החיים הם שיר
תשע שנים אחרי הסרט "לפני הזריחה", נפגשים ג'ולי דלפי ואיתן הוק ב"לפני השקיעה". גם הפעם הם מדברים בלי הפסקה, וגם הפעם מצליחים להפוך את הפטפוט לשיר. אהרון קשלס על רגעים קטנים של חסד
השנה 1994. שני זרים נפגשים ברכבת. הוא תייר אמריקני שמתאושש מפרידה (איתן הוק), העושה דרכו לטיסה זולה שתחזיר אותו לארה"ב. היא סטודנטית צרפתיה בסורבון (ז'ולי דלפי), שחוזרת מביקור סבתה. לו קוראים ג'סי. לה קוראים סלין. תחילה הם מגניבים מבטים. אחר-כך מתיישבים אחד ליד השניה. לבסוף הם מתחילים לדבר. ולדבר. ולדבר. אותו קסם רומנטי ישן נושן, מעשה חיצי קופידון (ככל הנראה, נוסע סמוי באותו קרון), מהפנט את שני הגיבורים, שאינם מסוגלים לתת מנוחה לשפתיהם המלהגות.
אולם ככל שחולף הזמן, מתחילים לצוץ חריצי דאגה בפניהם של ג'סי וסלין, שכן הרכבת מתקרבת לתחנה בה השניים ייאלצו להיפרד. אל דאגה, בצעד אמריקני אופייני, ג'סי מאלתר נאום שכנוע, שהיה גורם אפילו לביל קלינטון להחוויר: "קיפצי עשר, עשרים שנה אל העתיד. את נשואה, אך לחיי הנישואין שלך אין את האנרגיה שהייתה להם בעבר. את מאשימה את בעלך ומתחילה לחשוב על כל הבחורים שהיו בחייך ומה היה קורה אילו בחרת באחד מהם. ובכן, אני אחד הבחורים האלה. חשבי על זה כעל מסע בזמן מהעתיד לעכשיו, מסע שבו את מגלה מה החמצת". סלין משתכנעת ומסכימה לבלות איתו את הלילה האחרון שלו באירופה.
את הלילה הזה תיעד הבמאי העצמאי, ריצ'רד לינקלייטר, בסרטו הקטן והמתוק, "לפני הזריחה", משנת 1995, שלעיתים נדמה היה כי הוא מתנהל בדיוק בדרך שבה רואה אותו ג'סי, כמעין יקום מקביל ורומנטי שמאפשר לשני הגיבורים לתור, בלי מפריע, בווינה שאינה יודעת סבל או דכאון. עיר שבה אפילו הברמנים מתגלים כאבירים נדיבים והקבצנים הם משוררים נוגים ועתירי רגש.
בסופו של אותו לילה נפלא ורב מלל, ג'סי וסלין מתקשים להיפרד, אך במקום להחליף כתובות ושמות משפחה הם מחליטים לתת לגורל לקבוע את עתידם ונפרדים עם ההבטחה להיפגש כעבור חצי שנה באותו מקום. זו גם הנקודה שבה מסתיים הסרט הראשון שהותיר את מרבית צופיו עם השאלות הבלתי נמנעות: ייפגשו או לא ייפגשו? ואם ייפגשו האם באמת היינו עדים לאהבת אמת?
עוד הפעם
למען האמת, הסוף של "לפני הזריחה" היווה פתרון מספק למערכת היחסים העדינה שנבנתה בו. היה משהו נכון בסיום הפתוח שלא נכנע לתכתיביה של הדרמה הרומנטית הקלאסית. הרגש החזק שאחז בג'סי ובסלין היה ספונטני, מפתיע אך בד בבד מפחיד, וזה בדיוק המארג המורכב שאיפשר לכל צופה לשרטט לזוג הקולנועי מסלול חיים שונה. היו שחזו חתונה, היו שניבאו פרידה והיו גם אלה שכלל לא האמינו שהשניים ישובו להיפגש. היה זה סיום אינטראקטיבי שהשתנה בהתאם להשקפותיו וחוויותיו האישיות של הצופה.
תשע שנים מאוחר יותר הבמאי, ריצ'רד לינקלייטר, מחליט לעשות סוף למלאכת הניחושים ומספק בעצמו את התשובות בסרט ההמשך, "לפני השקיעה", שמפגיש מחדש את ג'סי וסלין בפריז של 2003. וכמו כל סרט המשך גם הפעם עולה השאלה: האם היינו זקוקים לו בכלל?
