כדור הרגעה ושמו יוסף
בימים אלה, ימי מלחמה שמתמשכת לכל אורכו של ספר "בראשית" (ומי ייתן ולא תיגע בספר "שמות"), אני שואבת כוחות מדמותו של יוסף. כמו שילדה קטנה מוצצת אצבע, כמו שילד נצמד אל דובי מרופט, אני נצמדת אל כמה משפטי יוסף. עתיקותם של הפסוקים, והעובדה שמיליוני לבבות ערגו אליהם, לא מקטינה מערכם. להפך, ידיעה זו נוסכת שקט. אפשר לדעת שהגענו לארץ מקלט, לאי המבטחים של העם היהודי.
תורתך שעשועיי
לאורך הדורות התייחס העם היהודי אל התורה גם כאל אובייקט מעבר. אובייקט שמייצר שטח מפורז בין שקיעה במציאות קשה, להתנתקות מוחלטת ומסוכנת. הדרשנות היהודית הייתה "מגרש המשחקים" של העם היהודי ובה הוא מצא נחמה, משמעות ואפשרות לשחרור רגעי מהשעבוד. כמאמר המדרש – "כשיגיע הקץ הקדוש ברוך הוא יאמר לישראל: 'תמה אני היאך המתנתם לי כל השנים הללו'. וישראל יאמרו לפני הקדוש ברוך הוא: 'ריבון העולמים, אילולי ספר תורה שכתבת לנו כבר היו אומות העולם מאבדים אותנו ממך... וכן דוד אומר: לוּלֵי תוֹרָתְךָ שַׁעֲשֻׁעָי אָז אָבַדְתִּי בְעָנְיִי'". מדהים לראות את חז"ל שמים בפיו של אלוהים את הטענה שהאמונה בו כמעט בלתי אפשרית, שהוא עושה הכול כדי שנפסיק להאמין בו.
4 צפייה בגלריה
פלסטינים ברצועת עזה מתאבלים על קרוביהם שנהרגו במלחמה. כאב הוא כאב
(צילום: Fatima Shbair / AP)
נסעתי השבוע במונית ברחובות תל אביב. כמקובל במקומותינו הנהג שאל אותי במה אני עוסקת, וכשהשבתי "מלמדת תלמוד", הוא הגיב (כרגיל) ב"וואוו. מעניין. ואת גם מאמינה בזה? את נראית חילונית". שלא כרגיל, הוא נתן לי הרצאה על מחשבותיו להמיר את דתו לנצרות, שהרי הנוצרים לא סובלים כמונו, אז אולי אלוהים שלהם הוא האלוהים הנכון.
בימים האלה, כשההמתנה לאלוהים או לכל משמעות רוחנית שהיא – קשה, טוב להתנחם בידיים למודות אהבה וכאב של סיפורי הדורות, וטוב במיוחד להתנחם בסיפורי יוסף.
אלוהים לפניכם
"אַל תֵּעָצְבוּ וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם", "כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם", "לֹא אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי הָאֱלֹהִים". אני לוחשת אל הפחד העמוק שלי, את המסר ששלח יוסף לאביו, זה שהאמין לשמועת מותו ולא חיפש אחריו, ולמרות זאת יוסף מוצא כוחות להודיע לאביו: "וְהָיִיתָ קָרוֹב אֵלַי".
כמו יוסף אני בוכה על צווארי אנשים ונשים מוכרים וזרים, ואני נוצרת בתודה את הבטחתו לאחיו (ששוב שיקרו לו) לאחר מות אביהם: "וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה אֱלֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה".
