ערב הפתיחה של ועידת ראשי הערים שנערכה בשבוע שעבר בדורטמונד, לאוזניהם של עשרות ראשי ערים אירופיות, בין נאום ראש העיר המארחת לנאום של נתן שרנסקי, עלתה נטלי ראקל סננדג'י לספר את סיפור הבריחה שלה מפסטיבל נובה ב-7 באוקטובר. היא סיפרה אותו כבר עשרות פעמים, לעיתונאים, באולפני הטלוויזיה, אפילו בסנאט האמריקני.
נטלי נולדה ב-1995 במנהטן, בת יחידה לאמא מנתניה ואבא איראני. כבר בגיל צעיר עברה לקהילה של היהודים האיראניים בלונג איילנד. "בבית אמא הקפידה לדבר עברית", היא אומרת, "ביקרתי בישראל לפחות פעם בשנה. תמיד הפגנתי בעד ישראל ותמיד הייתה לי מחשבה לעשות עלייה". היא ביקרה השנה בישראל אחרי ארבע שנים שלא הייתה פה בגלל הקורונה. "הגעתי ב-12 בספטמבר לחתונה של חברה", נטלי מספרת, "והחלטתי להישאר עוד קצת לחגים. שמעתי על פסטיבל נובה. אני פארטי גירל, אז החלטתי להישאר למסיבה. זה הז'אנר האהוב עליי. לנובה הלכתי עם שלושה חברים ישראלים. הגענו באחת בבוקר, רקדנו עד שלוש ואז נרדמנו במטרה לקום לזריחה שזה שיא המסיבה. היינו 'סחים בלטה', שזה מה שכנראה הציל אותנו".
נטלי מוסיפה ומתארת את הדרמה הגדולה: "ישנו בקאנטה שלנו על כיסאות נוח, ואז בחורה אחת מעירה אותנו ומזהירה מפני רקטות, אבל אומרת לנו לא לדאוג. אני היחידה שם שלא הייתה במצב כזה בחיים. הסתכלתי על השמיים וישר התנתקתי. נכנסתי למצב של הלם. הייתי בתודעה אחרת. זו הייתה הדרך היחידה שלי לא להיכנס לפאניקה. אחרי כמה דקות הבנו שזה לא מצב נורמלי. סגרו בדיוק גם את המוזיקה. נכנסנו לאוטו ונסענו. אנחנו רגועים, יש כיפת ברזל. נכנסתי קודם לשירותים, ושבועיים אחרי זה הבנתי שהמחבלים ירו עליהם כעבור עשר דקות".
היא מספרת ש"אחרי כמה דקות, הביטחון צעקו לנו לעזוב את המכוניות ולרוץ. ואז התחילו היריות. אנחנו רצים בלי שום מושג לאן. בדרך עברנו ליד תעלה עם איזה עשרה או 15 ישראלים שאמרו לנו להצטרף, והחלטנו שלא. כל הילדים שם נרצחו. זו התבררה כאחת מסדרה של החלטות שהשאירה אותנו בחיים. רצנו ארבע וחצי שעות בחום אימים, עם בגדים של מסיבות, בלי מים ובלי צל. דיברתי עם אמא שלי מניו יורק והרגעתי אותה, ואז התחילו שוב יריות וצעקות אז ניתקתי. לא נפרדתי ממנה. לא פחדתי למות.
"רצנו לכיוון היישוב פטיש. קטפתי תפוז והאכלתי את החברים שלי מתחת לעץ. פתאום מופיע טנדר לבן. אנחנו מסתכלים אחד על השני, למעשה נפרדים, אבל פתאום קולטים שזה בחור ישראלי שבא להציל אותנו. הוא לקח אותנו לפטיש, הוריד אותנו ונסע חזרה להציל אנשים. לא יודעת מי זה. אני חייבת לגלות מי הציל אותי".
נטלי חזרה לניו יורק, לדירה ששכרה בברוקלין רק ביוני. אבל אחרי כמה לילות היא החליטה שלבד זה לא בשבילה עכשיו, וחזרה לבית הוריה. עוד ועוד רשתות תקשורת ביקשו לשמוע את הסיפור שלה. "התנועה למאבק באנטישמיות ביקשה ממני לבוא לספר את הסיפור שלי בסנאט לפני הצבעה על תמיכה בישראל", היא מספרת, "ומאז אני איתם".
ביום ראשון, אחרי הוועידה, היא הגיעה לברלין. סיפרנו לבעלים של ברגהיין, מועדון הטכנו המפורסם בעולם, שהיא רוצה לרקוד בפעם הראשונה מאז נובה. הוא שם אותה ברשימה. "בהתחלה פחדתי", נטלי אומרת, "ללכת עכשיו למקום עם מלא אנשים, אני גם פוחדת שאולי יכירו אותי. הייתי בחרדה. זה משהו שמעולם לא חוויתי, בטח לא במסיבה. רקדתי קצת ואז נפלה לידי כוס ונשברה. קפצתי מהפחד. בחור אוסטרלי ביקש את האינסטגרם שלי והזהרתי אותו שיש תמונות מנובה. הוא אמר לי שהוא כל כך שמח שאני פה ורוקדת, ואחר כך ביקש רשות וחיבק אותי. זה היה מאוד מנחם".
נטלי אומרת: "אני כל הזמן חושבת על כמה שאני ברת מזל, ועל האחרים שלא פה. הצלחתי לשחרר את המחשבות שלי, אבל רק לכמה דקות. זה היה ניסיון טוב. הוא נתן לי תקווה. אני כל הזמן שואלת את עצמי למה אני. מסתכלת על כל המתות מהמסיבה ואומרת: הן אני. אני לא יודעת, כשאלוהים נותן לך מתנה אתה לא אמור לשאול שאלות".