התשובה לכך היא חיובית. אך לא בגלל שהסרט מספק תשובות לסימני השאלה הרבים שטרדו את מעריציה של היצירה הראשונה, אלא מאחר שהוא עומד בפני עצמו ואף משכיל לעורר שאלות חדשות.
לינקלייטר אוהב לעסוק ביקום מקביל, בעולמות אפשריים ובאופן בו הזמן משחק בגיבוריו. וזה בדיוק מה שהוא מבקש לעשות בסרטו החדש, כשהפעם חוברים למלאכת התסריט גם שני הכוכבים, דלפי והוק. ביחד הם בוחנים כיצד שעון החול תעתע בדמויותיהם הקולנועיות.
פריז, 2003. חנות ספרים. ג'סי נמצא ביומו האחרון של מסע קידום המכירות לרב המכר הזעיר שלו, "This Time" (וכמובן שאין בשם הזה שמץ של מקריות), שמגולל את גרסתו המשופצת לאותו לילה קסום. בין הלקוחות בחנות הוא מבחין בסלין. רגשות מעורבים מרחפים מעל הצמד, אך כמו בעבר, אלו הם חיוכי המבוכה הסקרניים והממיסים שמייצרים רעד נוסף בברכיים ומובילים את השניים לבלות יחדיו את השעה וקצת שנותרו לג'סי עד לטיסתו חזרה לארה"ב.
כמו בחלקה הראשון של היצירה (וסרטים אחרים של לינקלייטר דוגמת "טייפ") היוצר מבקש להגביל את זמן הסרט. אז היו אלו 100 דקות שמתעדות כ-12 שעות וכעת מדובר ב-80 דקות שמבקשות להיות נאמנות לזמן ההתרחשות האמיתי.
הניסוי של לינקלייטר כלל לא מפתיע, שכן בסרט הקודם ג'סי מספר לסלין על רעיון מקורי לסדרת טלוויזיה שתתעד יממה אמיתית בחייהם של אנשים שונים ברחבי העולם. במילים שלנו, ריאליטי טי.וי. במילים שלו: "השירה של חיי היומיום". וזה בדיוק מה שיוצרי הסרט מנסים להשיג ב"לפני השקיעה".
מדברים על זה
לינקלייטר והמצלמה של לי דניאל מתעדים את גיבוריהם כשהם יושבים בבית קפה ומדברים, מטיילים ברובע הלטיני ומדברים, שטים על הסיין ומדברים. הכל בתנועות מצלמה ארוכות שכאילו אינן רוצות להפריע להתנהלותם של האירועים ולאינטימיות שנרקמת מחדש.
אבל זו לא המטרה היחידה של עבודת הצילום בסרט והטכניקה הנזירית שלינקלייטר כופה על עצמו ועל הצופים. בניגוד לסרט הקודם, שבו ההתמסרות של הדמויות הייתה די מיידית, כאן התהליך הוא שונה. כל אחת מן הדמויות נושאת עמה את מכאוביה ואכזבותיה (לא מעט בגלל הלילה ההוא) מהאופן שבו ניהלה את חייה, ולכן בחלקו הראשון של הסרט נדמה כי המצלמה, תנועתן של הדמויות ושיחותיהן האוניברסליות (דיון במצבן של מדינות העולם שלישי, החברה הצרכנית וכד') מייצרים לברינט ציני וסבוך שלמעשה מגונן עליהן מפני הצורך להתעמת עם שדיהן הפנימיים ועם רגשותיהן הכנים.
ואכן, רק במערכה השלישית של היצירה, כשמועד הטיסה קרוב מתמיד, מתחילים לבצבץ סדקים בחומה הצינית הגדולה והסחרחרה המילולית האינסופית מתחלפת סופסוף ברגעים אינטימיים ומלאי רגש - מהסוג שכל-כך אהבנו בחלק הראשון - ששיאם ברגע קטן, מתוק וקסום, שכולל את השילוש הרומנטי: גבר, בחורה וגיטרה. עדות נוספת שהחיים הם לפעמים שיר.
שני דברים לפני סיום:
1. יש לציין את עבודתם הנפלאה של דלפי הממיסה והוק, שלעיתים נדמה כי הם עצמם בילו את תשע השנים האחרונות בציפייה לפגישה המחודשת. אין ספק כי השתתפותם בכתיבת התסריט הקלה עליהם את המלאכה וזה לא יהיה מפתיע לגלות כי מרבית הטקסטים ביצירה משקפים את מחשבותיהם האמיתיות של השחקנים, בייחוד אלה לגבי חייו של ג'סי (הוק).
2. פעם שלישית גלידה?
