שתף קטע נבחר

איך תתכננו פרישה באמצע החיים

זה לא מתאים לכל אחד, וצריך לפעמים קצת כסף, עבודה קשה, וגם להתגבר על פחדים - אבל מי שההמתנה עד גיל 65 או 60 נראית להם מיותרת ובזבזנית, יכולים לממש את הפנטזיה, לפרוש מעבודה בשיא חיוניותם, ולבלות את שארית ימיהם ברמת חיים מכובדת, בארץ ואפילו בחו"ל

הבדיחה השחוקה מספרת על הבטלן שרובץ על חוף הים, וכשהוא נשאל לסיבת הבטלה, הוא עונה שגם אילו היה עובד קשה ועושה מיליונים, היה מגיע בסופו של דבר לחוף הים ומתבטל בנחת, אז למה לא לדלג על השלב הזה.

פעם חלום על פרישה מוקדמת ממעגל העבודה לטובת חיים שלווים על איזשהו חוף יפהפה נתפס כמותרות של יורשים עשירים, סוחרי סמים או אנשי עסקים ממולחים, שצברו מספיק הון כדי ליהנות מהחיים הטובים בלי לחשוב על תלוש המשכורת הבא או על הפקק שמצפה להם בדרך למשרד.

היום, בעידן הכלכלה הגלובלית, בו ניידות הון ומעבר למגורים בחו"ל הם עניין קל, אפילו מכירת דירה ממוצעת בישראל תספיק כדי לפרוש לטובת שלווה מוחלטת באיזשהו מקום רחוק, בתנאי שהוא זול. למשל מזרח אירופה, שם מחיר דירה נמוך בכ-80% מאשר בישראל, וההוצאות השנתיות מסתכמות בכמה אלפי דולרים בלבד.

"אבל לא רק מזרח-אירופה. אני לא רוצה להישמע כמו אחד שמעודד ירידה מהארץ", אומר יואש זיגלמן, מומחה ויועץ לפנסיה ולביטוח, שגם מפעיל אתר אינטרנט בשם ביט2000. "אבל חבר שלי, נהג אוטובוס במקצועו ודובר ספרדית, חזר עכשיו מקטלוניה אחרי שקנה שם בית. הבית עלה לו 40 אלף דולר, במקום יפהפה, חוף קוסטה בראבה, מרחק נגיעה מהריביירה הצרפתית ומברצלונה ועם תשתית נהדרת, ומבחינתו זו הפנסיה האידיאלית".

"עם עבודה קשה וחיסכון לאורך זמן, אפשר להפסיק לעבוד בגיל שבו אתם עדיין בחיוניות מלאה, ולבלות יפה את יתרת החיים. חיים רק פעם אחת", אומר זיגלמן, "אנחנו עובדים קשה כל חיינו ומצפים לפרוש בגיל 65, אבל בהחלט אפשר לפרוש מוקדם יותר. מה שנחוץ הוא תכנון פיננסי, שלוקח בחשבון את כל מרכיבי ההון המשפחתי, כמו דירה, חסכונות, קופת גמל, קרנות השתלמות ונכסים פיננסיים אחרים שנצברו".

 

פרושים וצדוקים

 

מנתוני המכון למחקר זכאויות פנסיוניות בוושינגטון עולה, כי יותר ויותר אמריקנים מקדימים את פרישתם מהעבודה. ב-1970 83% מהגברים בני 64-55 היו נעולים עמוק במעגל העבודה. ב-95' ירד שיעורם ל-66%.

מתברר גם, שהפורשים הצעירים התמסרו לאחר הפרישה לעיסוקים שמעניינים אותם, ואף לקריירה שנייה, גם אם חלקית. הם לא הקדימו את פרישתם כדי לעבור לחיים של בטלה מוחלטת, אלא כדי להפוך אדונים לגורלם.

יש אנשים שפרישה היא לא שאלה עבורם. "כשאני קם בבוקר, מה אעשה? אני אתחיל לצייר?", הסביר באחרונה עורך-דין הצמרת יוסי שגב בראיון ל"גלובס". גם יעקב פרי, לשעבר ראש השב"כ והיום נשיא סלקום, הצהיר בראיון ל"ידיעות אחרונות" בשבוע שעבר: "אני לא אלך לצלול או לדוג עם קסקט. אני אפילו לא מסוגל לצאת לחופשות ארוכות. יש לי אובססיה כזו, שכאשר אני לא נמצא, אני בטוח שאני חסר".

לעומתו, ג', שב"כניק-לשעבר אחר, פרש מהשירות בגיל 47 עם פנסיה מלאה (בזכות שנותיו המבצעיות) ועם שעון סייקו חרוט בתודות מאחור, ומאז הוא מרוצה מהחיים. לא מחפש עבודה באבטחה, ועוסק בכתיבת ספרים. בימים אלה הוא משלים את ספרו השני (העוסק בעלילותיו של סוכן מוסד, שעולמו המאורגן מתפרק כתוצאה ממשבר אידיאולוגי ומפרשיית ריגול בה הוא מסתבך).