4 צפייה בגלריה
הרס בבתים בקיבוץ בארי לאחר מתקפת הטרור ב-7 באוקטובר. אפשר לגלות הבנה לסבל של כולם
(צילום: רויטרס / Ilan Rosenberg)
אני מנסה להבין מה שמר על נשמתו של יוסף גם נוכח אחיו שרצו לרצוח אותו, ולבסוף "הסתפקו" בהתעללות מחרידה. תמונת הפרידה של יוסף מאחיו סדיסטית וקשה מנשוא: הוא זרוק עירום וחסר כול בבור, והם יושבים ואוכלים: "וַיִּקָּחֻהוּ וַיַּשְׁלִכוּ אֹתוֹ הַבֹּרָה וְהַבּוֹר רֵק אֵין בּוֹ מָיִם וַיֵּשְׁבוּ לֶאֱכָל לֶחֶם". חוקרת המקרא, פרופ' לאה מזור, מצרפת את הסצנה בת תריסר המילים לקטגוריה של "סעודות זדון", סעודות שתכליתן להפך את הקרביים של הקורא והקוראת. האכילה בסצנות אלה מדגישה את ההתנהגות הלעומתית-אכזרית של בעלי הכוח: הם ישבו לאכול והוא ישב חסר אונים בבור. תמונה דומה נמצאת במגילת אסתר (האגדה התאומה של סיפור יוסף): "וְהַמֶּלֶךְ וְהָמָן יָשְׁבוּ לִשְׁתּוֹת וְהָעִיר שׁוּשָׁן נָבוֹכָה". גם כאן, תיאור המשתה מדגיש את האדישות המוסרית של מי שגוזר מוות על זולתו.
לא נקם
בפעם הבאה שבה יראה יוסף את אחיו, יתהפך הגורל – האחים במצוקה ויוסף מנהל את מחסני המזון של מצרים: "ויוֹסֵף הוּא הַשַּׁלִּיט עַל הָאָרֶץ הוּא הַמַּשְׁבִּיר לְכָל עַם הָאָרֶץ וַיָּבֹאוּ אֲחֵי יוֹסֵף וַיִּשְׁתַּחֲווּ לוֹ אַפַּיִם אָרְצָה... וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו... עֲבָדֶיךָ בָּאוּ לִשְׁבָּר אֹכֶל". אין הזמנה ישירה יותר לנקמה. בכוחו של יוסף להושיב את אחיו בבור ולסעוד בחברת המלך. אבל יוסף נמנע מנקמה. מה שמר על החוסן המוסרי שלו?
יוסף ואשת לוט
שני שומרי סף ניצבים בפתח נשמתו של יוסף ושומרים עליה מנקמנות. הראשון הוא העוז לבכות. יוסף הוא הדמות המקראית המזוהה ביותר עם הבכי. השורש בכ"ה מוזכר בסיפוריו תשע פעמים. יש חשיבות לא רק לעובדה שהוא מרשה לעצמו לבכות אלא גם לעיתוי של הבכי. יוסף בוכה כשהוא מתחיל לראות שהעניינים מסתדרים. כשאחיו זרקו אותו לבור הוא החריש. כך הוא נהג גם בזמן שאשת פוטיפר העלילה עליו עלילה. בשעות הקשות ביותר, יוסף עסק בהישרדות. רק כשהוא הבין שהמעגל נסגר בטוב, הוא הרשה לעצמו להתבונן על העבר והווה, לכאוב, להתרגש ולבכות. הבכי טוב לתהליך הריפוי.
4 צפייה בגלריה
משפחות חטופים צועדות לקריה בתל אביב בקריאה לשחרורם. להחזיר אותם הביתה היום
(צילום: דנה קופל)
אשת לוט לא הצליחה להתמקד רק בהישרדות בזמן שאנשי מקומה וחלק ממשפחתה הושמדו. דמותה מזכירה לנו כמה מצמית יכול להיות הכאב. אין דרך אחת להתמודד עם טראומה ואסור לחלק ציונים להתמודדויות שונות. כל שביכולתנו לומר הוא שאשת לוט הייתה חייבת להביט לאחור וזה שבר אותה, ואילו יוסף הצליח גם להביט קדימה ושרד.
הייתה לו תכלית
המאפיין השני ששמר על הישרדותו של יוסף הוא עמוד השדרה המוסרי שלו. בכל פעם שעולה שאלת היחס הנדיב של יוסף כלפי אחיו הוא מנמק את מעשיו בעניינים שאינם קשורים ליחסים ביניהם. הוא לא נוקם, הוא גם לא סולח או מתפייס. כשהם פונים אליו בבקשת סליחה שנאמרה, כאילו, מפי אביהם: "שָׂא נָא פֶּשַׁע אַחֶיךָ וְחַטָּאתָם כִּי רָעָה גְמָלוּךָ וְעַתָּה שָׂא נָא לְפֶשַׁע עַבְדֵי אֱלֹהֵי אָבִיךָ", הוא לא משיב להם באותו מטבע. יוסף מזכיר לאחיו שיש לו סדר יום מוסרי עצמאי, וסדר היום הזה נמצא בקשר שלו עם אלוהים ולא עם האחים: "אֱלֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה לְמַעַן עֲשֹׂה כַּיּוֹם הַזֶּה לְהַחֲיֹת עַם רָב".
