שיעור היסטוריה

תמר, אוצרת מתחילה במוזיאון תל אביב, מגלה בביתה של זקנה ערירית תמונה של צייר אלמוני. למראה התמונה המרשימה "מתמלאות עיניה דמעות", אבל למרות הפצרותיה, הזקנה מסרבת לתת לה את הציור הנכסף, ובמקום זה מושיבה אותה להקשיב לווידוי ארוך, סיפור חייה, אשר אחד מגיבוריו הוא לא אחר מח"נ ביאליק, הלא הוא דוד נחמן.

"וידוי", הרומן החדש של יוכי ברנדס, מבקש להיקרא רומן היסטורי, אך בטון הנאיבי והסנטימנטלי שלו הוא נוטה יותר

להזכיר ספרי זיכרונות מוזמנים. הטון הוא טון דיבורה של ציונה, אותה זקנה מתבודדת, הפורשת בגיל מאה את סיפורה האישי שהוא גם סיפורה של הציונות העברית - מפרעות קישינוב, דרך אודסה ועד לתל אביב הקטנה. בשל העלילה הצפויה והכתיבה השטחית ורוויית הקלישאות, הכורכות יחד את הנתונים ההיסטוריים הרבים שליקטה ברנדס בשקדנות של תלמידת תיכון, יוצר הספר מעין חיבור מוזר בין רומן רומנטי לספר לימוד. "תפסיקי לתת לנו שיעור היסטוריה" אומרת אחת הדמויות ומבטאת נאמנה את תחינתו של הקורא, שמתעייף די מהר מכל הניימדרופינג ומהטון הדידקטי והטרחני, שמזכיר שיעור בתולדות ארץ ישראל.

המונולוג של ציונה, הממלא כשני שלישים מהספר, נפתח אומנם כשיחה עם בחורה צעירה, אך עד מהרה נשכחת סיטואציית השיחה, גם דמותה של המספרת נשכחת ומה שנותר הוא הרצאה ארוכה ומליצית. את הפער הזה, בין תוכן הדברים לסיטואציה בה הם נאמרים, ממלאת נוכחותה של המחברת המובלעת, שהטון האחיד שבו היא משמיעה את קולה עובר ברומן הזה כמכבש. הנה כך זה נשמע: "הבן (של רוזה) יצחק רבין, מעולה וצנוע, היה לרמטכ"ל עטור תהילה ולראש ממשלת ישראל, ונרצח בידי יהודי בארבעה בנובמבר 1995, שבעים ושש שנים לאחר שאמו נטשה את מולדתה והסתננה (לאוניה) רוסלאן, כדי לחיות במקום שיש בו אהבה, אחווה ורעות" (עמ' 239).

יש ציונות אחרת

בכל זאת, מעבר להיבט הספרותי המוגבל, מעניין הרבה יותר לעסוק באופן הטיפול שמעניק הרומן הזה לסיפור הציוני. הספרות העברית והשיח הביקורתי בשנים האחרונות עמלים על פירוק הנרטיב הלאומי הציוני אשר יצר זהות בין סיפורו של היחיד לסיפורו של הלאום, והטמיע את הסיפורים האישיים, מרובי ההבדלים, בסיפור הלאומי של הקמת מדינה.

הקולות הללו מבקשים להשמיע גם את הסיפורים שאינם תואמים את העלילה הציונית - סיפוריהם של ניצולי השואה, מזרחים, ערבים, הומוסקסואלים ונשים. הניסיון הכנה של ברנדס לייצר סיפור ציוני אחר מוחמץ כאן, מאחר שאופי הכתיבה אינו באמת מאפשר לה לייצר סיפור מורכב. כך למשל, מסיפורה של ברנדס נעדרים "היהודים החלשים". ציונה, ניצולת הפרעות, קוראת אמנם את "בעיר ההרגה" של ביאליק, אולם תיאוריו נוגדים את חוויית החיים שלה - אביה העגלון, המכונה שמשון הגיבור, הצליף בשוטו בפורעים עד שנרצח יחד עם אשתו; בן זוגה, מיכאל, הוא מהפכן אמיץ וגדל-גוף; ידידיה חברים במפלגה הקומוניסטית ובתנועות ההגנה העצמית הציוניות באודסה ולאחר מכן בישראל.

