בלי חוקים

התעוררות הדיון סביב שאלות הסרבנות הצבאית ואי הציות האזרחי לנוכח אפשרות הנסיגה מעזה, היא אחת התופעות המורכבות והמעניינות בשנים האחרונות בחברה הישראלית. הדיון, שהיה בעבר נחלתו של מגדל השן האקדמי, הפך בחודשים האחרונים לנושא מרכזי בשיח המצוי בכל בית ובית, סביב שולחן השבת והקפה שאחרי.

הישראלי הממוצע, זה המשרת בצבא, משלם מיסים ומקונן בשקט על עוולות השלטון, נשאב לאחרונה לתוך סערת הרוחות שנוצרה בעקבות הדיון בסרבנות, ונדמה כי הפך לחלק ממנו, כאשר על שולחנו מונחת הבחירה בין תמיכה בתופעה או התנגדות נחרצת לה. בפולמוס הישראלי הסטנדרטי, הבחירה הטבעית היא בין שחור ללבן, בין רע לטוב. הדיון הציבורי, קצב ההתרחשויות והטמפרמנט שמלווה את הנושא לא משאיר יותר מדי מקום לתהייה: הבחירה צריכה להיעשות כאן ועכשיו. או שאתה איתנו, או שאתה נגדנו.

אלא שהתחושה היא שככל שמדברים יותר על נושא הסרבנות, כך יודעים ומבינים פחות. מעבר לעמדות החד משמעיות שיש לכל אחד ואחת מאיתנו בעניין, נראה כי הדיון הציבורי אודות הלגיטימיות של הסרבנות נע במעגלים, והוא מושפע רבות מהשיח התקשורתי המתנהל בתוכניות המלל למיניהן ברדיו ובטלוויזיה. תשובות ממשיות אין, והדילמה הולכת ומעמיקה.

לכל שאלה תשובה?

נוכח זאת, פרסום אקדמי או סמי אקדמי בעניין הסרבנות ואי הציות האזרחי, ושאלת הלגיטימיות שלהם בעת משבר פוליטי חריף, צריך לעניין כל אדם החרד לאופייה של החברה הישראלית. הוצאת "שלם" החזירה לאחרונה למדפים בעקבות דרישת הקהל אוסף מאמרים הנושא את השם "אי ציות ודמוקרטיה", שראה אור לראשונה ב-1998, במטרה לא מרומזת לתרום לרב השיח בנושא. כבר כעת נדגיש כי על אף העניין הרב שמעוררים המאמרים הדנים בדרך שבה יש לנהוג כדי להביע מחאה אזרחית לגיטימית, אל לו לקורא לצפות לתשובות מרחיקות לכת בנושא הסרבנות במסגרת הצבאית.

האוסף - הכולל תשעה מאמרים פרי עטם של הנרי דיוויד תורו, מהטמה גאנדי, מרטין לותר קינג, ג'ון רולס, שלמה אבינרי, אליקים העצני ואחרים, מספק לא מעט תשובות להדיוט הגמור בכל הנוגע לחשיבותו של המאבק האזרחי הלא אלים באופן כללי, ותשובות נוספות על חשיבות המאבק נגד העבדות, נגד סתימת הפיות הקולקטיבית ובעד חופש ההזדמנויות והשוויון. אבל, למרבה הצער, מותיר הקובץ את הקורא באפילה ממשית בכל הנוגע לשאלת הסרבנות במסגרת הצבאית, שאלה בה מתחבטת החברה הישראלית ללא הרף. תשובות ותהיות בנוגע לפן האזרחי ישנן, ואפילו די ברורות (אי ציות הוא לגיטימי במסגרת החוק בתנאי שאתה מוכן לשלם את המחיר וכו'), אך תשובות הנוגעות לדילמה של לובשי המדים, בסדיר ובמילואים, שאינם יכולים להתמודד עם הוראות מפקדיהם לפנות מבתיהם את מי שהם רואים כאחים לכל דבר – פשוט אין.

התשובות שמספקים המאמרים, גם אחרי קריאה חוזרת ונשנית, הן חלקיות למדי, ולרוב מאפשרות לקורא להלביש פרשנות רחבה על הכתוב, בהתאם לאידיאלים והאמונות שהוא מחזיק בהם. ואם זה לא מספיק, לקראת הסוף יכול הקורא לנסות ולמצוא את התשובה בחוק-על כלשהו, חוק הטבע המפורסם, שמוצב מעל לחוקים הרגילים, ואמור להתוות את דרכם של בני האדם באשר הם. איך לומר זאת בפשטות? לא קל לצאת עם תשובות מהספר הזה. למעשה, במקום לקרב אותנו אל תשובה אפשרית, הספר מבלבל את התמונה עוד יותר, ומותיר את הקורא ללא מענה. ואולי אין דרך אחרת, אלא לסבך את מה שמסובך ממילא.

