צילום מסך
יום רביעי, 13.12.2023, שעת בוקר.
בימים אלה אני נכנסת לאתרי החדשות רק לאחר שאני מוציאה את הכלב לטיול, שותה קפה ויושבת למדיטציה קצרה. אני מתחילה מבהלת מספר ההרוגים בקרבות הלילה, ואז, בפחד, אני קוראת את רשימת השמות. במהירות אני סוקרת את שאר הטורים, מתמקדת באחד או שניים, וממהרת לחזור לדיאטת החדשות שתימשך עד הערב. חרב המלחמה הרגה בלילה עשרה גברים צעירים וחייהן של משפחות רבות ישתנו לנצח.
העיניים עושות זום אאוט וקולטות פן אחר של אימת המציאות הישראלית: באותו עמוד חדשות של ynet, כמה כותרות מתחת לרשימת ההרוגים היומית, מופיעה הכותרת הבאה מכלכליסט: "הסמנכ"לית לחצה, נתניהו דחף והכסף למורשת גנדי גדל פי חמישה".
כשהדורות הבאים ינסו להבין את סולם הערכים שהביאנו עד הלום, די יהיה להם להתבונן בצילום המסך הזה כדי לגלות שהיינו קהילה שאיבדה את דרכה המוסרית. ולא, התקשורת לא אשמה. היא מצלמת את תמונת המצב.
תכננתי לעשות הנחת-פטריארכיה
בשבוע שעבר כתבתי על התצפיתניות, על תמר המקראית ועל חטאי הפטריארכיה ומחיריהם. בבית המדרש של הטוקבקים מצאתי לא מעט תגובות ביקורתיות על הקישור בין מחדל היחס לתצפיתניות למונח "פטריארכיה" (עוד נחזור לכך).
במהלך קריאת התגובות הבטחתי לעצמי להעניק לטור שבוע אחד של מנוחה מביקורת על הפטריארכיה. רציתי לבדוק אם אני יכולה לכתוב על המלחמה או על פרשת השבוע בלי שהמונח "פטריארכיה" יקפוץ מהמקלדת. אלא שאז הגיעה שעת הדופק המואץ של קריאת כותרות הבוקר. ברגע שעיניי ראו את התמונה המלאה של הכותרות הבנתי שאין לי זכות לעשות לי ולכם הנחות. מפלצת פטריארכלית פרצה מטורי החדשות והתיישבה על שולחן הכתיבה שלי.
כמה עולה מכונת כביסה?
רחבעם זאבי, שקיבל את הכינוי גנדי, נולד ב-1926 ונרצח בידי מחבלים בשנת 2001 כשכיהן כשר בממשלת ישראל. הוא היה לוחם בפלמ"ח ובצה"ל, אלוף פיקוד המרכז, פוליטיקאי שדגל ברעיון הטרנספר לאוכלוסייה הערבית ושר התיירות. בשנת 2005 חוקקה הכנסת את החוק להנצחת זכרו, הקובע שיש להקים עמותה להנצחת מורשתו, ויום הירצחו יהיה יום זיכרון רשמי.
בתקציב המדינה שעבר השבוע בכנסת, אושרה הגדלה של 500% (!) בתקציב ההנצחה של "מורשת גנדי" לעומת הצעת משרד האוצר לקיצוצים. על הקמת בית ההנצחה אחראית המועצה האזורות שומרון, בראשות יוסי דגן, ולשם כך היא תקבל בחמש השנים הקרובות 43 מיליון שקל. לו היה גנדי מת מוות טבעי או שהיה נרצח כאזרח מן השורה, חוק להנצחת מורשתו לא היה עולה לדיון. אלא שרציחתו של אדם, גם אם הוא בכיר, לא הופכת את חייו לראויים ל"מורשת" ולא מטהרת את דעותיו ומעשיו. במקרה של רחבעם זאבי, הזמן העובר הולך ומבהיר את כמות חומרי ההלבנה הנדרשים כדי לייצר לו מורשת חינוכית.
