"אַחֲרֵי מוֹתִי סִפְדוּ כָּכָה לִי" (ביאליק)
אם יש לך משאלות ביחס לדברים שיעשו לאחר מותך, מוטב שיהיו לך יחסים טובים עם הקרובים לך. יחסיו של יעקב עם בניו מורכבים, ובעניין היקר לו ביותר כרגע, קבורתו במערת הקבורה המשפחתית, הוא לא נותן בהם אמון: "וַיִּקְרְבוּ יְמֵי יִשְׂרָאֵל לָמוּת וַיִּקְרָא לִבְנוֹ לְיוֹסֵף וַיֹּאמֶר לוֹ אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ שִׂים נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי וְעָשִׂיתָ עִמָּדִי חֶסֶד וֶאֱמֶת אַל נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם. וְשָׁכַבְתִּי עִם אֲבֹתַי וּנְשָׂאתַנִי מִמִּצְרַיִם וּקְבַרְתַּנִי בִּקְבֻרָתָם, וַיֹּאמַר אָנֹכִי אֶעֱשֶׂה כִדְבָרֶךָ. וַיֹּאמֶר הִשָּׁבְעָה לִי, וַיִּשָּׁבַע לוֹ וַיִּשְׁתַּחוּ יִשְׂרָאֵל עַל רֹאשׁ הַמִּטָּה".
יעקב מנסה להשביע את יוסף: "שים נא ידך תחת ירכי", אך יוסף מתחמק מהשבועה ומסתפק בהבטחה: "אנוכי אעשה כדבריך". יעקב שב ודורש מפורשות: "הִשבעה לי". יוסף נשבר ונשבע.
האם יוסף סירב תחלה להישבע כיוון שלא רצה לקיים את בקשת אביו, או כיוון שציפה שבשלב זה של ההיכרות ביניהם, יעקב יעריך את נקיות הדעת שלו? שוב מגלה יוסף שאביו העקבובי לא יודע לזהות יושר ולא מכיר את האיכויות האמיתיות של בנו.
2 צפייה בגלריה
הרס בניר עוז בעקבות מתקפת הטרור ב-7 באוקטובר. היו מנהיגי אמת שהעזו להתריס כנגד אלוהים
(צילום: אלכס קולומויסקי)
מקום לדאגה
ליעקב היו שתי סיבות לחשוש שיוסף לא יטרח לקבור אותו בחלקת האבות בכנען, שני אירועים קשים ולא מדוברים בין האב לבנו. האירוע הראשון הוא שיעקב לא טרח בקבורת רחל, אימו של יוסף. רחל מתה בדרכה של המשפחה מחרן לכנען. בניגוד לציפייה שיש ליעקב מיוסף, הוא עצמו לא היטלטל עם גופתה של רחל וקבר אותה בדרך: "וַתָּמָת רָחֵל וַתִּקָּבֵר בְּדֶרֶךְ אֶפְרָתָה הִוא בֵּית לָחֶם, וַיַּצֵּב יַעֲקֹב מַצֵּבָה עַל קְבֻרָתָהּ הִוא מַצֶּבֶת קְבֻרַת רָחֵל עַד הַיּוֹם. וַיִּסַּע יִשְׂרָאֵל..." – ואם לא די בכך, הוא לא מקיים ימי בכי ומספד לאחר מותה.
מעשה אבות סימן לבנים, ואין סיבה שיוסף יעשה למען אביו את מה שאביו לא עשה למען אימו. על ערש דווי מרגיש יעקב צורך להזכיר את האירוע הקשה ההוא: "וַאֲנִי בְּבֹאִי מִפַּדָּן מֵתָה עָלַי רָחֵל בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בַּדֶּרֶךְ בְּעוֹד כִּבְרַת אֶרֶץ לָבֹא אֶפְרָתָה וָאֶקְבְּרֶהָ שָּׁם בְּדֶרֶךְ אֶפְרָת הִוא בֵּית לָחֶם". התקשורת של יעקב עם יוסף מוגבלת. הוא לא מוצא כוחות להתנצל על בחירתו. אפילו את המשפטים הבודדים האלה הוא אומר בהקשר מוזר, כשהוא מבליע את אותם בין דבריו לבני יוסף.
