בשנים האחרונות, כמעט כל ההופעות של הנבחרות הגדולות בטורנירים המרכזיים נראו אותו דבר, פחות או יותר: זה מתחיל בהתלהבות שיא בשלב הבתים, שם הן פוגשות לרוב נבחרות פחות חזקות ולכן יש מקום להבליט כישרונות, לעודד הרפתקנות ולעורר תיאבון לקראת שלבי ההכרעה. אחר כך המשחקים נעשים שוויוניים יותר, הסיכונים מתגברים ואף אחד לא מעדיף הפסד עם מחמאות על פני ניצחון עם קללות. לפעמים יש הפתעות (גמר המונדיאל האחרון) או פערים גדולים מדי (גמר המונדיאל שלפניו), אבל כל אוהד של המשחק יודע מה יקרה, למשל, כשנבחרת כמו איטליה מגיעה לרגע האמת.
אבל יורו 2024 מצליח להציג חריגה מהטקס: למעט נבחרת ספרד, כל הנבחרות הפייבוריטיות נראות לא טוב. בעצם, "לא טוב" הולם את הביצועים של נבחרות כמו צרפת, איטליה, פורטוגל והמארחת גרמניה, מלבד האימון הקליל מול סקוטלנד החלשה מאוד במשחק הפתיחה.
לעומת זאת, הולנד ובלגיה משחקות על הפנים. ומה שהולך עם נבחרת אנגליה ראוי לקטגוריה אחרת, שתכלול מילים שאסור לכתוב בעיתון. נאמר זאת כך: גארת' סאות'גייט הגיע ליורו כשמעמדו בתור גיבור לאומי התערער בשל אכזבה מההפסד בגמר היורו הקודם. בקצב הזה, על אף העלייה לשמינית הגמר, הוא עוד יסיים את היורו בתור מועמד לאמן את מכבי ת"א.
על רפיסות ותשישות
העליבות האנגלית, שעומדת ביחס הפוך לחלוטין לבאזז סביב הכישרון של הנבחרת, עומדת בפני עצמה משום שהיא לא מפתיעה: קיים ויכוח עתיק סביב המאמן, שיטת המשחק שלו וחוסר ההתאמה שלה ליהלומים כמו ג'וד בלינגהאם, שהבקיע במשחק הראשון ומאז נעלמו עקבותיו. זה לא הסיפור אצל צרפת, למשל, שנראית כאילו מישהו כרת אצל שחקניה את איבר היצירתיות והחיוניות או פורטוגל, שמתמודדת עם עידן פוסט־רונאלדו בעודו על המגרש.
הולנד מלכתחילה לא סובלת מעודף כישרון בהתקפה, ובהגנה וירג'יל ואן דייק נראה כמו צל חיוור של הבלם שפעם היה, אבל זה עדיין לא מסביר את הרפיסות ואף הלוזריות שהופגנה בהפסד מול אוסטריה. מאיטליה לא היו כל כך הרבה ציפיות: אף פעם לא מדובר בחוויית צפייה. ואילו הבלגים נוסעים על אדי הדלק של קווין דה בריינה, אבל כשהוא מאיץ קורים דברים יפים מאוד, ואולי פעם רומלו לוקאקו יבקיע גם בלי להימצא בנבדל.
ייתכן מאוד שאחת הסיבות לאכזבה היא לאו דווקא מאמנים כושלים או בחירת שחקנים שהתגלתה כמוטעית, אלא העובדה שמשחקי היורו הם הקש ששובר את הגמלים שסוחבים את תעשיית הבידור הזאת. רוב השחקנים הבכירים מסיימים עונה שבה שיחקו בארבעה ואף חמישה מפעלים שונים, חלקם העפילו לשלבים הגבוהים ביותר ושם גם נשפך המנוע. בוקאיו סאקה ופיל פודן באנגליה, לדוגמה, פשוט לא מצליחים לתרגם עונות מעולות למשחקים נורמליים נגד יריבות נחותות. איפה מרקוס תוראם הצרפתי, השולייה האנמית של קיליאן אמבאפה ביורו, שהיה חלק אינטגרלי מהאליפות של אינטר באיטליה?
כדורגל להמונים
התקלות הללו, כמו גם שיטת הדירוג המתישה של אופ"א, הולידו מפגש בין צרפת לבלגיה כבר בשמינית הגמר. אלא שגם ביתר המשחקים, שהם לכאורה פחות מאוזנים, איש לא באמת יודע מה יקרה: אולי אנגליה לא תצליח לשעמם למוות את סלובקיה? האם רומניה לא מסוגלת לגבור על הולנד? למה ששווייץ לא תעשה איטליה לאיטליה, כלומר להבקיע ולרדת לבונקר שיגרום לאחרון הצופים לעבור לטניס?
למרות שעד עכשיו היורו כלל רגעים מאוד יפים, זה לא קרה בזכות האנשים שבגללם הענף מגלגל סכומי עתק. כשהכוח התרבותי־חברתי של מפעלי הנבחרות פוגש שחקנים מבריקים, הכדורגל חוזר להיות אירוע המונים מרגש, אבל בסוף לא באנו כדי לראות שחקנים שמרוויחים כמו התקציב של טייסת בחיל האוויר והופכים להולוגרמות בדרך ל־0:0 אחרי 120 דקות. החיים קשים גם ככה.
צפו: רונאלדו מחויך, ומה הסוד של פפה
(ONE)
פורסם לראשונה: 01:30, 28.06.24