בשנת 2005, במהלך הדיונים על חוק מורשת גנדי, התמקדו ההתנגדויות לחוק בדגל הטרנספר לערבים שהוא נשא. גנדי גם היה ממובילי ההתנגדות לחקיקת החוק למניעת הטרדה מינית. מחוץ לדיוני הכנסת הרשמיים, ומעט גם בתוכה, החלו לעלות סיפורים על התנהגויות אלימות ורודניות. על ירי בבדואים חפים מפשע, על התעמרות באנשי צבא שהיו כפופים לו ועל קשריו עם אנשי העולם התחתון. בשנת 2016 תחקיר של התוכנית "עובדה" חשף עדויות קשות על פגיעות מיניות ואונס של חיילות ונשים נוספות. רבקה מיכאלי העידה באומץ על התקיפה המינית שתקף אותה גנדי בעיצומה של חגיגת בר המצווה של בנו.
אני מוכנה להנציח את מורשת גנדי
לא בתקציבים האלה, אבל אני מוכנה שיוקדש סכום צנוע של כסף שיעסוק בכל מורשתו ויעלה את השאלות החינוכיות החשובות שהיא מעוררת. הנה כמה הצעות לפינות הנצחה לזכרו: א. רעיון הטרנספר – מהו ומה מעמדו במשפט הבינלאומי? מה בין טרנספר לגזענות, ואיך הגיעה מדינת ישראל למצב שבו אדם שדוגל ברעיון זה זוכה למעמד של שר? ב. צבא, שררה ואונס – מה הקשר בין עמדות כוח, שליטה ואונס, והאם התרבות הצבאית בישראל מטפחת את תרבות האונס? ג. מה השיקולים של מי שמתנגד לחקיקת חוק למניעת הטרדה מינית ומה מסתתר מאחוריהם?
3 צפייה בגלריה
בואו נדבר על המורשת של גנדי באופן שיעלה את השאלות החינוכיות החשובות שהיא מעוררת
(צילום: גיל יוחנן)
אין צורך ב-43 מיליון שקלים. 50 אלף ש"ח ואנחנו מארגנות תוכנית חינוכית משובחת על מורשת גנדי. ואגב, את התקציב והאחריות למבצע יש לרכז בידי מרכזי הסיוע למניעת פגיעה מינית או נשים עושות שלום.
ובבית המדרש של הטוקבקים
בשבוע שעבר, ב"בית המדרש של הטוקבקים", חברה המכנה את עצמה "קול העם" הגיבה על דבריי בנוגע לזלזול בתצפיתניות: "כל מי שהיה בצבא יודע לתאר את הזלזול במעלה ההיררכיה ואת ההתעלמות מהחפ"ש (חייל פשוט), גבר או אישה".
יקרה, את צודקת. ההנחה הצבאית שגובה הדרגות מעיד על עומק ההבנה היא רעה חולה שגרמה לאסונות רבים, גם לאסון הנוכחי. ועם זאת, משתי סיבות, מדובר בסוגיה פטריארכלית. האחת והפשוטה היא שבעוד הזלזול בדעות של גברים קשור "רק" לדרגה שלהם, הזלזול בדעות של נשים כפול ומכופל: הן לרוב בדרגות נמוכות, שהרי מכשולים רבים נבנו כדי להקשות על נשים לעלות בסולם הדרגות הצה"לי, ולכך יש לצרף את הזלזול הקבוע בדעות של נשים. נשים בצבא ובאזרחות חוות זלזול עמוק ומהותי. העובדה שאין אף אישה בקבינט הבטחוני היא עדשה שדרכה יש להתבונן על הדיכוי הנשי הכפול במערכות ביטחוניות. הסיבה השנייה להיותה של סוגיה זו פטריארכלית היא שפטריארכיה אינה שלטון של כל הגברים על כל הנשים, אלא מבנה חברתי דכאני שבקודקודו (לרוב) גבר המדכא את הגברים והנשים שתחתיו.
ובחזרה למורשת גנדי
פינת הנצחה נוספת שיש להקים למורשת גנדי היא "פינת הפטריארכיה". רחבעם זאבי הוא דוגמה אימתנית לכוחה הדכאני של פטריארכיה. הכוח הבלתי-מוגבל שניתן לגנדי בחייו וההחלטה להנציח את "מורשתו" לדורות הבאים הם דוגמה לגבר שזכה למעמד של פטריארך, גבר-על, ובמסגרת זו הותר לו לדכא את כל מי שתחתיו פשוט כי מתחשק לו והוא יכול. הוא הפטריארך.