במקום לבקש סליחה
בהסתרה שבתוך הסתרה הוא מציע מעין הסבר לקבורתה של רחל בדרך: "בעוד כברת ארץ..." – כלומר, הדרך ממקום מותה של רחל לחלקת הקבר המשפחתית הייתה ארוכה, ולכן נאלצתי לקבור אותה בדרך. תירוץ זה רק מחליש את בקשתו של יעקב באחרית ימיו, שכן גם הדרך ממצרים לכנען אינה עניין של מה בכך. מוטב היה ליעקב לומר את האמת: עשיתי מעשה שאני מתחרט עליו, ואני מבקש שתגמול לי טובה תחת רעה. אבל יעקב הוא יעקב ודיבור ישיר לא נמצא הארגז הכלים הרגשי שלו.
האירוע השני, המועקה הקשה והלא מדוברת שיושבת בין יעקב ליוסף, הוא שאלת ההפקרה ארוכת השנים של יוסף. מדוע הפלה יעקב את יוסף משאר הילדים? מה גרם לו לא להבין את שנאת האחים? מדוע שלח יעקב את יוסף אל אחיו, בעצם אל הגלייתו ארוכת השנים מהמשפחה? מדוע מיהר יעקב להאמין לבניו שיוסף נטרף ומעולם לא יצא לחפש אותו? ליעקב היו אינספור הזדמנויות להציל את יוסף מהבורות של חייו, והוא לא ניצל אפילו אחת מהן. והנה, עכשיו, על ערש דווי, במקום לבקש סליחה על חוסר האחריות שלו, הוא מבקש מיוסף לצאת מגדרו כדי לטפל בגופתו ולהוביל אותה לכנען. יעקב מודע לקושי בבקשתו, אך זה לא מרתיע אותו. כדרכו של יוסף, הוא לא בא חשבון עם אביו ועם אחיו, ולא היה צורך להשביע אותו כדי לדעת שהוא יקיים את משאלתו האחרונה של יעקב.
המבוגר האחראי
יעקב לא מבין את התום והיושר של יוסף, הוא לא מסוגל לתת אמון באיש ולכן הוא פונה גם אל שאר הבנים עם אותה בקשה: "וַיְצַו אוֹתָם וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אֲנִי נֶאֱסָף אֶל עַמִּי קִבְרוּ אֹתִי אֶל אֲבֹתָי אֶל הַמְּעָרָה אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה עֶפְרוֹן הַחִתִּי. בַּמְּעָרָה אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה הַמַּכְפֵּלָה אֲשֶׁר עַל פְּנֵי מַמְרֵא בְּאֶרֶץ כְּנָעַן אֲשֶׁר קָנָה אַבְרָהָם אֶת הַשָּׂדֶה מֵאֵת עֶפְרֹן הַחִתִּי לַאֲחֻזַּת קָבֶר שָׁמָּה קָבְרוּ אֶת אַבְרָהָם וְאֵת שָׂרָה אִשְׁתּוֹ שָׁמָּה קָבְרוּ אֶת יִצְחָק וְאֵת רִבְקָה אִשְׁתּוֹ וְשָׁמָּה קָבַרְתִּי אֶת לֵאָה".
מכלל הן אנו שומעות לאו. בדברי יעקב לשאר בניו הוא מזכיר את קבורת לאה במערה המשפחתית. קבורה זו יוצרת את מחויבות בני לאה ליעקב. ובכל זאת, כולנו יודעות, את תהליך החניטה ומסע הקבורה המכובד יארגן הבן שיש לו כוח ולא בא חשבון עם משפחתו, יוסף.
מהי אמת ומהו חסד?
