הביכורים של סבא ברוזה
לכבוד שבועות כדאי להיזכר בחלוץ בעל המעוף, שמואל ברוזה, שהקים בסוף המאה שעברה משק חקלאי ופירותיו היו במשך שנים סמל לאיכות
בכל פעם שאני עולה לירושלים וחולף על פני מוצא (תחתית) אני משתדל להאט קצת אחרי עיקול הדרך ולהתבונן פעם נוספת בבית האבן רחב הממדים עם תריסי הברזל הכחולים. זה "בית ברוזה" שנבנה לפני כ-100 שנים, ואשר ישא בשם זה לעולם, למרות שכבר איננו ברשות המשפחה.
חג השבועות מחזיר אותנו אל שמואל ברוזה, בונה הבית ומייסד המשק החקלאי, הראשון באופיו ובייחודו באזור זה בראשית המאה. הביכורים של ברוזה היו במשך שנים סמל לאיכות. סבי המנוח, שנולד בצפת וגדל בפתח תקוה, כשרצה לתאר פירות משובחים היה מדמה אותם תמיד ל"פירות של ברוזה".
הפועל התאהב במקום
המושבה מוצא, שמזוהה היום בעיקר בזכות "הבית האדום" (בעבר בית חרושת ללבנים), הוקמה למעשה כבר ב-1860 ע"י שני ירושלמים - יהושע ילין וגיסו יחזקאל יהודה. השניים המשיכו לגור בירושלים ועיבדו את הקרקע החקלאית במושבה. רק כ-30 שנה אחר כך התיישבו במקום כמה משפחות ופתחו את הישוב. אחד מהם היה שמואל ברוזה שנולד ברוסיה בשנת 1869 ועלה לארץ בהיותו בן 20.
ברוזה הגיע ליפו, משם נדד לרחובות כפועל חקלאי ורק שלוש שנים אחרי עליתו הגיע לירושלים. בדרך עצר בכפר הסמוך קולוניה והמקום מצא חן בעיניו. הוא החליט כבר אז לשוב לשם ולבנות בית במקום.
גרם מדרגות ומרפסת
בתחילה (בשנת 1892) הקים אוהל והחל לעבד את האדמה. רק שבע שנים אחר כך החל בבניית בית האבן. "הבית", מספר נכדו פרופ' מאיר ברוזה תושב חיפה, " היה מפואר בקריטריונים של כל הזמנים. המסד נחצב בסלע והכיל יקב ובור מים. קומת ביניים שימשה לתעשיית שימורי פירות ולאחסון. מעליה היתה קומת המגורים רחבת הממדים ומעליה עליית גג. בחזית היה גרם מדרגות רחב שמוביל למרפסת לכל אורכו של הבית. בסך הכל היו בבית 15 חדרים". ברוזה הנכד מספר כי בחצר נבנתה רפת, שובך, לול ובית בד קטן.
הרצל נוטע "ארז"
בשנת 1898 ביקר הרצל בארץ. בדרכו לירושלים היה זה אך טבעי שיעצור אצל ברוזה במוצא. ברוזה שהיה נרגש מאד מהאורח המכובד, ליווה אותו לראש הגבעה (כיום בית ההבראה "ארזה") שם נטע המנהיג הציוני "ארז" שלא היה אלא ברוש.
גורלו של הברוש היה, שנגדע במהלך פרעות 1929-1936. אז עלו עשרות מתושבי הכפר קולוניה על מוצא. מאיר ברוזה מספר כי הם הגיעו לבית סבו שהיה מוגף והסבא ירה ירייה אחת לעברם. הם נבהלו ועזבו את הבית, אבל בדרך התנפלו על בית משפחת מקלף ורצחו שמונה מבני המשפחה. רק הילד מרדכי, לימים רמטכ"ל צה"ל, הצליח להימלט לבית ברוזה וניצל. למחרת נמלטו כל תושבי מוצא לירושלים, הפורעים שבו למושבה ובית ברוזה, כמו בתים נוספים, הועלה באש.
העיתונאי המנוח אהרון אבן-חן, סיפר בזמנו ברשימה ב"מעריב" כי ברוזה הצטער בעיקר על שריפת מכתביו של הרצל אליו, אותם הטמין באחד הקירות. על השחתת "ארז הרצל" התאבל ברוזה ימים רבים.