קולו של "היהודי הישן" נשמע בספר רק פעמיים: פעם אחת בקולה של רייזל, האם החורגת המרשעת, המאגדת בדמותה את התכונות השליליות ברומן: חסידית, שמרנית, קמצנית, ופעם שנייה בדמותו הרומנטית של דוקטור נתן גלבוע, המטיף להתנהלות בדרכי שלום וזוכה בדרך כלל להתעלמות. זהותה של ציונה עצמה מיוסדת כל כולה על הסיפור הלאומי, על היותה יתומה של פוגרום קישינוב. בזכות קורבנותה היא מאומצת לחיקה של העלית הציונית היהודית של אודסה, זוכה בתמיכה כלכלית המאפשרת לה לעלות לישראל, לחיות ברווחה וללמוד בגימנסיה. גם את אהבתה היא מממשת דרך הזהות הקורבנית-פוגרומית הזו - היא מתאהבת בשני גברים אשר אבדו גם הם את משפחתם בפוגרום.

רק על הצלחות לספר ידעתי

הסיפור הציוני שמספרת ציונה בקולה של ברנדס (או להפך) מורכב מדמויות נערצות, מסיפורי הצלחה: "פולה, חברת נפשי, נישאה לבחור שלה ווה, הלוא הוא האדריכל הנודע זאב רכטר, שהבתים שבנה בתל אביב בירושלים ובקיבוצי הארץ ניצבים לשם ולתפארת עד עצם היום הזה (...) יעקוב היה אדריכל כאביו. בנו הוא המוזיקאי יוני רכטר ובתו היא השחקנית דפנה רכטר, שנולדה לו מאשתו השנייה, השחקנית חנה מרון." (עמ' 236).

אף על פי שהסתגרותה של ציונה בביתה למשך שנים רבות ונטישתה את הפרויקט הציוני אמורה כנראה לשמש נקודת שבר

וניתוק מן העלילה הלאומית, המניעים התמוהים להסתגרות, נפחו של המונולוג והזהות המוחלטת בין קול המחברת לקולה של ציונה המפאר את הסיפור הציוני הלאומי, מעקרים את ההסתגרות הזו ממשמעות והיא אינה מותירה את חותמה על הסיפור עצמו. מערכת היחסים בין ציונה המבוגרת ותמר הצעירה, שיכלה אף היא ליצור בקיעים בסיפור, נכשלת גם כן, מאחר שהמונולוג של ציונה נפרש ללא הפרעה, ובסופו של דבר ,תמר, שגדלה בכרם התימנים, נשבית בו ונוסעת אל אודסה כדי לחוות בעצמה את הסיפור הלאומי והאישי - לבקר בערש הציונות ולמצוא את האהוב האבוד.

התשוקה שמבטאת ברנדס, להציג את המיתולוגיות הציוניות המתפוררות תחת הביקורת הפוסטמודרנית כחבורה של דודים חביבים ומוצלחים, היא אנכרוניסטית כמו שהיא חסרת ערך. העיסוק הספרותי בהיסטוריה היהודית מעניין היום לא כאשר הוא מאפשר שקיעה סנטימנטלית בערש העבר, אלא כשהוא מתחקה אחר התפרים בחליפת הזהות הלאומית-ציונית, על מנת לאפשר לה להתפורר ולהכיל גם זהויות רבות אחרות. ובכל זאת, גם אם הניסיון של ברנדס הוא ניסיון בלתי מוצלח, אולי עצם קיומם של רגעים המכירים בברור בצורך לייצג את הסדקים ברומן שכבר הפך לרב מכר, גם זה משהו.