שקרן, שקרן

נאמר כבר כי שתי המילים העצובות ביותר בכל שפה הן "אילו רק". אילו רק לא נתתי לה ללכת, אילו רק קראתי לו לחזור, אילו רק הייתי ממלא את תאריך יום ההולדת שלי על טופס הטוטו, אילו רק הייתי מישהו אחר. "הילוך חוזר", ספרו השני של איש הקולנוע בני ברבש (קדם לו "מיי פירסט סוני" הנפלא) הוא תרגיל אחד ארוך ב"אילו רק" שכזה.

מיקי, איש פרסום הסובל מעודף משקל ומחוסר בריגוש מחליט לענות לשיחת טלפון לא לו, אחת המיועדת לאיזה מר ספירו, שמתגלה כזייפן אומנות מפורסם. אותו ספירו מקפד את חייו באורך נוח מאוד בתאונת מטוס מסתורית, יום לפני שהיה אמור לקבל את השיחה שתזמן אותו לזייף תמונה שמעולם לא צוירה. מיקי מחליט לנטוש את אישתו המתענה לאחר ניתוח כריתת שד, את משרדו המעוצב בו הוא מייצר סיסמאות ריקניות ושוביניסטיות המפארות נערות מפוזרות שער והדוקות עכוז הרוכבות על אופנועים חדישים, ולהחליק לתוך חייו של ספירו המסתורי, לזייף את הזייפן. בשיחה האקראית הוא מוצא את המפתח שישחרר אותו מכלא חייו הלא-מספקים, את התשובה לשאלה "איך גורמים לכך שדברים מעניינים ומרגשים יקרו לך..." (עמ' 24).

התבכיינות פנימית

הוא מגיע לכפר דייגים קטן ליד ים ששמו לא ננקב, ושם הוא מסתגר בסטודיו המצויד שסיפק לו מזמין התמונה, איש עסקים גוסס בשם אדם, שעם אשתו חובבת האס&אם הוא מנהל רומן סוער מתחת לאפו של הכמעט מנוח. עד כאן נראה הסינופסיס הזה כפתיחה לסיפור מתח חביב על זיוף והתחזות, אבל למעשה המתחזה האמיתי כאן הוא בני ברבש, ו"הילוך חוזר" נראה כמו זיוף לא מוצלח. בשונה מספרו של אמנון דנקנר, "האיש ללא עצמות", שאף הוא הסתייע ביצירת אמנות כדי ליצור סיפור בלשי מנומק, עקבי ואינטליגנטי, את ברבש לא מעניינת האמנות. מעניין אותו לצטט תיאוריות על אמנות, להכביר מילים על בבואות וכפילים, להתעסק בסמליות הברורה מאליה של מראות מרוסקות = חיים מרוסקים, ולפתח תילי תילים של דיאלוגים פנימיים נבובים של איש הפרסום שהפך לזייפן (הידעתם שזיוף ופרסום דומים הם? כן, כן, באמת!). בשלב מסוים מתחיל מיקי לפתח פרנויות שעניינם מזימה אפלה של זייפן האומנות לנשל אותו מחייו שלו ולהשתלט עליהם, כשברקע עומדים ציטוטים מהיינה המרמזים על האגדה המפורסמת על הצל שמשתלט על חייו של בעליו, על דמות הבבואה העוברת מבעד למראה.

ואיך, אם תרשו לי להתעסק בקטנות, רוכש הפרסומאי המזדקן את הידע המאפשר לו להיכנס לעורו של ספירו? ברבש אמנם מציג אותו גם כבעל גלריה (איש עסוק, כנראה) שאף למד בבצלאל, אך מכאן ועד לדעת כיצד להפיק צבע כחול מגרגירי לאפיס לאזולי, לשוות לתמונות חדשות מראה בלה מזוקן, שלא לדבר על לצייר תמונה שמעולם לא התקיימה על פי תמונותיו הידועות של אמן עלום בן תקופת הרנסנס, עוד הדרך ארוכה. אבל, בדרך נס נחלץ לו מיקי-ספירו, בעזרתו של ברבש, מכל התסבוכות שמרכיבות את המקצוע בעל סף היכולת הגבוה שבחר לעצמו, מתחמק מקנאת הבעל הנבגד, מכאבה של אשתו ומרדיפות המאפיה (כן, גם היא מוזכרת כאן). אבל בעצם אולי שום דבר מאלה לא קרה באמת אלא רק התרחש במוחו של מיקי בעודו יושב ובוהה בבואתו שבמראה? אולי הכל היה מזויף? אולי הוא לא ענה כלל לשיחת הטלפון? אולי, ואולי הטריק הזה מרוקן את הספר מכל תוכן שעוד היה בו, במקום ליצוק בו תוכן חדש. בין גיבובי המידע על איכויותיהן האופטיות של מראות ועל המוטיבים הפרויידיאנים ביצירותיו של גויא לבין ההתבכינויות הפנימיות של מיקי על השד החסר של אישתו, חסר כאן עוד משהו – סיפור בעל הגיון עקבי משלו, או עניין משל עצמו שאינו נובע מהמהלך המחשבתי (המעניין כשלעצמו) שיצר אותו. טוב, אולי אפשר יהיה לעשות מזה איזה סרט. חבל שהשם "זהות גנובה" כבר תפוס.

"הילוך חוזר", בני ברבש, הוצאת הספריה החדשה, 216 עמ'