צֹפָה נְתַתִּיךְ לְבֵית יִשְׂרָאֵל
באחד מימי השבוע (הימים טרופים וכבר קשה להבדיל ביניהם), בזמן שנסעתי ברכבת הקלה, התעורר בי "זעם התצפיתניות". עליתי לרכבת בתום שיחה עם חברה שמתמודדת עם אלימות ביתית ואין לה מושיע. התמלאתי זעם מסיפורים שנאגרים על אימהות שמנסות להגן על עצמן ועל ילדיהן והמערכת מחבלת במאמציהן, על נשים שנזרקות בין משרדי ממשלה, ועל קבינט ביטחוני שאין בו ולו אישה אחת. הקולות המושתקים של הנשים התנקזו כולם אל הלבה הבוערת של השתקת הנשים, ההשתקה ששותפה באחריות לשבת השחורה, ההשתקה של התצפיתניות.
עשרים ושש תצפיתניות ישבו על משמרתן במוצב נחל עוז בשבת שמיני עצרת. שבע-עשרה נטבחו, שבע נלקחו בשבי ושתיים ניצלו. יעל רוטנברג, אחת הניצולות, זעקה בשמה ובשם חברותיה הטבוחות: "אנחנו אלה שראינו, אנחנו אלה שהתרענו, אנחנו אלה שנרצחנו". לא מדובר רק בעשרים ושש התצפיתניות אלה, אלא בחבורה גדולה של נשים צעירות שעסקו בתפקיד תובעני שתכליתו לדלות כל שבב מידע על הנעשה בגבול עזה. הן העבירו דיווחים של אמת וזכו לזלזול ואף לאיומים ממפקד בכיר: "אני לא רוצה לשמוע עוד פעם על השטויות האלה. אם שוב תציקו עם הדברים האלה, תעמדו למשפט". הן כבר לא יעמדו למשפט.
פה נטמנה תצפיתנית
בעודי נוסעת ברכבת הקלה, הכאב והזעם על ההשתקה, הבוז, הבורות והיהירות, הביאו לעולם את השיר הזה:
פה נטמנה תצפיתנית
יֵשׁ יַמִּים (לְמָשָׁל הַיּוֹם) בָּהֶם אֲנִי
רוֹצָה שֶׁמִּישֶׁהִי תֶּאֱסֹף אֶת כָּל מָה שֶׁהֻרְעַל
וְהֻכְשַׁל עַל יְדֵי שָׁנִים אֲרֻכּוֹת מִדַּי
שֶׁל הִתְנַשְּׂאוּת זְכָרִית, גַּבְרִית, מִתְגַּבֶּרֶת
אוֹן וַחֲלָצַיִם
שְׁבוּעַת יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי
מִשְׁקְפֵי שֶׁמֶשׁ רֶיי-בָּן
"מֶיְדָּלֶע, תַּזְכִּירִי לִי מָה עָשִׂית בַּצָּבָא?"
חִיּוּךְ זָחוּחַ מוּל נָשִׁים דַּעֲתָן קַלָּה
כָּל מָה שֶׁמִּתְחָרֵז עִם הִיסְטֶרְיָה. הִיסְטֶרְיָה.
הִיסְטֶרְיָה. אַתְּ בְּהִיסְטֶרְיָה. רַק הִיסְטֶרְיָה. הִיסְטֶרְיָה
נָשִׁים דִּמְעָתָן מְצוּיָה
וְכוּ' וְכַד'
תִּשְׁלַח אוֹתָן לְחֻפְשָׁה אֲרֻכָּה
רַכָּה, רַכָּה, רַכָּה
לְהִסָּגֵר בְּבֵית מַרְגּוֹעַ.
עַל תְּלוּלִית הָאֲדָמָה הַטְּרִיָּה
אֶכְתֹּב בִּדְמָעוֹת:
פֹּה נִטְמְנָה אִשָּׁה צְעִירָה
שֶׁנִּלּוֹשָׁה בִּתְבוּנָתָהּ שֶׁל אִמָּא אֲדָמָה
אִשָּׁה שֶׁיָּדְעָה לְהָבִיא חַיִּים לְעוֹלָם
שֶׁלֹּא הִקְשִׁיב לָהּ.
פֹּה נִטְמְנָה
תַּצְפִּיתָנִית.
גולדה מאיר ופטריארכיה
בכל פעם שעולה בי ובחברותיי "זעם התצפיתניות" וזעם נגדת ו' שצפתה את אירועי השבת השחורה לפרטיהם אבל ראש אמ"ן, כך לפי מה שדווח, בחר לא להקשיב לה, נשלף מולנו הג'וקר שעליו משורטטים פניה של גולדה מאיר ואיתו הטענה "זה לא מגדרי". טענה פופולרית נוספת היא "מה זה משנה אם מדובר בזלזול על רקע מגדרי או לא". זה משנה מאוד. זה מציל חיים. לכן אין מנוס מחשיבה מחודשת על שלל קונספציות, ובהן גם הקונספציה הפטריארכלית.
