שרה (שם בדוי) ציידת המחבלים

"לכבוד הוא לי זה להיות בחזית המלחמה הזו בטרור. זה הדבר שצריך לעשות, וכזו אני. וזה מה שאבי היה רוצה שאעשה". שרה (שם בדוי) אומרת כי המניע שלה איננו נקמה. ב- 1969, כאשר היתה תלמידה בבית-ספר יסודי, תלו סדאם חוסיין וקלגסיו את אביה – סוחר נודע ומעשירי הקהילה היהודית בבצרה שהואשם בריגול למען ישראל - בכיכר המרכזית של בגדד. אנשי השטרה החשאית של סדאם חילצו ממנו הודאה, לאחר שעינו את אשתו, אמה של שרה, בתא סמוך לתאו, בכלא נודע לשמצה של בגדד. מאוחר יותר זכה האירוע לכינוי "9 עולי הגרדום בבגדד" – 8 יהודים ונוצרי אחד, בהם "באבא", כפי שמכנה שרה את אביה לכל אורך הספר שכתבה.

אמה, שהיתה באותה תקופה בהיריון עם אחותה הקטנה, סירבה אז לספר לה ולשני אחיה מה בדיוק קרה. רק כעשר שנים אחר-כך, כאשר היתה בת 17, בישראל, בדקה בארכיונים מה באמת אירע שם, בכיכר המרכזית של בגדד, והצילומים שגילתה היכו בה כברק: תלייה קבוצתית בשידור חי בטלוויזיה, המונים צוהלים שבאו לבגדד באוטובוסים ורכבות, בנסיעות חינם שאירגן המשטר.

מכשירי ציטוט מתחת לגלימה

זה שישה שבועות ששרה עושה כותרות בארצות-הברית. "60 דקות", תוכנית התחקירים היוקרתית של סי.בי.אס שידרה ראיון מיוחד איתה על ספרה. תחנות רדיו ראיינו אותה, עיתונים כתבו עליה. הכותרות האלה היו יכולות להיות גדולות יותר, דרמטיות ובעלות הד גדול מאוד, אילו הסכימה להיחשף. אולם היא מסרבת בכל תוקף. למרות הרעש הגדול, זולת המקורבים אליה ואלה שעבדה מולם יותר מחמש שנים, איש אינו יודע איך היא נראית, כיצד היא מתלבשת, מה צבע שערה.

שם הספר שלה, שיצא זה עתה לאור, הוא "ציידת המחבלים". שם המחבר המופיע עליו – אנונימוס. היא מוצגת כאן כ"מומחית המובילה בארצות-הברית לטרור האיסלאמי". היא חדרה אל ארגוני הטרור, הגיעה למפגשי ההסתה וההתרמות שלהם כמאמינה מוסלמית אדוקה, תחת מסתור של גלימות ארוכות ורעלות. היא נשאה מתחת לגלימותיה מצלמה ומכשירי ציתות, גם כשהיתה בהיריון עם בתה הרביעית. במשך שנים הגישה לרשויות החוק השונות – אפ.בי.אי, משטרה, אגף החקירות של המכס, אנשי המועצה לביטחון לאומי – מידע שלא יסולא בפז. כחצי תריסר פעמים ביקרה בבית הלבן, יידעה ותידרכה שם גורמי ביטחון.

הספר שלה (שיצא עתה לאור בעברית בהוצאת "ידיעות אחרונות") הוא מסמך מרתק, שילוב של סיפור אישי יוצא-דופן עם מותחן ריגול. היא מגלה בקיאות מרשימה בכל ראשי הטרור האיסלאמי, פעולותיהם ומעשיהם. היא קשרה את הקצוות בין ראשי הטרור וחייליו לבין "ארגוני הצדקה", כביכול, שאספו בארצות-הברית כספים עבור החמאס, החיזבאללה, הג'יהאד האיסלאמי הפלשתיני ואל-קאעידה, מתחת לאפם של האמריקנים. היא משרטטת תמונה מדויקת של דרך פעולתם, גיוס התרומות והכספים שלהם בארצות-הברית, והקשרים שלהם לאילי-הכסף-הטרור הגדולים בסעודיה. היא חושפת שמות של חברות, תאגידים וארגונים, ראשיהם וכתובותיהם. היא הגישה לאמריקנים כמה מהשמות המוסלמיים היותר גדולים, שעשו כאן חדשות בשנים האחרונות. בזכותה נערכו כמה מהפשיטות הגדולות על מרכזים מוסלמיים בארצות-הברית ובוצעו מעצרים וגירושים. חלק מהפרטים בספרה למען בטחונם של אנשים וכדי למנוע פגיעה בחקירות הנערכות עתה.

