דוקטור איגור

המראה המצודד של איגור מירקורבנוב בולט מאוד בדרמת הטלוויזיה "טיפול נמרץ". על רקע הקאסט הכל כך ישראלי, ד"ר אלכס שפירו (מירקורבנוב) עורר סקרנות מיוחדת מייד עם יריית הפתיחה של הסידרה (ערוץ 2, יום ה' 20.30). המבטא הרוסי, יחד עם הנימה המאצ'ואיסטית משהו וההילה הרפואית, הם נוסחה מנצחת וערובה לנסיקתו בהמשך.
מירקורבנוב, 41, המוכר היטב לקהל הצופים של תיאטרון "גשר", בא כל הדרך ממוסקווה עם ייבגני אריה, מנהל התיאטרון, והוא מראשוני השחקנים בתיאטרון. בעבר כבר שיתף פעולה עם שחקנים ישראלים, אולם מרגיש מוחמא במיוחד כחלק מהצוות בסידרת טלוויזיה בפריים טיים. על השאלה אם זה שונה ממה שאנו מכנים "אנסמבל גשר", הוא משיב: "כן, זה שונה, אבל אני מרגיש טוב. אהבתי את התסריט. סמכתי על הבמאית רוני קיי שפר מההתחלה, ובגלל שאני אדם מאוד אינטואיטיבי ידעתי תיכף שזה מתאים לי". על השחקנים הישראלים הוא אומר: "הם הרבה יותר פתוחים באמוציות שלהם, פחות סומכים על אילתור ועובדים באופן מאוד מקצועי".
לבית הקפה התל אביבי הוא מגיע היישר מהחזרות על "אופרה בגרוש" של ברטולד ברכט, שם הוא ממלא את תפקיד מקי סכינאי. הוא נבוך מעט, ומגלה גינונים ג'נטלמניים שזרים למחוזותינו. למרות שניחן במראה שאי אפשר להתעלם ממנו, הוא מודה שהתכונה המאפיינת אותו ביותר היא הביישנות. חוץ מזה, הוא אדם מאוד פרטי, והאינפורמציה היחידה שאפשר לחלץ ממנו על מצבו המשפחתי היא שהוא נשוי בשלישית ואבא לדריה בת ה-19. הוא שיחק בין היתר במחזות "העלמה ז'ולי", "אדם בן כלב", "עיר" ו"כפר". ברוסיה למד באקדמיה לבימוי ומשחק במוסקווה והשתתף ב-12 סרטי קולנוע. "שיחקתי רק תפקידים ראשיים, כמו קליגולה, נירון או כל מיני דמויות ברוטליות אחרות".
המעבר מבמת "גשר" לסידרת טלוויזיה לא היה לו קשה. כשאני שואלת אותו על נקודת ההשקה בינו לבין ד"ר שפירו, הרופא הראשי במחלקה לגינקולוגיה, הוא עונה בהיסוס: "מפחיד אותי הפתוס שבמקצוע. כל המעברים של הרופא הזה הם דרמטיים". ד"ר שפירו נשוי לאורית (סבטלנה דמידוב) ויש לו ילד, אבל בעבר היה לו רומן עם האחות הראשית של המחלקה הפנימית, יעל אזולאי (מיכל קפטה). יש לו בן ממנה שהוא לא מכיר בו, וכרגע היחסים ביניהם מנותקים. "אני מאוד מקווה שיהיו לנו בעתיד סצינות משותפות", אומר מירקורבנוב. "למעשה, הבן שלי מנישואי לאורית זקוק להשתלת מוח עצם, והתורם המתאים ביותר עבורו הוא הבן של יעל. ובגלל שהתנהגותי כלפיה היתה רחוקה מלהיות מושלמת, יש לה כל הלגיטימציה לא להציל את בני. למרות זאת היא מחליטה שבנה ייתן את התרומה. אני חושב שאחרי מה שהיא עשתה, ראוי שנחזור להיות בקשר קרוב".

היו לך אי פעם שאיפות להיות רופא?

"ממש לא, חלמתי להיות מנצח, וגם סיימתי לימודי ניצוח במוסקווה. אבל אחר כך עשיתי הסבה למשחק ונוכחתי שזה הרבה יותר מתאים לי".

אתה מתגעגע לרוסיה?

"לא, רק לשלג. מאוד מאוד. בכל פעם שאני מתגעגע, אני לוקח את האוטו ונוסע לחרמון. מה שטוב בארץ הזו, זה שאפשר באותו יום לסבול מהשמש ולעשות סקי. ברוסיה המרחבים הם אינסופיים, ואני לא חיפשתי אף פעם מרחבים. תמיד היה לי טוב במקומות קטנים. שם אתה יכול לנסוע שעות ולא לפגוש אף אחד".
מירקורבנוב למד חמש שנים אצל ייבגני אריה, באקדמיה לבימוי ומשחק במוסקווה. "בניגוד לבמאים אחרים ברוסיה, שלא כל כך יודעים מה הם רוצים ממך, עם ייבגני הסתדרתי טוב. הוא בן אדם מקשיב, פתוח ולוקח מהשחקנים".