בשעה שיעקב מבקש מיוסף לקבור אותו בחיק המשפחה הוא משתמש בביטוי: "וְעָשִׂיתָ עִמָּדִי חֶסֶד וֶאֱמֶת". הצירוף "חסד ואמת" מופיע כמה וכמה פעמים במקרא, ובכל זאת אינו טריוויאלי. המילה חסד, גם בהופעותיה המקראיות, משמשת לרוב לתיאור מעשים שהם מעבר לנדרש בדין. על כן, חסד ואמת לא עולים בקנה אחד. במקרה שלנו יעקב מבקש מיוסף חסד ולא אמת, שכן מצד האמת יוסף לא חייב זאת לאביו.
אלא שיש גם אמת אחרת והיא לא קשורה לדין אלא לאמת הפנימית של המבצע. ביחס למשפחתו, יוסף הוא איש של חסד, הוא מעולם לא בא איתם חשבון. קבורת יעקב במערת המכפלה היא אמת פנימית של יוסף. האמת החיצונית, הדין, משחרר את יוסף מהחובה הזאת. המוסר של יוסף הופך זאת לאמת.
תאולוגיה של שניצל תירס
המדינה בבלבול עמוק כל כך שאפילו שם למלחמה האיומה הזו עדיין לא ניתן. בסופו של דבר, כמו בכל שאר העניינים, העם יחליט. אני מציעה לכנות את המלחמה "מלחמת השבעה" על שם שבעה באוקטובר ובעיקר על שם האנשים והאמונות שעליהם אנו יושבות ויושבים שבעה בימים אלה.
התקופה האיומה שבה אנו נמצאות היא זמן יקר להרהורים על הערכים והאמונות שלנו. כשהעולם הפיזי מתערער, העולם הרוחני חייב לערוך חשבון נפש ולהתאים את עצמו לאמת שנחשפה באירוע הטראומטי. ממסדים דתיים לא אוהבים את זה ולכן הם ממהרים לשלוף מהמקפיא תשובות לכל השאלות שרק החלו להישאל. מול הנפש רעבה להתמודדות אמיתית עם הזוועות, מוציאים הממסדים הפוליטיים והדתיים סוג תפל של שניצל קפוא ומקווים לסתום בעזרתו את הפה ואת המוח שלנו, ולגרום לנו ליישר קו עם האמונות הישנות.
אף על פי שהרעב הרוחני מייסר, אסור למהר ולהשביעו. נכון לנו להיות כרגע בבלבול ובבהלה. להתבונן אל התהום שנפערה תחת רגלינו (או שתמיד הייתה פעורה שם, אבל לא נתנו את דעתנו על כך) ולהבין שיש לשנות לא רק את המציאות אלא גם את הערכים והאמונות שלנו.
חסד ואמת – האומנם?
האם אלוהים מלא חסד ואמת? משה רבנו חשב שכן, וכשאלוהים נגלה אליו, במעמד הענקת הלוחות השניים, הוא מתארו כך: "אֵל רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת". אבל לא כולנו משה ולא כל הרגעים דומים לקבלת לוחות הברית. יש רגעים, כמו ימי "מלחמת השבעה" הארורה, שבהם קשה לייחס לאלוהים "חסד" או "אמת". אין אמת, אין צדק ואין מוסר באסון שפקד אותנו ובמרחץ הדמים שבתוכו אנו נתונות.
