמם בלב שלעולם לא יגליד".
איזה טיפ היית נותנת לילדי העוטף?
"הכי חשוב לחפש ולהעצים את השמש הזורחת. הפרח שפורח, הקשת בענן, כל מה שמסמל את המשך החיים. כך לפחות אני צלחתי את השעות הקשות ואת הימים האפלים, אלה היתדות שחיזקו אותי בחיי היומיום הקשים. הילדים האלה ישתקמו. אם אני השתקמתי, גם הם ישתקמו, כי אני מניחה שהיום בניגוד לעבר המערכת למדה לטפל בילדים שנפצעו בנפשם ולתמוך בשיקום הרגשי שלהם".
