האיראנופוביה לעולם גוברת

קטונתי מלקבוע אם איראן אכן השעתה את תוכנית הגרעין הצבאית שלה כבר בשנת 2003 כפי שקבע דו"ח המודיעין האמריקני בשבוע שעבר. יחד עם זאת, אני סבור כי הפערים המהותיים שהתגלו בין הערכות האמריקנים לבין הערכות הישראלים, מעידים יותר מכל על שאיש לא יודע באמת מהן מטרותיה הגרעיניות של איראן, ושכל הכרעה בנושא זה היא לכל היותר ניחוש מלומד או פרוע.

יש מי שיאמרו כי אי-הוודאות מחייבת אותנו להחמיר בפרשנות מטרותיה של איראן. לעומתם, אני סבור כי דווקא אי-ודאות זו מחייבת אותנו לפקפק במופעי הסמכותיות ובארשת הוודאיות שמגבות בדרך כלל את אזהרותיה של ממשלת ישראל מפני "השואה הגרעינית", המתרגשת ובאה כביכול מכיוון טהראן. במילים אחרות, אפשר היה לצפות כי המחלוקת המודיעינית בין ישראל לארה"ב תפיג, ולו במעט, את האיראנוֹפובּיה שתקפה בשנים האחרונות את הזירה הציבורית בישראל.

מן המפורסמות היא ש"כאשר העובדות מאיימות על המאמינים האמיתיים, הם פשוט סוגרים את עיניהם ומתפללים בלהט רב יותר". ועל כן, תחת שהמחלוקת המודיעינית תגרום לפרשנים בישראל להטיל ספק בטיעונים מעוררי הבעתה של ממשלתם, הם בדרך כלל מעדיפים לראות בה דווקא הוכחה נחרצת לממשותו של האיום האיראני.

על כן, למחרת פרסום הדו"ח האמריקני מיהר אחד מפרשננו המדיניים לפסוק כי "איש לא שיער שהמכה תהיה כל כך חזקה וכל כך כואבת". מותר לשאול על איזו "מכה" בדיוק הוא מדבר? האם "כואב" לו שהאיום האיראני על ישראל עשוי להיות קטן יותר ממה שטורחים לספר לנו חדשות לבקרים?

כמובן שאי אפשר לצפות מאיש כמו אהוד אולמרט שיסיק מסקנות הולמות מהמחלוקת המודיעינית בדבר הגרעין האיראני. אדרבה, בהתייחסותו הפומבית הראשונה לדו"ח הוא פסק בהחלטיות, כי "דבר לא השתנה" – כלומר, "איראן הייתה ונשארה מסוכנת". או בפרפרזה לאמירתו של ראש ממשלה אחר נעדר חזון, הים הוא אותו ים, והאיראנים הם אותם איראנים.

אינני טוען שצריך לראות במשטר האיראני דוגמה ומופת. כפי שטענתי בעבר אינני נמנה עם חסידיו של משטר זה, ולו רק משום שפשעיו נגד בני העם האיראני חמורים לאין שיעור מאיום כלשהו שהוא מציב לקיומה של מדינת ישראל. משום כך אני גם סבור שממשלת ישראל עושה כל אשר על ידה במטרה להאדיר את חומרת האיום ובאופן זה לקצור דיווידנדים פוליטיים וביטחוניים לא מבוטלים.

אמנם לא יהיה זה מוגזם לשער כי האיראנופוביה המופצת בקרב הציבור הישראלי מיועדת בין השאר להסיט את תשומת הלב ממחדליה של הממשלה בתחומים רבים – ואפשר אף ממעורבותו של אולמרט בפרשיות מפוקפקות. דוגמה מובהקת לכך ניתנה בסתיו 2006, כשאולמרט סירב להיענות לדרישה להקמת ועדת חקירה ממלכתית לבדיקת מחדלי מלחמת לבנון השנייה. בין שלל הטיעונים נגד, מנה אז אולמרט את האיום האיראני; לא תיתכן, הוא הסביר, חקירה ממלכתית של צה"ל בשעה שזה פועל לסיכולו של איום זה.

אפשר גם לשער כי ההגזמה בחומרתו של האיום האיראני נועדה להעניק לישראל יד חופשית בהרחבת רפרטואר האלימות שלה. היו כבר מי שהעירו על כך, שהעלאת הנושא האיראני לראש סדר העדיפויות האסטרטגי של ישראל נועדה להשכיח ובעיקר להצדיק את האלימות הגוברת של צה"ל בשטחים הפלסטינים.

גם מלחמת לבנון השנייה, שהייתה מלחמה התקפית נגד החיזבאללה, הוצגה, כזכור, כמלחמה הגנתית נגד איראן. הטלת צל איראני כבד על החיזבאללה איפשרה לישראל לממש את איומו של דן חלוץ "להחזיר את השעון בלבנון ב-20 שנים", מבלי שתיתן את הדין על כך, ולהשתיק כל דיון ביקורתי בצדקתה המוסרית של מלחמה זו.