ביקורת: סושי פרובנסל ב"אויאמה"

ללא המידע החשאי שסיפק אחיין קטן, נראה שלא הייתי מגלה לעולם את הסוד הידוע לכל פתח-תקוואי (אך לא לאף אחד אחר) - מתחם יכין, אזור מסעדות ובתי קפה, שמתפתח בתיאבון וחולם במלאבסית צנועה להיות אחד מאזורי ה"תעשייה" העכשוויים כהרצליה פיתוח, רמת החייל או לפחות ראשון־לציון. סיבוב קטן - אין יותר מדי לאן - גילה שם בערב קריר כמה וכמה בתי אוכל עם תפוסה נאה, אנרגיה של התרחשות וגם תקיעות מנטלית באדמת הפרובינציה.

OYAMAA למשל, מסעדה אסיאתית וסושי-בר, שאתר האינטרנט שלה טוען בלי להסמיק שהיא "מסתמנת כדבר הבא במחוזותינו, שמה הולך לפניה כמסעדה מעולה והיא מושכת אליה תושבים (כך במקור) מכל אזורי הארץ‭."‬ אחרי בילד-אפ כזה, אתה מצפה להיכנס לאם המושבות ומיד להתעלף לרגלי השף שניאות לשתף אותך בחוויית ארוחה שכמוה לא ידעת. אז זהו, שאתה אמנם לא נופל על הפנים באויאמה, אבל גם לא, ממש לא, נופל מהרגליים.

השקיעו כאן בעיצוב עכשווי - בר קטן, גופי תאורה יפים, אלמנטים גליליים התלויים מהתקרה וכאלה - אבל איכשהו לא הצליחו להתעלות מעל מראה פשוט ובלתי מרשים. השקיעו גם בבניית תפריט מגוון, שמדלג בין מטבחים ברוח סין, יפן ותאילנד ומספק אפשרויות שונות לארוחה בטווח מחירים ממוצע של, נגיד, 120 שקל לאדם. ולא פחות חשוב, תיקתקו שירות יעיל למדי, עניין שבלעדיו גם האוכל הכי טוב אינו מספק את הסחורה. אלא שהאוכל לא מגיע לשלב הזה.

תחילה אני מוכרח להוריד מהלב את אבן הסושי הרובצת עליו. מתוך חמשת עמודי הסושי בתפריט, בחרנו בקומבינציה הנושאת את שם הבית, בתקווה שתשקף את האיכות הכללית. ואם היא אכן משקפת, הבית בצרות. שלל דגמי המאקי, הסאקאמאקי והפוטומאקי היו לא יותר מסושי של סופר, כלואים בטעם פלסטיקי חיוור, רחוקים מהליגה של הגדולים כמרחק פתח-תקווה מטוקיו.

במנות הראשונות חל שיפור, והן הוגדרו סבירות. מיטו גיוזה, שני כיסוני בצק במילוי בשר בקר וירקות, הגיעו בסלסילת נצרי במבוק לאידוי, כנהוג בעדות הדים-סאם.

בצקן נעים וחלקלק, אבל פנימיותן קציץ בשר גס וסתמי. מרק הטום-יאם, שבמיטבו הוא אגדה תאילנדית, היה נדיב במידותיו ובתכולת פירות הים ואטריות האורז שבמעמקיו, אבל דליל במרקמו ובעיקר בעושר טעמיו. הצ'ילי הטרי וחלב הקוקוס לא היו מוחשיים דיים, והתוצר הסופי ראוי לשמש מרק חביב לערב חורפי, בלי הטלטול המיוחד שטום-יאם אמיתי אמור לטלטל.

התקדמות קלה נוספת נרשמה בעיקריות. נעמה לנו מנת הקארי שרימפס המוקפצת עם פלפלים, בצל וכוסברה בשמנת וקארי צהוב. א-ב-ל: נוכחות הקארי הייתה בלתי מספקת, ושוב נותר רושם של יצירה דלילה ועדינה מדי. דווקא מלז'יאן פיק, מנת נודלס עם עוף וירקות בחלב קוקוס ושמנת, בליווי המגע החביב של המכונה פסטו מלזי, שיחקה אותה מעל כולן. תלכיד הטעמים שלה, נכון והרמוני, איפשר לנו סוף-סוף לסיים מנה אחת בלי טענות.

אבל אל דאגה, חזרנו לרטון באחרונה. קשה מאוד להרכיב תפריט קינוחים אותנטי במסעדה אסיאתית במערב, ואכן, מבין כל המנות רק לשתיים היה גוון של מזרח רחוק. אחת מהן (פרפה יפני) לא הייתה בבית, אז נשארנו עם האחרת, פאי תאי - צמד סהרוני בצק מטוגנים שבבטנם סלט פירות טרופיים ולצדם גלידה צהבהבה. אלה הוכתרו על שולחננו בתואר "בורקס פירות" והצליחו להפתיע בדבר אחד: אפילו מתוקים, כמצופה מבצקי קינוח מטוגנים, הם לא היו. כל היודע דבר על אישיותם הנעלמת מוזמן להודיע למוקד העירוני בפתח-תקווה.

• "אויאמה", דרך יצחק רבין ‭,17‬ מתחם יכין, פתח-תקווה. טל' 09-9235368.