המאבק שלא נגמר

מאבקם של מרטין לותר קינג ושל השחורים באמריקה, למשל, וניצחונם הבלתי מתפשר של השוויון האזרחי והחירות כתפיסות מקובלות, רחוקים מלספק מענה לשאלות המוסריות הנוגעות למאבק המתנהל בימים אלה בישראל סביב שאלת הסרבנות. גם החלטתו של הנרי תורו שלא לשלם מיסים לשלטון המעודד עבדות ראויה לציון, אך אינה רלוונטית כלל לדיוננו. האם אכן קיים קשר כלשהו בין הפעולות האזרחיות הלגיטימיות נגד אפליה על רקע גזעי בחברה המפלה בני גזע אחד, ובין סרבנות לפנות מתנחלים משטח שממשלה נבחרת במדינה דמוקרטית ושוויונית החליטה לפנות? האם חוק פינוי-פיצוי הוא חוק "רע מעצם טבעו", כפי שכותב גאנדי, שיש לא לציית לו? והאם אכן רוצים אנחנו להיגרר למצב של אנרכיה, כפי שמבקש טולסטוי הקובע כי "לשיפור מצבם של בני אדם בימינו יש צורך לשים קץ לאלימות של ממשלות. ולחיסול הממשלות יש צורך בהכרה בהיותן מיותרות ובנפשעות המאמצים שבעזרתם הן משעבדות את העם"?

מאמרו של שלמה אבינרי, "אי ציות ודמוקרטיה", נוגע במישרין בנושא שעל הפרק, ומגדיר למעשה את השאלה: "האם אנו סבורים כי כל הכרעה של הרוב מחייבת את כל האזרחים בכל מקרה, או שקיימת זכות מוקנית לכל פרט הרואה סתירה בין חוקי הרוב לבין מצפונו האישי, לנהוג על פי מצפונו?", שואל אבינרי, ועונה: "עלי לקבוע, לצערי, כי כל הניסיונות להצדיק אי ציות אזרחי במדינה דמוקרטית בשם המצפון האינדיבידואלי אינם ניתנים לאוניברסליזציה, אלא אם נהיה נכונים לפירוק מוחלט של כל מסגרת הישמעות וציות לחוק ונפקיד את ההכרעה אם להישמע בכל מקרה ומקרה לחוק כלשהו... בסיטואציה דמוקרטית אין לתורת האי ציות האזרחי על בסיס המצפון האינדיבידואלי משמעות אחרת אלא זו של העדר כל קנה מידה... אני נאלץ לומר כי בסיטואציה דמוקרטית אין למיעוט אלא דרך אחת, והיא לנסות בכלים דמוקרטיים ותוך הישמעות וציות לחוק לשנות את החוק..."

שני המאמרים האחרונים בקובץ, מאמריהם של אליקים העצני והשופט חיים כהן, מסבכים את התמונה אף יותר. העצני, איש ימין מוכר, נוגע בנושא אי הציות וקובע כי "רשימת הנושאים הראויים מבחינה מוסרית לאי ציות אזרחי אינה סגורה, והיא מתחדשת תדיר", ומוסיף: "...בראש ובראשונה יש לשמור על המדינה גופה, שהרי היא הכלי האוצר ומשמר בתוכו את כל הערכים, לרבות אלה שהאי ציות האזרחי בא להגן עליהם". העובדה שמאמרו של השופט כהן, שלמעשה פותח חלון לדיון חדש, הוא האחרון בספר – לא לגמרי מועילה עם הקורא. 

למרות חוסר הבהירות לגבי הקשרו של מאמר כזה או אחר לשאלה הבוערת של ישראל, הקובץ בכללותו מומלץ, ולו רק בשל הגותם של לוחמי החירות הגדולים. לעתים, דווקא בימים של משבר, כשכולם שוכחים את העורף ואת תפקידו, מאמרים כמו זה של מרטין לותר קינג יכולים להזכיר לנו שכשהתותחים יפסיקו לרעום – יש גם מדינה שנצטרך לחיות בה. והמאבק על אופייה הדמוקרטי והנאור רחוק מלהסתיים.