לאן נעלמה המערה?

המקום

איך מגיעים

טריוויה

בפעם הראשונה שראיתי את מערת קשת לא ידעתי שזו מערה. שאלתי אז את נפשי למות מצמא ובקושי החזקתי בגוש סלע גדול, כדי לא ליפול מן העומס שנוצר על כתפי וראשי, כאשר הנערה שאהבתי ואיתה טיילתי שם טיפסה עלי כאילו אני מדרגה נוספת במדרגות הסלע שבהן העפלנו כל אותו ערב.
מה ששמעתי אז מתחת למשקלה ומעל התהום היה יו-וו, כל המדרון מלא, איזה יופי של קיפודן בלאנש. אני לא ידעתי שקיפודן בלאנש זה פרח, כלומר קוץ פורח בסגול, עגלולי-כדורי וכמעט כתם הצבע היחיד על המדרונות הצהובים של הקיץ הישראלי הנורא.
אף שידעתי שקיפודן יש רק באוסטרליה, לא רציתי להביך את נערתי וכמעט שהייתי מוכן להאמין שהיא רואה חיה נדירה שבאה מעבר לגבול הלבנון הסמוך. נזקקתי לעוד מעט מאמץ בכדי לבקש ממנה להמשיך ולהתפעל מהקוצים רק אחרי שתשחרר אותי ממשאה.
לאחר שנחלצתי ובאתי מתנשף לשבת אצלה, לא התפעלתי מהקיפודן. הסתכלתי בייאוש על השביל הסלול לידי, שהחטאתי קודם להסתבכות הקוצים על מדרון נחל בצת, לא רחוק מקיבוץ אדמית וממה שהיה הכפרון הבדואי ח'רבת אלאידמית. לא רחוק מאיתנו ראיתי את קשת האבן הגדולה, שקודם היטשטשה מול עיני המיוסרות. גם כשעזבתי אז את המקום, רגוע וכבר לא מזיע, לא הבנתי מדוע על המפה הטופוגרפית הממורטטת שלי היה כתוב מערת קשת. מה כאן המערה, תהיתי.
היום, אחרי שנים של חטטנות וצבירת ידע, כבר ברור העניין. המערה היתה רק פעם, מזמן, לפני הקשת. כאלפי חללים אחרים במצוקי הגליל, גם זה נוצר כתוצאה מכך שמים שחילחלו בסלע המסו אותו בתהליך שהמדענים קוראים לו קארסט, כשם אזור בסלובניה בצפון הים האדריאטי. המערה הלכה והתרחבה במהלך הדורות הגיאולוגיים שעברו עליה, עד שתקרתה לא החזיק עוד את כובד משקלה, וקרסה. ומה שנותר מן התקרה היא הקשת המופלאה. ערימת גללי הצאן, היונים והסנוניות שמתחת לקשת, היא שנקראת היום המערה.
להסבר היבש הזה אין אפילו חוט מקשר אחד עם מהותה האמיתית של מערת קשת, שיופיה משתנה ככל שמתבוננים בה. מלמטה, מהבקעה שאליה נפער נחל בצת המיוער, היא נראית כעין תכולה על רקע השמים השוכבים בעצלתיים על הקו הישר של רמת אדמית. כשעולים אליה מח'רבת אלאידמית במורד המתון והמגונן, שנגמר בפתאומיות מבהילה מעל תהום נחל בצת, היא נראית כחיוך ענק שדרכו מצטעפים בירוק סבכי היער של התהום המרוחקת. וכשדורכים על הקשת ממש, לא רואים אותה. רק משצולחים את כולה, ונשענים למנוחת צל על גזעו של החרוב הגדול, הנטוי מעל החור שנפער במה שהיתה פעם תקרת המערה, רק אז נעצרת קצת הנשימה, כאילו אתם אומרים לעצמכם ו-ווי (או יו-וו, תלוי מאיזה תפוצה ההורים), את זה עברנו, ובלי ליפול?
ממרומי מצוק הקשת מסתער כל הגליל המערבי בנחשול ירוק עמום, שמחליף את גווניו כמו אוקינוס רוטט, אל האופק הכחול המופלא של הים התיכון. כאילו נד ירוק, ענק וזקוף עומד לצנוח בהמולה נוראה אל מימיה השוקטים של הבריכה העתיקה של התרבויות, ורק רצועת חוף צרה ועמוסת בתים ושדות ואנשים לא נראים, היא חגורת הבלמים האחרונה, שבהוראת קסם הקפיאה את הנחשול הירוק.