למרות שהחומר הזה פתוח לציבור, קיימו אחריה האפ.בי.אי והסי.איי.איי, בשלבים מסוימים, מעקבים, כדי לדעת מי מדליף לה את החומרים. באחת הפעמים אף הגיע למשרדה צוות חקירה מיוחד, כדי לוודא שאיננה סוכנת כפולה, ערב פשיטה חשובה על מרכז מוסלמי גדול בווירג'יניה, שהיא-היא הביאה לחשיפתו.

שרה מסרבת למסור כל פרט עליה, על גילה, שכונת מגוריה, מקצועו של בעלה. "אני אם לארבעה ילדים", הסכימה לגלות והוסיפה "ואחרי מה שעבר עלי בילדותי, האחריות שלי כלפיהם גדולה עוד יותר".

שביל הבריחה

"אחר צהריים אחד נפרצו דלתות ביתנו. קצינים הסתערו ממכונית פולקסוואגן כהה, פרצו פנימה ואסרו את אבי. הם תלשו את השנאים מהמזגן ואמרו שאלה הם משדרי רדיו. אני זוכרת בבירור כל פרט מאותו מחזה נורא, ביום שבו הנקישה בדלת גזלה ממני את תמימותי. היה זה הקץ של ראשית חיי" (מתוך הספר "ציידת המחבלים").

לאחר שאסרו את אביה, הובלו האם ושלושת ילדיה לבגדד והושמו תחת שמירה במעין מעצר פתוח, בבית שמור של השלטונות. האב נתלה כעבור כמה חודשים. אט-אט אירגנה האם, באמצעות מעט כסף שהסתירה, בריחה דרמטית בדרך לא דרך לצפון עיראק, והמשפחה עברה את הגבול האיראני בסיוע מבריחי גבול כורדיים. באיראן, אז תחת שלטונו של השאח, כבר חיכו להם שליחי סוכנות והטיסו אותם ארצה.

שרה סיימה את לימודיה האקדמאיים בחוג למזרח-התיכון באוניברסיטת תל-אביב. היא הצטרפה לאמה, שעבדה כתופרת, והקימה איתה עסק מצליח. לאחר רצח רבין, היא מספרת, משהו נשבר בה. החקירות שניהל מס הכנסה נגד העסק שלה, שבסופו של דבר הסתיימו בזיכויה, הוסיפו להרגשה הרעה. היא נעתרה להפצרות בעלה לנסות את מזלם במשך תקופה מסוימת בארצות-הברית.

משימה ראשונה

תחילת הדרך היתה קשה. בספרה מתארת שרה בעיות כלכליות קשות. יום אחד גילתה שבחשבון הבנק של המשפחה נותרו 13 דולר בלבד. היא חיפשה עבודה דרך העיתונים ומצאה מודעה של מכון למחקר לענייני המזרח-התיכון שחיפש תחקירן. מדובר במכון פרטי, הממומן מכספי תרומות וסיוע. המכון מעסיק תחקירנים ומספק שירותים לגופים אקדמיים, סטודנטים, עיתונים ומשרדי ממשלה. אבל כאשר עולים על חומר מעניין, יודע מנהל המכון לאילו טלפונים לצלצל.

את הג'וב הראשון שלה במכון יזמה בעצמה. "בהיסח הדעת הרמתי ספרון שהיה מונח על הדפים שנערמו על השולחן שלי. שמו היה: 'מוסד ארץ הקודש לסעד ופיתוח: תוכניות ויעדים'. "סעד למי? תהיתי, פיתוח של מה?" מחציתו של הספרון היתה באנגלית, מחציתו האחרת בערבית. בחלק האנגלי היתה רשימה של 30 "ארגוני סעד" פלשתיניים, בגדה המערבית וברצועת עזה, ש"מוסד ארץ הקודש" אוסף עבורם כספים ותרומות. בחלק הערבי כללה הרשימה 39 שמות.