כן, גולדה הייתה ראש ממשלה אישה, ועם זאת היא הייתה ראש ממשלה פטריארכלית. הפירוש המילולי של "פטריארכיה" הוא שלטון האב (האקדמיה ללשון מציעה, כחלופה עברית, את המילה "אַבְהָתָנוּת"), אבל המשמעות הפוליטית-תרבותית של "פטריארכיה" רחבה יותר. פטריארכיה היא צורת שליטה על המשפחה, הקהילה, העם והעולם, שמשרטטת את החברה האנושית כפירמידה. הפירמידה הגדולה, העולמית, מורכבת מפירמידות קטנות, שכל אחת מהן מורכבת גם היא מפירמידות קטנות יותר, והקטנה ביותר היא המשפחה. פטריארכיה מאמינה בשלטונו של הפטריארך על כל מי שתחתיו במערכת. בשנים 1974-1969 הייתה למדינת ישראל ראש ממשלה אישה שנהגה כפטריארך.
איך מתנהג/ת פטריארך?
בהתאם לתמונת הפירמידה, הפטריארך משוכנע, שכנוע פנימי וחברתי, שיש לו ידע ויכולות שאין לזולתו. עליונותו הטכנית נתפסת כעליונות רוחנית והוא לומד לזלזל, זלזול עמוק ומהותי, בכל מי שתחתיו בפירמידה. יתר על כן, כל ילדה וילד לומדים שכדי להתקדם בחברה פטריארכלית יש לדרוס ולטפס על גבם של אחרים. גדלנו בתרבות שסוגדת לעיקרון "כל דאלים גבר" ולכן, באופן מהותי, לא מתאפשר בה ניהול שיתופי ואין בה מקום להקשבה לדרגים ה"נמוכים".
אסונות היו נמנעים אילו ראש ממשלה, רמטכ"ל, מפכ"ל וראש אמ"ן היו מבינים שהמינוי שלהם לא מבטא עליונות משום סוג, אלא רק מבטא אחריות, ואילו התבונה מפוזרת במקומות מפתיעים. על השאלה "איזהו חכם?" השיבו קדמוננו שתי תשובות: "הלומד מכל אדם" ו"הרואה את הנולד". אני מציעה לחבר בין שתיהן ולומר מעתה: "מי שלומד מכל אדם (ואישה נכללת בשם 'אדם') יראה את הנולד".
הפרשנות הפשוטה היא הפטריארכלית
השבת נקרא בבתי הכנסת את סיפור יהודה ותמר, שזו תמציתו: ליהודה נולדו שלושה בנים, שלהם הוענקו שמות סמליים: ער (שעשה הרע בעיני ה'), אונן (שלא הסכים לייבם את אשת אחיו, ושיחת זרעו ארצה) ושלה (הבן הצעיר שלפי הדין היה שלה, של תמר). יהודה חיתן את ער בכורו עם אישה בשם תמר. אלא שער, שכאמור היה רע, נפטר ולא השאיר אחריו ילדים. את מצוות הייבום היה אמור לקיים אונן, אלא שהוא עשה את מה ששמו מעיד עליו, ואלוהים הרג אותו. תמר עדיין בלי ילדים.
יהודה, שלא השכיל לראות את האופי האמיתי של בניו, הניח שתמר אחראית למותם ולא נתן לה את בנו השלישי. שמו של הילד, "שלה", לא עזר ליהודה לקלוט את טעותו, והוא גם שיקר לתמר: "וַיֹּאמֶר יְהוּדָה לְתָמָר כַּלָּתוֹ שְׁבִי אַלְמָנָה בֵית אָבִיךְ עַד יִגְדַּל שֵׁלָה בְנִי כִּי אָמַר פֶּן יָמוּת גַּם הוּא". תמר לא הייתה טיפשה, היא הבינה שיהודה מונע ממנה את שלה. משת"פים מטעמה עקבו אחריו וסיפרו לה שהוא הולך תִמְנָתָה לגזוז את צאנו. בכתיבה שירית יפהפייה, שאני ממליצה לא להחמיץ, מתוארת הדרך שבה מערימה תמר על יהודה. היא מכסה את פניה בצעיף ויושבת במקום ששמו (הסמלי, כן, כל השמות בסיפור סמליים) "בְּפֶתַח עֵינַיִם".
