אינדונזיה זה מוסלמים, לא? מסוכן?!

זה לא כל כך נעים לחפש מקום ראוי ללון בו בכרך בן מיליון כפריים, בחושך, אחרי שלוש שעות הפלגה, שלוש וחצי שעות במיני-ואן (מונית לעת מצוא) ועוד כמה שעות של בירורים אין סופיים - איך מגיעים ולאן. ולחשוב שבבוקר עוד היינו בסינגפור. גשם, לא מפסיק לרדת גשם, ונקודת השבירה באינדונזיה קלה: אתה פשוט נכנע ומגהץ את כרטיס האשראי במלון חמשת הכוכבים הקרוב.

אינדונזיה נגלתה לנו בדרך הקשה: שהכלכלה שם חופשית, כל כך חופשית, שכל אמצעי התחבורה הם בידיים פרטיות ואין אפילו תחנה מרכזית. שהאוטובוסים, כמו שאר אמצעי התחבורה באינדונזיה, מחולקים לחמש מחלקות. שאינדונזית היא שפת העל ובני המקום מצפים שתדע אותה, כמו שאתה מצפה שהם ידעו אנגלית.

גילינו שגם פה רוב המוניות הן טוסטוסים וכי הגברים שטופי זימה, גם אם אינם נהגי מוניות, ושהם מעשנים ציפורן במקום טבק.

וגם גילינו את הכלל הכי חשוב בטיול בצוותא: לא להתפצל. אם הולכים לאיבוד, או נגמר הכסף המקומי, או אם מישהו חולה או רעב עכשיו. שלוש שעות על גב של מונית-טוסטוס בניסיון למצוא את נקודת המפגש שנקבעה מראש אינן מומלצות. גילינו את ה-down under - לא לסמוך על חוש ההתמצאות - חד ככל שיהיה, כשעוברים את קו המשווה.

גשם ללא הפסקה כבר אמרנו? בבוקר זרחה השמש. כנראה שככה זה, ואז גם עשתה את עבודתה נאמנה הבחורה שהופקדנו בידיה, על מנת לחלץ אותנו מהעיר. אחר הצהרים כבר היינו על האוטובוס לבוקיטינגי, שלאחר 15 שעות נסיעה יביא אותנו אל היעד המסוקר כל כך במדריך שבידנו. או כך לפחות האמנו.