לא שדים ולא יער
ל"השדים של אמילי" יש את כל המרכיבים העלילתיים שנחוצים לאימתון מופלא, אלא שהסרט מתנהל כמי שכפאו שד ומותיר אותנו עם דרמת בית משפט פטפטנית
"בכלל לא ראו לה את החזה", קרא נער מתבגר בסיום ההקרנה של "השדים של אמילי". חברו, מהיר הקליטה, הבין את ההתבדחות על חשבון המתרגמים ומייד הוסיף, "אתה צודק. אבל הסרט מבוסס על סיפור אמיתי, אז אי אפשר לבוא בטענות ממשיות לבמאי". השניים פרצו בצחוק מתגלגל שהמשיך ללוותם עד לפתח היציאה ואז נעלם. מספר שניות לאחר מכן התאיידה גם ההתרחשות הקולנועית ע''ש אמילי רוז.
אם נשכח לרגע את משחק המילים של צמד הנערים הפוחזים ונחזור לשמו המעוברת והמקורי של הסרט נגלה שניתן להפנות כלפיו את אותם דברי ביקורת. הכותרת מבטיחה לנו מחול של שדים ורוחות אך היצירה מותירה אותנו לבסוף עם דרמת בית משפט פטפטנית, עמוסה בראיות והוכחות. אגב, גם דבריה המסנגרים של הביקורת האוהדת (כשזו בחרה להיות אוהדת) בארה''ב נשמעים מעט כמו נאום הסיכום של אותו בחור מתחכם, "אבל כך התרחשו גם האירועים במציאות!".
ייתכן ו"השדים של אמילי" מבקש להישאר נאמן להתרחשויות האמיתיות שליוו את פרשיית מותה של הבחורה האומללה מגרמניה ומשפטו של הכומר שנמצא אשם בהריגתה אי אז בשנות השבעים. ברם, ברגע שהבמאי החליט להתיק את הסיפור מגרמניה לחווה פוטוגנית במיוחד באוהיו, הוא קבע כי מדובר ביצירה שנעשתה בהשראת אי אלו אירועים ולפיכך הוא גם איננו צריך לראות את עצמו מחוייב לציית למרותם הטרחנית של הכבלים העובדתיים. על אחת כמה וכמה כשמדובר בסרט אימה שאיננו יכול להימלט מהשוואות ליצירתו המופתית של וויליאם פרידקין משנת 1973, "מגרש השדים".
מי מפחד מחתולים מייללים?
לכאורה, יש ל"השדים של אמילי" את כל המרכיבים העלילתיים שנחוצים לאימתון מופלא. בחורה בת 19 מגלה סימפטומים מוזרים. היא אמנם איננה פולטת קיא ירוק וראשה לא מסתחרר בריקוד של 360 מעלות אך יש לה התקפים אפילפטיים, היא מקפצת כקנגורו, מאבדת ממשקלה ואף יודעת לקלל בגרמנית, לטינית ושימו לב, גם בעברית. הרפואה, כהרגלה בקודש, דואגת לה לכדורים אך אלו אינם מעלימים את חזיונותיה המסוייטים. בייאושה הרב היא פונה לכומר הקהילתי בבקשה שיניס את השדים מגופה. הימים עוברים ואחר-כך החודשים, ואמילי לא קמה ממיטתה. לבסוף גופה נכנע והיא מתה.
אין ספק כי מדובר בתרחישים שיגרמו לכל חובב אימה להחיש את צעדיו אל הקולנוע הקרוב לביתו. למרבה הצער, כל מה שקראתם עד-כה מהווה את סיפור הרקע של היצירה הכוללת. "השדים של אמילי" מתחיל עם מותה הטרגי של הבחורה ובוחר להתרכז דווקא במשפט שנוהל נגד הכומר (טום ווילקינסון) שערך את הטקס. ובהחלטה התסריטאית הזו טמונות בעיותיו של הסרט שמתנהל אף הוא כמי שכפאו שד.
מחד, זוהי דרמת בית משפט, לא מתוחכמת במיוחד, שבה מתנהל המאבק הנצחי בין המדע, המיוצג כאן על-ידי התביעה ועדיה ובין הדת שעומדת יתומה במערך טיעוניה של הסניגוריה. מאידך, בגופה של המלודרמה המשפטית, העייפה משהו, מסתתר אימתון אפקטיבי במיוחד, תרצו שד, שמבקש להשתחרר ולהטיל את חיתתו על צופי הקולנוע.
ואמנם, בכל פעם ש"השדים של אמילי", מקפץ באמצעות מלאכת הפלאשבק הכה שגורה בסרטים הללו לאירועים שהובילו למוות הנורא, משהו טוב קורה ליצירה והיא אפילו מצליחה לייצר מספר דימויים דמוניים ועוכרי שלווה.
אולם, למרבה הצער, גם האחרונים מאבדים מכוחם בעקבות הבחירה השגויה להיצמד לאירועים האמיתיים שהשפיעו על התסריט. ככלות הכל, אנו מודעים למותה של אמילי למן הדקה הראשונה של היצירה ומכאן שלא צפויות לנו הפתעות מקפיאות דם גם בדקות הסיום. בעשותו כך, הבמאי, סקוט דריקסון, כולא את שדיה המאיימים של היצירה במעין בועה מגוננת, ממש כמו ג'יני בבקבוק.
לזכותו של דריקסון ייאמר שהוא משתדל לזרוע פחד גם באירועים שמלווים את המשפט באמצעות סיפורה של הסניגורית השאפתנית (לורה ליני המבוזבזת), שזוכה לאזהרה כבר בדקות הפתיחה מצידו של הכומר הנאשם, "יש כוחות סביב המשפט הזה...כוחות אפלים, חזקים". יחד עם זאת, במידה ואינכם נמלאים פחד כששעוני קיר נעצרים, רוחות קרות מנשבות וחתולים שחורים מייללים, קשה להאמין שנכונה לכם אימה אמיתית גם באגף הזה. אלא אם אתם חוששים מקלישאות של סרטי בתי משפט. אובג'קשן יור הונור - ססטיינד.