2 צפייה בגלריה
נזק בעקבות מתקפת הטרור בקיבוץ בארי. זה הזמן לשאת באומץ את תמונת העולם המתערערת
(צילום: Christopher Furlong / Getty Images)
אלה הרגעים שבהם פקידי הדת שולפים את התשובות הקפואות והתפלות שלהם. אלא שהדת היהודית זכתה להתהדר גם במנהיגות שאינה מהזן הפקידותי, במנהיגי אמת שהעזו להתריס כנגד אלוהים. אחד המדרשים האמיצים שנוצרו בתרבותנו מתייחס למידותיו של הקדוש ברוך הוא, ולשאלת האמת ביחסינו איתו. לידתו של האומץ להתריס מיוחסת לנביאים, והשתקתו מיוחסת לראשית ימי הממסד, לחכמים שעל פי המסורת חיו בראשית ימי התורה שבעל פה וכונו "אנשי כנסת הגדולה" – "אמר רבי יהושע בן לוי: למה נקרא שמם אנשי כנסת הגדולה? שהחזירו עטרה ליושנה. בא משה אמר: 'האל הגדול הגיבור והנורא'. בא ירמיה ואמר: נוכרים מקרקרים בהיכלו, איה נוראותיו? לא אמר נורא. בא דניאל, אמר: נוכרים משתעבדים בבניו, איה גבורותיו? לא אמר גיבור. באו הם (אנשי כנסת הגדולה) ואמרו: אדרבה, זו היא גבורת גבורתו שכובש את יִצרו, שנותן ארך אפיים לרשעים... והחכמים (כלומר, הנביאים) כיצד עשו כך ועקרו תקנה שתיקן משה?! אמר רבי אלעזר: מתוך שיודעים בהקדוש ברוך הוא שאמִתי הוא, לפיכך לא כיזבו בו".
ירמיהו ודניאל, שראו את החורבן והגלות, סירבו להוסיף ולכנות את אלוהים בתארים "נורא" ו"גיבור", ואילו אנשי כנסת הגדולה לא הרגישו נוח עם מחיקת חלק מתוארי האל של משה. מה הם עשו? הם שלפו את השניצל הקפוא. הם דרשו דרשות שתכליתן "להחזיר עטרה ליושנה", לשמור על תוארי האל ולהתכחש לחוויה של המאמינים. אבל חכמים שחיו שנים רבות לאחר התקופה המכונה "הכנסת הגדולה" העדיפו את האומץ של הנביאים על פני הקונפורמיזם של הכנסת הגדולה. אלוהים אמיתי הוא, אומר רבי אלעזר, וכיוון שהוא אמיתי, אסור לנו להכתירו בתארים שאינם משקפים את החוויה הדתית שלנו. אסור לכזב באלוהים.
אנחנו בלב ליבו של אסון. זה הזמן לשאול שאלות רוחניות חריפות ולשאת באומץ את תמונת העולם המתערערת. לעמוד בפתח התהום בלי תשובות. עדיין בלי תשובות.
רוחמה וייסצילום: דבי קופר Debbi Cooper Photographerובבית המדרש של הטוקבקים
בשבוע שעבר פרסמתי כאן שיר יפה, כואב ומדויק שחברה בשם יעל כתבה והעלתה בבית המדרש שלנו. שאלתי והיא עדכנה ששמה המלא הוא יעל לביא. תודה יקרה על שיר שנגע בלבבות רבים. הזמנתי אתכן ואתכם להוסיף ולשלוח שירים שייתנו ביטוי לרחשי הלב שלנו. מרים זלקינד נענתה להזמנה. והנה שיר-מדרש ששוזר את המקורות עם אירועי הימים האלה, והוא חותך בבשר החי. תודה מרים על דיוק הכאב:
אוקטובר 2023
"אָדָם כִּי יִהְיֶה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ שְׂאֵת אוֹ סַפַּחַת אוֹ בַהֶרֶת וְהָיָה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ לְנֶגַע צָרָעַת" (ויקרא, יג)
"וְרָאָה אֶת-הַנֶּגַע וְהִנֵּה הַנֶּגַע בְּקִירֹת הַבַּיִת שְׁקַעֲרוּרֹת יְרַקְרַקֹּת אוֹ אֲדַמְדַּמֹּת; וּמַרְאֵיהֶן שָׁפָל מִן-הַקִּיר" (ויקרא, יד)
ביום ההוא
השבעתי את
חדר המדרגות
את הרוח שבגינה
את המזוזות.
אם לא תיטיב
אם לא תיטיב
אם לא תיטיב
שאת.
הכיתי במשקופים
בסורגים
באדני החלונות,
שקערוריות
ירקרקות אדמדמות.
הערב בא והנה –
צרעת.
שבת שלום.