גם דידי ארזי, מייסד נייס, שפרש לפני שלוש שנים בגיל 48 אחרי שמכר את כל מניותיו בחברה, חשב שיש חיים אחרי העבודה. "רציתי לטפל בעצמי ברמה העמוקה ביותר, גוף ונפש, להקדיש זמן למשפחה, לאנשים קרובים, לקרוא שירה עברית...", אמר ארזי בראיון חג לידיעות אחרונות.

"בעצם, רוב העובדים מתקשים להיפרד מהמסגרת שאליה התרגלו לאורך מיטב שנותיהם, ורבים היו מעדיפים להמשיך לעבוד עד יומם האחרון. מסגרות מספקות תחושת ביטחון, ולכן מגיל צעיר, מהילדות, אנחנו בתוך מסגרות שהופכות להיות המגן של האישיות, כך שיש פחד לצאת מהן, גם אם הן מתסכלות", אומר ד"ר רוני עופר, פסיכולוג קליני בכיר ובעליו של מכון עופר לייעוץ ולטיפול פסיכולוגי. "רבים מאלה שמעדיפים לעבוד עד יומם האחרון, כבולים לדפוסי החיים שלהם ופשוט מפחדים לעשות שינוי או לחוות חוויה של בחירה. מצב שהוא נטול מסגרת נתפס כאיום פסיכולוגי".

עופר: "פרישה מוקדמת לא מתאימה לכולם, כפי שלא כל אחד בנוי להיות עצמאי. אותו דפוס של התלבטות בין עבודה כשכיר לבין בחירה בדרך עצמאית, בשנות ה-20 וה-30 לחיינו, חוזר למעשה בשנות ה-50, עם ההתלבטות לפרוש או לא לפרוש מוקדם". אז מפנטזים על פרישה מוקדמת, אבל ממשיכים ללכת כל בוקר לעבודה. ד"ר עופר: "זה כמו שלרבים יש פנטזיות על נשים אחרות, אבל נשארים צמודים לאשה אחת ולבית אחד, בגלל שיש בזה תחושה של משהו ידוע ומוכר שמספק תחושה תמידית של הגנה"."הפורש היותר מאושר", אומר ד"ר עופר, "הוא זה שבנה לו מסגרת חלופית, כזאת שמקנה לו תחושת ביטחון גם בלי

עבודה. אם מישהו פורש ומתמסר להליכה ברגל או עובר לגור ביאכטה, מבחינתו זו שגרה חמימה, גם אם לאחרים זה נראה מפחיד. יש כאלה שיש להם מספיק ביטחון עצמי להיחשף לבלבול ולמבוכה של אי-הידיעה, ולהתחיל לחפש כיוון רק אחרי הפרישה".

 

כמה זה עולה

 

בסקר שנערך בארה"ב העריכו רוב הנשאלים, שמיליון דולר במזומן יספיקו להם לפרישה נאה ומכובדת. הבעיה: רק פחות מאחוז מהאמריקנים מחזיקים במיליון דולר בהשקעות נזילות.

עם הון של מיליון דולר אכן ניתן, למשל, לרכוש שתי דירות בלונדון, לגור באחת ולהשכיר את השנייה תמורת

סכום שנתי של 40 אלף דולר בממוצע. התשואה שם יותר מכפולה מאשר בישראל. עם הכנסה קבועה בסדר גודל כזה, ניתן בהחלט לכלכל את יתרת החיים בנוחות מרבית.

אפשר גם בפחות. מלונדון מזרחה התנאים משתפרים. במזרח אירופה מחירי הדירות נמוכים בעשרות רבות של אחוזים לעומת לונדון, אך שם כבר לא יהיה משתלם לרכוש דירה להשכרה. במקרה כזה ניתן לפצל: לגור במזרח, להשקיע בנכס מניב במערב וליהנות מכל הקופה. גם בישראל ניתן לפרוש בדרך דומה, בתנאי שההשקעה בנכס המניב היא בחו"ל, במקום בו התשואה גבוהה וגם במטבע חוץ יציב יותר יחסית.

בישראל זה עדיין לא כל-כך מקובל, אבל באירופה - מאוד. האנגלים, למשל, פורשים לאירלנד השכנה, שם מחירי הנדל"ן זולים יחסית, וממשיכים לקבל את הפנסיה. רבים אחרים העתיקו את מקום מושבם לדרום ספרד או לפורטוגל הזולה יותר. יוקר המחיה בשתי מדינות אלה נמוך יחסית, מזג האוויר נעים יותר ואיכות החיים גבוהה. בדרום ספרד יספיקו 20 אלף דולר לשנה לחיים נוחים ונטולי דאגה, בתנאי שמקום המגורים אינו שכור ואינו ממושכן לבנק.

יש ישראלים, אמנם לא רבים, שעברו להתגורר בשנים האחרונות במזרח אירופה, במדינות זולות כמו רומניה. בדרך-כלל המוצא מכתיב את ארץ היעד, שכן בלי ידיעת השפה המקומית בלתי אפשרי להסתדר. אבל יש גם ישראלים שהשכירו את דירותיהם בתל-אביב ועברו לגור במקומות כמו הודו, שם יוקר המחיה נמוך במיוחד והחוויה מתקנת מאוד. משפחה ישראלית אחת עברה לגור במפרץ קסום באוסטרליה. הדירה שלה בישראל מושכרת ומכסה את כל הוצאות המשפחה שם, כך שהדבר היחידי שעובד שם, במפרץ הכחול, היא הנשמה.