שמואל ברוזה שב וחידש את הבית וגר בו עם אשתו מאשה ושבעת ילדיו.
במאורעות 1936 שוב פגעו הפורעים הערבים במוצא ובית ברוזה נשרף בשנית. שוב חזר ברוזה ושיקם אותו ואת המשק "אולם הפעם ללא התלהבות. משהו נסדק בנפשו", סיפר אבן-חן. שניים מבניו, יפיע (אביו של מאיר) ומתתיהו נשארו לגור בבית עם משפחותיהם ולעבוד במשק.
יהודי חרדי מניו ג'רסי
ב-1944 מת שמואל ברוזה. שנה אחריו מת בנו יפיע ובסופו של דבר הידרדר המשק והבית נמכר בראשית שנות ה-60 ליהודי חרדי מארה"ב בשם אלשטטר. הקונה היגר בצעירותו עם אחיו מרוסיה לניו-ג'רסי והשניים הקימו משק חקלאי. עם עלותו ארצה חיפש אלשטטר משק חקלאי באזור ירושלים וכך הגיע לבית ברוזה.
ברוזה הנכד מספר כי מאחור יותר העלה אלשטטר (היום בשנות ה-90 לחייו) את אחייניתו ושיכן אותה בבית. כאן נישאה לחרד ירושלמי והם מגדלים בן שלומד בחדר במאה שערים.
אלשטטר נטע ברחבי הנחלה שיחי ערבות עבור מצוות הושענא-רבא (בסוכות), ובכך, לדברי מאיר ברוזה, יש המשך לעבודה החקלאית של שמואל ברוזה.
מה הקשר לברוזה
מאיר ברוזה מספר כי סבו היה חלוץ בכל רמח עצמותיו, בעל יוזמה ומעוף גם בתחום הנדל"ן. הוא רכש אדמות רבות באזור מוצא ובפרדס חנה והיה איש אמיד במושגי אותה תקופה "והכל מעשר אצבעותיו. אם הרכוש היה נשאר בשלמותו היינו היום משפחה עשירה מאד", אומר ברוזה הנכד.
בין השאר הקים סבא ברוזה את "מפעל" השימורים הראשון בארץ. הוא הקצה חלל בביתו למפעל הזה והעסיק כמה עובדים. שימוריו, כמו הפירות הטריים שלו, היו שם דבר ברחבי הארץ. "בעיקר שימורי המשמשים והענבים שלו", מספר הנכד. הוא השתמש רק בצנצנות משום שרצה שהקונה יבחין בתכולה "והיה במה", אומר מאיר ברוזה.
אגב, מקימי מפעל "עסיס" באו להתייעץ עם ברוזה בטרם בניית המפעל.
כאמור, הפירות והירקות של ברוזה היו מפורסמים ברחבי היישוב. זיכרון למפעלו החקלאי מצוי היום בזן זיתים שמקורו ביוון והושבח על ידו – זן שנקרא "ברוזה" ולדברי נכדו היה נפוץ במטעי עמק הירדן. כיום תפסו זנים אחרים את מקומו (כמו מנזלינו), אבל ניתן למצוא עצי "ברוזה" בגינות הנוי של קיבוצי עמק הירדן, ולהם נוף גדול. אגב, לזן השזיפים סנטה רוזה אין שום קשר לחלוץ ממוצא.
ואיך אפשר שלא לשאול את פרופ' ברוזה האם יש לו קשר לזמר דיוויד ברוזה. על כך יש למאיר סיפור. "סבא, כאמור, היה איש נשוא פנים, ידוע בציבור ואמיד ששמו היה חשוב לו מאד. כשעלו הוריו של דיוויד ברוזה לארץ, נודע להם על שמואל ברוזה ממוצא. הם באו לארץ חסרי כל ורצו לברר האם הם קרובים של ברוזה העשיר. הם באו לסבא אבל הוא, שהיה יהיר למדי, לא שמח לאמץ את העולים החדשים האלה, בפרט שלא היה ביניהם שום קשר דם ושילח אותם לדרכם. היום בטח היינו שמחים שדיוויד היה חלק ממשפחתנו", אומר מאיר בחיוך.
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
