קצת קולטורה
האמריקאים מתייחסים לישראל רק בהקשרים הפוליטים שלה, ולא יודעים דבר על החיים העשירים שיש פה. איתן שוורץ מנסה לשנות את המצב
בשבוע שעבר הלכתי לראות את "לידת הפניקס", מופע מחול של להקת "ורטיגו" הישראלית שהוזמנה לניו-יורק על-ידי המרכז הקהילתי היהודי. לו הייתי מבין במחול, הייתי מספר לכם שהמופע מתעסק בקשר של האדם לסביבה – אבל היות ואני לא ממש מומחה, אתן לכם לדמיין את התמונה בעצמכם: כיפה לבנה ענקית שפתוחה לבריזה הקרירה. חמישה רקדנים מחוללים מתחתיה על אדמה חולית בגן ריברסייד המקסים. האורות הרחוקים של ניו-ג'רזי מנצנצים ברקע, וכל הכיסאות תפוסים. תוסיפו לזה גם שהכניסה היתה ללא תשלום, ותסכימו איתי שמדובר באירוע נחמד מאוד. וכך ישבנו שם באפר-ווסט, עם הגב להאדסון ועם הפנים לייצוא, ושמחנו: טוב שהעולם רואה שיש אצלנו גם קולטורה, ולא רק זירת פיגועים.
ואז קראתי את הביקורת שהתפרסמה ב"ניו-יורק טיימס", וחטפתי עצבים. לא בגלל הביקורת עצמה (שהיתה ככה-ככה, חייבים להודות), אלא דווקא מהפתיחה. ואני מצטט: "אדמה. ישראל. הפניקס המיתולוגי, נולד מחדש מתוך העפר. חברו את האלמנטים האלה יחד, וקשה לחשוב על משהו חוץ מהיציאה הקרבה של ישראל מרצועת עזה...". הביקורת הזו מעצבנת, כי אין באמת שום קשר בין היצירה למצב הפוליטי בארץ. אבל היא מייצגת תופעה מתסכלת שאני נתקל בה יום יום: ישראל נתפסת בעיני רוב האנשים כזירת מלחמה – ורק כזירת מלחמה. זה שיש אצלנו בידור, ותרבות, וחופים, ומסיבות, ונופים מדהימים, ו-(תשלימו אתם את שמות העצם) – בזה לא ממש מעניין את האנשים להתעסק. ואז, כשכבר מדברים על משהו שלא קשור ישירות למצב הבטחוני, חייבים בכל זאת לדחוף איפהשהו את הקונפליקט לדיון. כי סתם לדבר על משהו מגניב מישראל זה לא מספיק.
תשאלו – למי זה מזיז? ובכן, זה צריך להזיז, כי אלה בדיוק הדברים הקטנים שיוצרים תדמית למדינה. הרי בכל ערב נתון יש בישראל יותר מסיבות ויותר הצגות ויותר מופעים מברוב הערים בארצות הברית – ועדיין רוב האנשים לא תופסים את ישראל כמקום תוסס אלא כפיגוע אחד מתמשך. וביקורות מהסוג הזה שציטטתי לא עוזרות. להיפך. והבעיה היא שלא מדובר בתופעה שאופיינית רק לאנשים שלא מכירים את ישראל, אלא גם ביהודים שמאוד מאוד אוהבים את ישראל – אבל לא מחוברים מספיק לצדדים הכיפיים שלה. הרבה פעמים אני פוגש ביהודים אמריקאיים שתורמים ה-מ-ו-ן כסף למטרות ישראליות – אבל מעולם לא הוציאו עשרה דולר כדי לראות בקולנוע סרט ישראלי. לא תאמינו כמה אנשים פגשתי שהיו בישראל בטיול, אבל לא בילו לילה בתל-אביב. ולא מכירים אף להיט ישראלי מהרדיו. לא מזמן הרציתי על ישראל וסיפרתי על הדברים הכיפיים שאני אוהב בארץ: ים, מסיבות, פאבים, רחוב שיינקין בבוקר שישי, רחוב לילנבלום בליל ששי, כאלה. בסוף ההרצאה ניגשה אלי בכעס אשה יהודייה, לא צעירה, והעירה לי על האופן שבו אני מתאר את ישראל: "למה אתה מספר על מסיבות ובארים?!" היא שאלה בעצבים, "לא בשביל זה התרוצצתי בתור נערה עם קופסא כחולה של קק"ל ואספתי תרומות למדינה יהודית! לא בשביל מדינת מסיבות!". אז נכון, ישראל היא היסטוריה ודת ומסורת וערכים – אבל יש בה גם צדדים טיפה פחות כבדים, ולא היה מזיק אם אנשים היו מדברים עליהם קצת יותר.
