רוח וסופה בעיר האבות

"אל תהיה צודק – היה חכם!" אמרה בשעתה סיסמה לנהגים. על המשקל הזה אפשר לומר כי זכותם של יהודים להתיישב ולחיות בחברון נעלה מכל ספק, ואילו המעשה הפנאטי של השתכנות יהודים בלב לבה של העיר הערבית, בתוך תוכן של הסמטאות הערביות, כדי להשיב גזילה של נכסים שננטשו עקב פרעות – היה צודק ולא חכם. צודק היה כי אם בעולם כולו, פרט לערב הסעודית, אין גזירה של "יורן-ריין" חלה על שום עיר, לא יעלה על הדעת שאיסור כזה יחול על עיר האבות, שהיתה מקודשת על העם מקדמת-דנא, ושבה חיו יהודים במשך דורות רבים, עד הטבח הנורא בתרפ"ט שהבריחם ממנה. צודק, אבל מאוד לא חכם, והרה פורענות.
בכ"ט אייר תשנ"ז נכנסו שריוני צה"ל לחברון, ובהגיע חיל החלוץ לעיר – לא נראה איש ברחובותיה. קבוצה שכונתה "מתנחלי חברון" התמקמה במלון "פארק" ובבית הממשל הצבאי, ולאחר זמן מה הקימה יישוב יהודי בסמוך לעיר, ושמו קריית ארבע, כשמה הקדום של חברון. מעשה זה, של התנחלות נפרדת, לא הרחק ממערת המכפלה, שנפתחה שוב למתפללים יהודים, לאחר מאות שנים שנאסרה עליהם הכניסה אליה – היה צודק וחכם גם יחד. אבל כ-11 שנים לאחר מכן, החליטו כמה עשרות משפחות יהודיות, שרוח קנאות עברה אותן, להתיישב, כאמור, בלב לבה של האוכלוסייה הערבית, כעין קוץ בבשרה.
קשה להבין איך נתעוורו עיני חכמים, מנהיגי המדינה באותם הימים, שתמכו במעשה הרה האסון הזה ועודדו אותו. בכל 22 השנים שמאז, לא היה ברובע העיר ההוא כמעט שבוע אחד של שקט, ללא התנגשויות וקטטות ומריבות, וגם חודש אחד ללא תקריות אלימות. והמצב החמיר והלך, החמיר והלך, עד שנעשה הכרחי להציב שם צבא ומשמר הגבול, יומם ולילה, להפריד בין שתי האוכלוסיות השוטמות זו את זו, הזוממות לחסל זו את זו, ואין מושיע. היהודים מהווים מטרה לרגימות, לפיגועים, להריגות ולרציחות, ורבבות הערבים נתונים לעוצר כמעט ללא הפוגה, בתנאים בלתי אנושיים, הגורמים סבל והשפלה לאלפי משפחות.
הזורע רוח, קוצר סופה. מלכתחילה היה המעשה הזה רע, והוא ילך וייעשה יותר ויותר רע. שום פרחים לא יצמחו שם לשמח את הלב, רק רוש ולענה. לא זו בלבד שיפלו עוד ועוד קורבנות, משני הצדדים, ותגמול גורר תגמול, ונקם גורר נקם, ואין סוף למעגל הדמים – אלא שמצב זה גם משחית את הנפש ומצמיח רעיונות החותרים תחת יסודי האמונה. כשאתה שומע אשה משכונת אברהם אבינו מגדפת חייל צה"ל וקוראת לו "נאצי", כשאתה רואה ילדים חובשי כיפות מיידים אבנים בהולכי רגל והופכים דוכנים בשוק, כשאתה נוכח שהוריהם ומוריהם מחנכים אותם לראות בתושבי העיר הערבים זרים שמצווה לגרש אותם מעל האדמה – אתה חרד לעתידו של הדור שיצמח על דשן השנאה הזאת.
הדרך היחידה לבער את הפצע הזה – מורסה המפיצה רעל סביבה – היא לצאת מלב העיר הערבית. יש להעביר את התושבים היהודים אל השכונות היהודיות שמחוץ לעיר – אל קריית ארבע ואל רמת ממרא, וכך לבצע הפרדה מוחלטת. זה מעשה קשה מאוד, שיעורר התנגדות הן בחברון עצמה והן במדינה כולה. כדי לבצעו דרושים אומץ ותקיפות ממין אלה שגילו בן-גוריון בנסיגה מסיני אחרי מבצע קדש, ובגין בפינוי ימית ובנותיה. היימצא אומץ כזה בלב מנהיגיה הנוכחיים של המדינה?