יהודה, כפטריארך מהשורה, הולך אל ה"זונה" המכוסה, אבל לא לוקח ארנק. כעירבון לתשלום דורשת ממנו תמר את סמלי הפטריארכיה: "חֹתָמְךָ וּפְתִילֶךָ וּמַטְּךָ אֲשֶׁר בְּיָדֶךָ". כבר דיברנו על יהירות של פטריארכים, הם מזלזלים ביכולות של מי שתחתיהם ובוודאי של זונה שיושבת בדרך. יהודה, שמקשיב רק לחשקים המיידיים שלו, מפקיד בידיה את סמליו. שלושה חודשים עוברים, כרסה של תמר מגיחה, ויהודה, בזחיחות אופיינית למעמדו, בטוח שמותר לו ללכת לזונה אבל אישה מחויבת בנאמנות למנהיג גם אם הוא מרמה אותה, והוא פוסק: "הוֹצִיאוּהָ וְתִשָּׂרֵף". כשתמר מובלת למדורת השבט, היא שולחת ליהודה את סימני השלטון. יהודה מודה: "צָדְקָה מִמֶּנִּי", חייה של תמר ניצלים ויהודה זוכה לשבחים.
קריאה מתוך התהומות המיתולוגיים
מדרש תלמודי מתמקד בשם סמלי נוסף בסיפור הזה, שמו של יהודה: "יהודה שקידש שם שמיים בפרהסיא – זכה ונקרא כולו על שמו של הקדוש ברוך הוא". אם נמחק את האות ד' נקבל את שמו המפורש של אלוהים, "י-ה-ו-ה". השם המפורש נטוע בשמו של יהודה מלידתו. הבחירה של הדרשן לחלץ את השם המפורש משמו של יהודה בסיפור "יהודה ותמר", מרמזת על שריד מיתולוגי שמשוקע בסיפור זה. את המסורת הדרשנית שלפנינו אפשר לקשור לכתובות שנמצאו בחפירות ב"כונתילת עג'רוד" (במזרח סיני) ובהן מצוינת הזוגיות "י-ה-ו-ה ואשרתו".
האשרה, שסמלה הוא העץ, התגלגלה לדמות האנושית של "תמר". יהודה הוא הרי י-ה-ו-ה. והנה לפנינו סיפור על אל ואלה, על חוסר הגינות של האל, על אלה שגנבה בערמה את סמלי השלטון שלו ועל סיום מפויס: היא קיבלה את הזרע והוא הודה בטעותו. יש אפשרות לחיים בלי פירמידה, למציאות שבה יהודה מקשיב לתמר והאל והאלה מפויסים.
"עד עצם היום הזה"
לקראת סיום הסיפור המקראי, המספר מעדכן שיהודה "לֹא יָסַף עוֹד לְדַעְתָּהּ". תמר נשארה עם ילדיה באוהל נפרד ויהודה לא הוסיף "לדעתה". אלא שגם כאן באים חז"ל לעזרתנו ומסבירים שהפועל "יסף" מכיל משמעויות הפוכות. על סמך השוואה לפסוק המתאר את מתן תורה ב"קוֹל גָּדוֹל וְלֹא יָסָף", מציעים הדרשנים ש"לא יסף" יכול להתפרש כ"לא הוסיף" אבל גם כ"לא היה סוף" – כלומר, לא הפסיק לדעתה. הצעה מרתקת זו מאפשרת לנו לקרוא את הרומן "י-ה-ו-ה ואשרתו" כרומן שלא נפסק. הקול השוויוני קיים בעולם. נוכל להתחבר אליו בכל רגע שבו נבחר בחיים.
אני מודה לחברותא שלי, יונה ארזי, על השותפות ב"בית המדרש משמעות" ועל כך שהיא מצרפת אותי למסעותיה עם האלות והמיתולוגיות שלנו.
רוחמה וייסצילום: דבי קופר Debbi Cooper Photographerובבית המדרש של הטוקבקים
בשבוע שעבר חבר בשם "הכופר" פנה בבקשה למאמינות שבינינו: "מתי האנושות תשתחרר מהקונספציה של השקר הגדול בתולדות האנושות? יותר אנשים נהרגו בשם דת ושלוחותיה (קומוניזם ונאציזם הם כתות עם נרטיב של דת) מכל גורם אחר טבעי או מעשה אדם".
כופר יקר, ראשית, אני לא דתייה. אני מאמינה. במה? למרות כל מה שמתרחש בעולם, אני מאמינה בחמלה ובאהבה. אני מאמינה ביכולת ובחובה שלנו להתקיים מתוך אחריות לרעיונות אלה. ובאשר לרצחנות של הדתות? אם תכנה כל תנועה רצחנית בתואר "דת" תצליח להוכיח את הקשר בין דת לרצחנות. אבל רצחנות היא תכונה אנושית ועלינו להכיר בכך. אתה לא פטור מהתמודדות עם האלימות הפנימית שלך, ואני צריכה להתמודד עם האלימות שבי. הגדרות לא משחררות מאחריות.
שבת שלום וחג שמח ושקט.
