על "איש ההמון"

"איש ההמון", מאת אדגר אלן פו (1849-1809) מותיר את קוראיו שרויים במבוכה. ספק סיפור, ספק סקיצה, הוא גדוש בפרטים אך חסר עלילה כמעט. דמויותיו, גם העיקריות, עלומות שם, וסיפור חייהן לוט בערפל. גיבורו נע בחלל הפתוח של הכרך באופן שרירותי, חסר כיוון או פשר. גם המספר, אשר קולו נשמע בתחילה תכליתי ומהימן, מעורר בנו לבסוף ספֵקות באשר למידת שפיותו. למרות כל זאת, ולמעשה בשל כל זאת, "איש ההמון" הוא יצירת מופת. כפי שהבינו לאורך השנים מעריציו - משרל בודלייר, אשר שאב ממנו את דמות ה"המשוטט העירוני" שלו, ועד פול אוסטר, אשר ביסס עליו את הטרילוגיה הניו-יורקית שלו. "איש ההמון" תופס בחדות מפלחת לב את הקשר בין מודרניות למשמעות, בין אורבניות לבדידות קיומית.
מדוע בחר פו, אשר נע ונד בימי חייו בין בוסטון, ריצ'מונד, ניו-יורק, פילדלפייה ובולטימור, למקם את "איש ההמון" בעיר אירופית דווקא? אולי כדי להצביע על מקורותיו המיתיים והספרותיים: דמות המשוטט הנצחי טבועה עמוק במסורת האירופית (למשל אגדת ההולנדי המעופף או היהודי הנודד), וזיקתו של הסיפור לצ'רלס דיקנס, ובפרט פִּסקתו הראשונה, גובלת בפלגיאט. אולם סביר יותר להניח שפו בחר בלונדון משום שתופעת ההמון העירוני אותה ביקש לנתח הייתה עדיין בניצניה בארצות-הברית.
ב-1840, שנת פרסום הסיפור, רק בערים אמריקניות מעטות החלו להופיע אותם סממנים של מודרניות שכה העסיקו את פו: אנונימיות, מסתורין, תיאטרליות, מטריאליות. מרבית בני דורו של פו עדיין החזיקו באידיאל הרפובליקניות הג'פרסונית, אשר דגלה בפשטות וביושר של חיי הכפר וביחסי שקיפות בין אינטרסים פרטיים לספירה הציבורית. העיר, בניגוד לעולם הטבע, גילמה בעבורם נוף מאיים ובלתי ניתן לפענוח, נוף של שרירותיות, כפילויות והולכת שולל. ב"איש ההמון" נתן פו ביטוי לחרדה זו באמצעות קולו של המספר, המשווה לעצמו כי הוא מסוגל לקטלג ולסווג את ההמון העירוני כשם שמדען משליט סדר בטבע, אך סופו לגלות כי הכרך הוא ספר "שאינו ניתן לקריאה".
תשוקתו של המספר לפצח את חידת ההמון מתבססת על הנחתו כי אפשר "לקרוא" את העוברים והשבים דרך גופם - על פי מין, גזע, לבוש, גיל, תנועות הגוף, או הבעות הפנים. אולם הנחה זו מתמוססת אל מול גופו של איש ההמון, המכיל אלמנטים הסותרים זה את זה: מחלצות פאר ובלויי סחבות, מראה קשיש וצעד קליל, ביטויי חדווה והבעת ייאוש. האם יצור כלאיים זה הוא עובר אורח תמים או פושע מסוכן? או שמא, כפי שהציעו חוקרים רבים, אין הוא אלא השלכה פסיכולוגית, בבואתו של המספר עצמו? אין לדעת. פו, שהוא אבי הסיפור הבלשי, יצר ב"איש ההמון" את האנטי-בלש המושלם. במקום עלילה המתקדמת באופן ליניארי לקראת הקתרזיס שבפתרון החידה, "איש ההמון" נע במעגל ללא שיא וללא מוצא: לא זו בלבד שהסיפור מתחיל ומסתיים באותו "בית-קפה ד'" לונדוני, ובאותה שעת בין ערביים סתווית - הוא אף מתחיל ומסתיים באותן מילים ממש.

מתוך זמנים 78 - תולדות הגוף. עורך אורח: מיכאל זכים עורכת: נעמה שפי, בהוצאת אוניברסיטת תל-אביב וזמורה-ביתן.