ביום שבו משפחות קוברות עשרה בחורים צעירים בגלל מלחמה, שראשיתה בזלזול שערורייתי במי שראו את האמת וגם אמרו אותה; בימים שבהם עשרות אלפי משפחות מפונות מבתיהם, 135 ישראליות וישראלים עדיין בשבי, ולכולנו אין מושג לאן תוביל אותנו המלחמה הזו ומה תוכנית העבודה העתידית; ביום זה מתברר כי ממשלת ישראל החליטה להגדיל פי חמישה את תקציב ההנצחה של אחד התוצרים הרעילים של התרבות הפטריארכלית בצבא ובפוליטיקה בישראל.
הקשר בין האירועים מעיד במקרה הטוב על ניכור ובורות, ובמקרה החמור הוא מלמד שאנחנו קהילה של נשים וגברים מדהימים, מתנדבים, לוחמים, שוחרי חופש ושלום, שנתונים לשלטון עריץ של מי שרק הכוח מעניין אותם. כשהדורות הבאים ילמדו את דברי הימים האלה הם יוכלו לומר בוודאות: מעולם לא היה פער גדול יותר בין נפלאותו של העם לנוראותם של מנהיגיו. אני מקווה שהם יזכו לגלות ששמנו למחדל הזה סוף.
טוב לדבר ביוסף
בימים אלה אפשר למצוא נחמה פורתא בדמותו של יוסף, שסיפוריו נקראים במשך כמה שבתות בבתי הכנסת. "והדלקתי נר של תודה שיוסף יצא יפה כשחר מבזיון הבור", כתבה עליו המשוררת זלדה. התיאור העדין שלה מצליח לגעת באיכות המיוחדת של יוסף ובמהות הקשר הרב-דורי איתו. יוסף הושפל על ידי אחיו, הם כמעט רצחו אותו ומעשיהם הובילו אותו לבור תחתיות. פרשת האונס המדומה של אשת פוטיפר הפילה אותו שוב לבור, ובשתי הפעמים נשמתו נותרה נקייה. הוא הגשים את חלומותיו ומצא כוחות להתפייס עם אחיו ועם אביו. והחשוב מכול, הוא העניק משמעות רוחנית לחוויות הקשות שעבר. הוא לא נותר קורבן של הנסיבות, אלא גייס אותן לטובתו.
אלא שלפעמים חלומות מתגשמים מעבר לרצוי. יוסף הוא המצליחן המקראי, היהודי הנודד שהיה למלך. עם כל רגישותו כלפי משפחתו, הוא לא מוצא מקום בליבו לכאבי המצרים. כמשנה למלך מצרים הוא רואה רק את מקומו בהיררכיה, את מחויבותו לדאוג למלך ואת זכותו לדכא את כל הנתינים. בימי השפע הוא לוקח מהעם המצרי אוצרות של תבואה למחסנים, אך בימי הרעב, במקום לחלק לעם את התבואה שנתנו, הוא גובה מהם עוד ועוד כסף. הוא מביא את העם המצרי לבור כלכלי ובסופו של תהליך משעבד אותם למלך. במקביל הוא משכן את משפחתו במיטב ארץ מצרים. איך החכם באדם לא ראה שהקונספציה הזו היא שילוב רע ונפיץ שיוביל אותנו לצרות של ספר "שמות"?
רוחמה וייסצילום: דבי קופר Debbi Cooper Photographerככה זה עם כוח. בסופו של דבר הוא אוטם גם הנשמות הרגישות והחכמות ביותר.
אוף, שוב פטריארכיה
פסוקים בודדים מעידים שליעקב היו גם בנות. לאחר מותו המדומיין של יוסף נאמר: "וַיָּקֻמוּ כָל בָּנָיו וְכָל בְּנֹתָיו לְנַחֲמוֹ". היו בנות והיו להן גם תפקידים, אלא שכדי שיהיה לך שם ולא רק תפקיד את צריכה להיאנס. לאחר האונס תזכי לשם והוא יהיה "דינה", כי אונס הוא הדין שלך. כך מתנהלים החיים בעולם שבו אסור לזעוק על פשעי פטריארכיה.
שבת שלום.