אחד הקשיים בחוויית הקורבנות הוא בשיח הלעומתי בין הקורבן למתעלל. קורבנות ושורדות מוצאות את עצמן נשאלות פעם אחר פעם: "סלחת לו?" ובמקביל: "התלוננת עליו במשטרה?"
שתי האפשרויות לגיטימיות כמובן, כל עוד הן נעשות מרצונה החופשי של השורדת. עם זאת, יוסף מסמן לנו כיוון לתהליך של ריפוי שלא עוסק בענישה, בנקמה או בסליחה. החירות של יוסף, חירות שאותה האחים לא היו יכולים לעשוק, היא בהענקת ייעוד ומשמעות עצמאיים לחייו. החוסן וגם הניצחון האמיתי של יוסף הם בבחירתו לא לאמץ את השפה והסיפור של מי שהתעללו בו.
בשעה שקשה לי לשיר
קשה להיות שוחרת שלום תמיד, ובמיוחד בימי מלחמה. הנטייה ההישרדותית של עדרים מותקפים היא להתקבץ יחד, ולמצוא דרכים לשמור מרחק מ"העדר האויב". כדי להבדיל בינינו לאויבינו, אנו נוטות לחלק את העולם ל"שחור" מול "לבן" ולא לראות מורכבות. חברות מספרות על פוסטים עדינים ביותר שהן העלו ברשתות החברתיות ובהם התייחסו גם לסבל של העזתים. אין לתאר את קיתונות הרפש והאלימות שחטפו. כאילו יש מינון מוגבל של כאב. כאילו גילויי הבנה לסבל של נשות עזה באים על חשבון הבנת הסבל הישראלי. בימים אלה קשה ואפילו מפחיד לומר שכאב הוא כאב, ושהיינו רוצות שגם ילדי עזה יישנו במקום שיש בו אוכל, חום וביטחון. קשה ואפילו מפחיד לכתוב שכואב לי לדמיין את מציאות חייה של אמא עזתית.
אבל קשיים הם לא הצדקה
בכל פעם שאני מקבלת תגובות זועמות על התעקשותי להכיל את כל הכאבים, אני מזמינה אליי את דמותו של יוסף, מחליפה איתו כמה מילים וחוזרת לעצמי. יוסף מזכיר לי שחיים ללא עמוד שדרה מוסרי אינם חיים ראויים. יוסף גם מזכיר לי שאסור לאמץ את הנרטיב של האנשים שרצו ורוצים להשמיד אותי. אני לא שוחרת שלום מפני שלעזתים "מגיע" שלום, אני שוחרת שלום כיוון שלי מגיע לחיות כך. גם אם ינסו לפגוע בי וגם אם יצליחו, ויש סיכוי שיצליחו (היום אנחנו למודות ניסיון), אני לא אהפוך את ליבי. חמלה דורשת אימון, וכל כאב שנצליח להכיל ירחיב את ליבנו ויהפוך אותנו לחומלות וגמישות יותר.
רוחמה וייסצילום: דבי קופר Debbi Cooper Photographerלא אפסיק לכתוב, לומר ולצעוק
החזירו את החטופות והחטופים הביתה. היום.
אין הבדל בין סבל של גבר לסבל של אישה ואין הצדקה להשארת גברים בשבי.
אסור להרוג חפות וחפים מפשע. צריך ואפשר למצוא הסדר שישים סוף למרחץ הדמים.
ובבית המדרש של הטוקבקים
לפני שבועיים שילבתי בטור שיר שכתבתי ובעקבותיו כתבה יעל לביא: "בשבוע שעבר שיתפת אותנו בשיר שכתבת. זה לקח זמן, אבל עורר בי השראה לשתף בשיר שאני כתבתי לאחרונה. אז משתפת כאן". זה השיר שיעל כתבה:
אחיותיי מחכות הן לדפיקה בדלת.
ואני?
דלתי עקורה היא
וביתי פתוח
וליבי פתוח
ופצעי פתוח
ככה אחכה לך,
בשובך.
תודה לך יעל יקרה על שיר יפהפה שנוגע בלב ובפצעים הפתוחים של כולנו. אני מקווה שהוא שב. אני מקווה שכולם ישובו. אשמח אם תעלו שירים נוספים.
שבת שלום.