חרש את העולם
אחד האנשים שמנסים לשנות את המצב הזה הוא דיוויד קאופמן, כתב תיירות אמריקאי שמתגורר היום בארץ. הוא אולי לא איש הסברה קלאסי, אבל כתבה אחת שלו יכולה לעודד תיירים להגיע לארץ יותר מהרבה מאוד הרצאות קלאסיות. דיוויד ראה כבר כמה דברים מגניבים בחייו: אחרי שחרש את העולם בשירות המגזינים הכי נחשבים, הוא עורך כיום את המהדורה האנגלית של ה"טיים אאוט" ומשגר כתבות על "ישראל המגניבה" לכתבי-עת כמו הניו-יורק טיימס, הניו-יורק פוסט, ו-וולפייפר, בין השאר. ומדובר במשימה לא קלה: השנה הוא ניסה במשך חודשים ארוכים לעניין עורכים בכתבת-רוחב על תרבות מכוני הספא המשגשגת בישראל, אבל אין הרבה עורכים שירצו לשלוח את הקוראים שלו למה שנתפס כאיזור מלחמה. אף עורך לא יגיד "לא" לכתבה על מסעדות מדליקות במדריד או לונדון (שידעו גם הן טרור), אבל כדי לכתוב כתבה זהה על תל-אביב צריך להתאמץ הרבה יותר: "זה לא רק שקשה לשכנע עורכים להזמין כתבות", אומר דיוויד, "קשה גם לגרום להם לפרסם אותן אחרי שהן כבר כתובות, ערוכות ומוגשות. יש תחושה בעיתונות הבינלאומית שישראל כל-כך שברירית וחלשה שגם כשכתבה מוזמנת - ברגע שיש סימן לצרות בישראל או במזרח התיכון, זה תירוץ טוב לבטל את הכתבה או להקפיא אותה – לפעמים לנצח". ועדיין, לא צריך להתייאש: דיוויד טוען שעם קצת ניג'וס אפשר לשכנע עורכים לעשות משהו מגניב בהקשר הישראלי. בחודשים הקרובים תתפרסם כתבה שלו על חיי הלילה בתל-אביב במגזין "סיטי" הנחשב. נקווה שיהיו עוד הרבה.
אירוע תרבות ישראלי נוסף שיתקיים השבוע בניו-יורק – ואני שמח לספר שגם אני קשור בו – הוא מופע של להקת "שוטי הנבואה". ארגון "ישראל בלב", שבו אני עובד, מביא אותם לעיר כדי להציג אותם לקהל המקומי, מתוך כוונה שהם יחזרו שוב בקרוב למסע הופעות בקמפוסים בארצות הברית. מדובר גם בפאן וגם בנכס הסברתי: מי שיגיע להופעה ישמע מוזיקה מגניבה וגם יקבל חווייה "ישראלית" שאין לה שום קשר לטרור, פיגועים או גדר ההפרדה.
ותדעו שיש לזה קהל: בשנה שעברה הופיעו באמריקה סאבלימינל, הדג נחש ועידן רייכל בהצלחה עצומה. רייכל היה להיט אצל קהלים אפרו-אמריקאיים וקאריביים, סאבלימינל והדג-נחש הביאו חובבי ראפ, וכולם יחד הציגו צד צעיר ומדליק של ישראל שרוב האנשים כאן בכלל לא מכירים. הקיץ הזה מדובר ב"שוטי הנבואה". ג'ואי לואו, האיש שמאחורי "ישראל בלב", שמע אותם ונדלק. אני בטוח שגם אחרים יתלהבו. אז אם אתם בעיר, תקפצו. נשמח לקהל חם ואוהד ובטוח שיהיה מגניב. הם יופיעו ביום שני הקרוב (8 באוגוסט), במועדון ה"ניטינג פאקטורי", וביום שני שאחריו (15 באוגוסט), באיצטדיון ה"יאנקיס" בסטטן-איילנד.
