עין חווה: טיפות בדולח בין הטחבים

עמוק בלב הר הנגב מתרחשת אחת הדרמות המופלאות של הטבע - הדממה המוחלטת. אפילו זמזום החרקים באור החם וקולותיהם החלשים של מעט העופות המרחפים בשמי המקום נשמעים כהפרה בוטה של הדממה הסמיכה. עורבים שמפטרלים על גבולות השקט צורחים מדי פעם את אי שביעות רצונם, ואז השמיים נקרעים מן המהומה הצרודה הזו.

אפיקו התיכון של נחל חווה הוא שדה החזיון: קורע בחום כהה של צור ובלבן בוהק של גיר את ים הגבנונים הרחב והאפור המתנחשל מעל בקעתו הגדולה של נחל צין. שמו הישן הוא ואדי אלחיה, כלומר "נחל הנחש", אך משהחילו עליו את חוק השבות קראו לו על שם אמנו הקדומה.

אמנם הקשר חייה העגום לנחש תופס מקום נכבד מאוד בגיבוש הזהות הנשית של העולם המערבי, אלא שאני נוטה להאמין שאם היו שואלים אותה בזמנו לדעתה, ייתכן שהיתה בוחרת מקום שונה מכאן - שהוא הרחוק ביותר מתיאור הגן המופלא בו הפיח ריבונו של עולם לראשונה רוח חיים באפה - לקרוא את שמה הגדול עליו, ומותירה את השממה הזו באמת למי שהמיט עליה את אסון הגירוש וצירי הלידה, הנחש. 

שמיים דקים כחוט כחול

דרכים שונות יש כדי להגיע אל המופלא שבמקורות המים ביום חם. היפה בהן מתפתלת על גדתו המערבית-צפונית של הקניון הנגבי הזה, מפלסת את דרכה אל קרקעיתו דרך סדקים ענקיים בסלע אשר ניבעו בצוק הגדה ומאיימים לנתק גושים עצומים מגוף הקיר ולמוטטם ברעש נורא אל הקרקעית. הרעם וההד המתגלגל כאן, כאשר מתרחש חזיון כזה, מפר את הדממה הנצחית אחת לזמן מה, במרווחים שאינם ידועים לי, והעדות לכך היא באבני המפולת האדירות המוטלות למרגלות הסדקים שבצוק.

הסדקים האלה - שיש בהם מאובקים ועמוסים בלשלשת יוני סלע ויש בהם שקירותיהם חלקים וצוננים והשמיים נראים להולך בתוכם דקים כחוט דק ותכול - מוליכים אל האפיק הצחיח של נחל חווה. במעלהו, מתחת למדרגת סלע תלולה היוצרת מחסה צל נהדר, מטפטף אל שוקת זעירה המעיין העדין, עין חווה.  

את חייו הוא מתחיל סמוי מעין רואים, במגע המחייה שבין שכבת החרסית האפורה-ירקרקה לסלעי הגיר הלבנים שבנחל. מעט לחלוחיתו יש בה כדי למשוך אל קיר הסלע המוצל טחבים ושרכים, ובעדם, בתנועה איטית ובלתי מוחשת, זולגות טיפות שקופות וזכות של מים. בדרכן אל מחוץ לאחיזתם הרופפת של הצמחים, הן מתמלאות מעט, כדי לשקף את תמונתם הזערורית של הטחבים ולעוותה, כאילו כולם באמת מצליחים להידחק אל טיפה סגלגלה אחת בדרכה למטה.

עדין ולא אמיתי

מתחת לתקרת המחסה - מקום שבו עשרות צרעות עסוקות בדממה, שלא כדרכן, לארות מעט מים לצורכי בניית קיניהן - בנו פעם הבדואים, שהיום מעטים מהם בלבד מגיעים לכאן, את השוקת הזעירה. תמהני כמה עזים אכן היו מסוגלות לרוות את צמאונן כאן, או שמא באמת ובתמים כוונת הבדואים היתה אך ורק לטובת הרועים.

יש משהו כמעט לא אמיתי בשוקת מרובעת ומטופחת בלב הפראות של הר הנגב. יש משהו כמעט מסעיר במחשבה שלא רחקו הימים ונמר הסתובב במקום הזה ועקבותיו נראו בבירור. הוא עצמו היה מן הסתם נצר נדיר לנמרים קדמונים ממנו, שמלכודת אבנים בדואית הונחה במעלה אחד השבילים הסמוכים כדי ללוכדו.  

יש משהו עדין מאד במים צלולים כבדולח שכמותם הזערורית היא המחסום מפני הפיכת הנביעה למרבץ מצחין של עדרי הבדואים, שרק מעטים מהם, בדרך כלל נאמני כוחות הביטחון, מורשים בכלל לשרך דרכיהם בסביבה הזו. בפעמים הנדירות שאני מגיע לכאן, כמעט ואני מתפתה לשים שלט - ולממנגלים אל תהי תקומה!

איפה זה: במפת הטיולים וסימון השבילים "הר הנגב". למקום אפשר להגיע אך ורק בשבילים המיועדים להולכי רגל ומסומנים במפה. נקודה קרובה יחסית להשאיר בה רכב (4x4 בלבד) היא בקעת החול במעלה נחל חווה. מי שישאיר אותו שם ללא שמירה, ימצא אותו עם שובו מפורק, או שלא ימצא אותו כלל. הבדואים עובדים כאן כמכונאים משובחים וקצרה ידה ורצונה של המשטרה מלהושיע. ראו הוזהרתם.