 

איך להשיג את הכסף ?

 

שכירים יכולים לברר בקרן הפנסיה בה הם חברים מה תהיה הפנסיה שלהם אם יפרשו בגיל 55, למשל, ואם יש באפשרותם, הם יכולים לפתוח תוכנית חיסכון לפרישה בחברת ביטוח, למשל, ולהפקיד בה סכומים נוספים כדי להבטיח לעצמם תשלום חודשי (או חד-פעמי) מסוים כאשר יפרשו.

למשל, כדי להבטיח סכום של 10,000 שקל בחודש מגיל 55 עד 80, צריך להפריש מדי חודש סכומים ניכרים. ההפרשה החודשית עולה ככל שגיל ההצטרפות לתוכנית עולה. כך, למשל, למי שהצטרף בגיל 20 דרושה הפרשה חודשית של 6,180 שקל עד גיל 55 (לגבי שכירים, זה כולל מה שמופרש לקרן הפנסיה). אבל אם הצטרפתם רק בגיל 45, היא תעלה ל-18,932 שקל. ניתן לתכנן גם את תנאי הפרישה. יש שיעדיפו, במקום

פנסיה חודשית קבועה של 10,000 שקל עד גיל 80, לצאת עם מענק חד-פעמי של 2 מיליון שקל ולוותר על התשלום חודשי.

אחרים ירצו לפצל - מענק של מיליון שקל במזומן, ותשלומים חודשיים של 5,000 שקל עד גיל 80. על כספי תוכנית חיסכון לפרישה לא משלמים מס.

יש כמובן דרכים נוספות להשיג את הכסף. הפורש השמרן, זה שלא מעוניין להסתבך בהפסדים שעוד עלולים להחזירו למעגל העבודה, יעדיף להשקיע בנכס מניב במקום בטוח ומבוקש, או באג"ח ובניירות ערך ממשלתיים.

אג"ח נחשבות להשקעה שמרנית ונוחה. התשואה עליהן (ניתן לאתר את המומלצות באתרי אינטרנט כמו זה של פייננשל טיימס) עשויה להגיע ל-7% בשנה. כלומר, בכל שנה, עד לפקיעתן, ישולמו למשקיע 7% על השקעתו במזומן. ההשקעה באיגרת חוב אינה כרוכה בבלבולי מוח מצד השוכר, צרות מצד השכנים, עמלות למתווכים ולעורכי-דין ותשלומי אגרות יקרות. האיגרות גם סחירות וניתן לממשן בכל רגע.

השקעה סולידית נוספת היא מניות של חברות המחלקות דיבידנדים. בבורסה הישראלית לא ממש שמעו על חלוקת רווחים למשקיע הקטן, אבל בבורסות האירופיות בהחלט כן.

החברות המסחריות הגדולות מחלקות דיבידנדים בתדירות

חצי-שנתית או שנתית. דווקא בימים אלה, כשהבורסות מתמוטטות עקב פאניקה, עולה מבחר המניות שכדאי להשקיע בהן, כמו גם התשואות שמספקים הדיבידנדים ביחס לערך המניה.

מי שרוצה לאסוף סכומי כסף נאים לצורך פנסיה יכול להשקיע חלק, לפחות קטן, מהונו בקרן הון סיכון שמתמחה בהשקעה בחברות טכנולוגיה בעלות פוטנציאל צמיחה גדול במיוחד. יש קרנות שאליהן יכולים להצטרף גם משקיעים קטנים. אם החברות יצליחו, מניותיהן יעלו בשיעורים שיחזירו תשואה של מאות ואלפי אחוזים על ההשקעה. הסכנה היא כמובן במקרה של כישלון, בו ההשקעה צפויה להימחק לחלוטין.

אפשרות אחרת היא לאתר קרנות השקעה שמרניות אך מניבות היטב לאורך זמן. למשל, הקרנות של איל העסקים האמריקני וורן באפט, שעלו במהלך שנותיהן באלפי אחוזים.

רוב המשקיעים בקרן ברקשייר הת'אווי של באפט, למשל, הם אנשים שהשקיעו לטובת הפנסיה שלהם.

דוגמה אחרת היא מניות חברת סלרה האמריקנית, המחזיקה בזכויות על מחקר מיפוי הגנום האנושי. המשקיעים בחברה משוכנעים שבטווח הארוך יתבסס הדור החדש של התרופות על תוצאות המחקר הגנטי, וחברות מסוגה עשויות לצמוח לגבהים עצומים.

 

פורסם לראשונה

 

  תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
שלמה קרמר מצ`ק פוינט. פרש
שלמה קרמר מצ`ק פוינט. פרש
ארכיון
יעקב פר מסלקום. לא פורש
יעקב פר מסלקום. לא פורש
מומלצים