מה אתה יותר, שחקן רוסי או ישראלי?

"קשה לי לומר מה אני יותר ומה פחות, ואני עדיין מנסה להבהיר לעצמי".

כשהגעת לכאן, לקית בשוק תרבותי?

"לא, המעבר היה לי די טבעי, לא הייתי בשום שוק. אולי בגלל שעבדנו בתיאטרון 'גשר' באותה מסגרת תרבותית ובאותה שפה".

שחקנים מדווחים על אווירה של חרדת קודש. איך זה באמת לעבוד כמו בקולקטיב של ימים עברו?

"יש בזה פלוסים ומינוסים. אני לא כל כך סומך על תיאטרון שמחליפים בו שחקנים ובוחרים את הקאסט לפי ההצגה. אני אוהב את האנסמבל".

ומתי זה פחות מושך?

"זה די מסוכן להישאר סגורים בתוך עצמנו וכבר לא לשמוע ולא לראות. אבל אני חושב שכבר עברנו את התקופה הזאת. יש שיתוף פעולה עם שחקנים ישראלים ויש שחקנים משלנו שיוצאים החוצה".

אתה עושה אודישנים?

"אני לא עושה אודישנים, אני הולך לפגישות. אם יש משהו שהוא הברקה בעיני, כמו 'טיפול נמרץ', אני הולך על זה. בעבר נורא נפגעתי מאודישנים, כי מי שעומד בצד השני של המצלמה לא מבין מה עובר על מי שעומד לפניה. כל המצב הזה די משפיל. כשאתה עושה אודישן, אתה צריך למכור את עצמך ולהשתדל למצוא חן, וזה מה שאני ממש שונא. זה החלק הכי גרוע במקצוע. אחרי שיצאתי כמה פעמים מאודישנים מורעל לגמרי ובמצב רוח דכאוני, אמרתי לעצמי זהו, עם אודישנים גמרתי. יש לי כסף, יש לי עבודה ואני לא צריך למכור את הפרצוף שלי לכל מיני פרסומות. אולי הפסדתי הרבה כסף, אבל גם הרווחתי".

מה התכונה הכי בולטת אצלך?

"אני ביישן, תמיד הייתי, ואולי זו הסיבה שעליתי על במה, כדי להתגבר על זה. אבל אני חושב ששחקן חייב להיות ביישן בחיים הפרטיים שלו. אם הוא אקסהיביציוניסט בחיים, הוא לא תמיד שחקן טוב".

מה היה תפקיד חייך?

"וירשינין ב'שלוש אחיות'. זה תפקיד מסובך ומעניין, וכל פעם גיליתי אותו מחדש. לצערי ההצגה לא רצה הרבה, כי היא נמשכת ארבע שעות. גם את דמותו של אדם שטיין ב'אדם בן כלב' אני נורא אוהב".

איך אתה חי כשאתה לא משחק?

"שאלה טובה, כי על הבמה זה אסקפיזם, ולחזור למציאות זו תמיד בעיה בשבילי. פרויד הרי אמר שאמנים הם אנשים שבילדותם ההורים שלהם לא נתנו להם למזמז את הקקי של עצמם. לאמנים חסר במציאות משהו, והם כאילו רוצים להוסיף לה עוד משהו, וזה לא תמיד מסתדר עם המציאות עצמה. בגלל זה יש ביניהם הרבה אלכוהוליסטים ונרקומנים".

ואתה?

"אני לא. אם אני שותה, זה לא יותר מפעמיים בשנה. חוץ מסמים ואלכוהול יש עוד דברים, תודה לאל".

יש לך חלומות לעוד עשר שנים?

"לא, אין לי אפילו יומן, כעיקרון, כי אני מנסה לחיות רק את הרגע הזה, את השנייה הזאת. כששואלים אותי מה יהיה מחר, מחרתיים או בעוד שנה, אני מתחיל לקלל ברוסית. אני לא מנסה להסתכל על העתיד יותר מדי. לא שזה מפחיד אותי, זה מפריע לי לחיות את הרגע הזה. המחשבות, החלומות והתקוות של הבן אדם זה דבר אחד, והחיים זה דבר אחר. צ'כוב כתב על זה ב'שלוש אחיות'. אתה יכול לתכנן כמה שיותר, אבל אם לבנה נופלת לך על הראש, זה לא סתם מקרה. את הגרביטציה ואת כוחה של הרוח אי אפשר להסביר. לחיים יש כוח משלהם, לכן אני נורא אוהב בעברית את הצירוף 'מצב רוח'. מצב של רוח. אני לא תמיד יודע למה אני עצוב או שמח או מהורהר, ועד עכשיו לא ברור לי מאיפה זה בא לי".