שרה החליטה לבדוק מי הם תשעת הארגונים שהושמטו מהתרגום האנגלי ולמה נעשתה ההשמטה. כעבור שבועיים הגישה דו"ח לבוס שלה: "הראיתי שאחדים מאותם תשעה ארגונים שנעדרו מהגירסה האנגלית העבירו כסף למשפחות מחבלי החמאס, שהיו מעורבים בפיגועי תופת נגד אזרחי ישראל. אחד הארגונים אף סיפק מקלט למחבלים ומקומות מחבוא לנשקם". שרה חשפה, כי "מוסד ארץ הקודש", שמרכזו בטקסס, היה מגייס הכספים הראשי של החמאס. בזכות העבודה שלה פשטו אחר-כך סוכני האפ.בי.אי והמכס על משרדיו ועצרו את נתיב הכסף העיקרי לחמאס מארצות-הברית.

זמן קצר לאחר שגילתה את אותו ספרון החליטה, מיוזמתה, להתחיל לבקר באסיפות ובאירועי ההתרמה של הארגונים הקיצוניים. "אני יודעת שאני נראית כמוהם, מדברת כמוהם ואפילו חושבת כמוהם, אבל טעות אחת, מילה אחת לא נכונה, עלולה לסכן הכל".

פחדת?

"בהחלט. לא אשכח את הפחד שאחז בי באירוע הראשון שאליו יצאתי. טסתי לסן-פרנסיסקו, לאירוע התרמה. כשנכנסתי לאולם הגדול, נבהלתי. ליד שולחן אחד ישבו כ- 15 גברים, מארגני האירוע. למעשה הייתי היחידה שהגיעה. האחרים העדיפו ללכת לחתונת בנו של עשיר מוסלמי גדול מהאיזור. הזעתי מפחד מתחת לגלימה, אך נהגתי בצניעות וכניעה, כיאה לאשה מוסלמית בחברת גברים. ישבתי בשולחן נפרד, עניתי בעיניים מושפלות לכמה משאלותיהם, תרמתי 50 דולר במזומן ויצאתי משם כל עוד רוחי בי".

במשך יותר מחמש שנים חדרה שרה לאסיפות, מסגדים וכינוסים של האיסלאם הקיצוני בארצות-הברית. היא צילמה את הבאים, הקליטה את דברי ההסתה וסייעה לרשויות החוק השונות. היא סייעה לקרוע את המסיכות מעל פניהם של כמה טרוריסטים נודעים ואוהדיהם, בהם, לדוגמה, הפרופסור מפלורידה סאמי אל-עריאן, איש הג'יהאד האיסלאמי הפלשתיני. היא סייעה לחשוף קשרים של חשודים לאירגון אל-קאעידה. אחד ממבצעי הפשיטות הגדולים על מרכז מוסלמי בוירג'יניה, שנודע בשם "555" (בגין הכתובת שבה שכן), היה תוצאה של עבודה שלה.

צלקות בתוך הנשמה

לאורך כל השיחה איתה חזרה שרה וטענה כי הדחף הגדול שלה, המניעים שלה לסכן את חייה וחיי ילדיה, אינו נובע מנקמה על מה שמוסלמים פנאטיים עשו לאביה. אולי. אבל שלושת הציטוטים הבאים מהספר שלה יכולים להעיד כי הדברים עמוקים הרבה יותר: "באבא היה שעיר לעזאזל מושלם. היו לו חברים בעמדות בכירות – בממשל המקומי, בממשלה, במערכת המשפט. אפילו מפקד המשטרה בבצרה היה חבר טוב של אבי. ניתן היה בקלות לעוות את ידידותו עימם ולהציגה כניסיון לריגול. כמה נוח. באבא שימש בשר חי להשבעת תיאבונו השחור של סדאם".

"מרביתה של עיראק היא כיום עיי חורבות, אולם אינני יכולה למצוא רחמים בלבי. מגיע לעיראקים. הם פגעו בי כל-כך. עבורי זהו צדק פואטי".

"אותו יום הותיר צלקות בכולנו, אולם פצעי שלי אינם חיצוניים: אני נושאת אותם בנשמתי. המשימה שלי, נחישותי, מה שאני עושה כיום בחיי, הנושא שעליו נכתב הספר הזה, כולם צמחו מתוך אותן צלקות. המקצוע שלי הוא מורשתו של אבי".