מי מונע מכם למות בכבוד?
למרות שעברה שנה וחצי מאז הוחל חוק החולה הנוטה למות, המאפשר לאנשים שהביעו רצונם בכך לסרב לקבל טיפול רפואי אם יהיו חולים סופניים, בפועל - רק 12 איש עשו שימוש בחוק. יוזמי החוק: משרד הבריאות רוצה לקבור את החוק
חוק החולה הנוטה למות אושר על ידי הכנסת כבר בסוף 2005, אך התקנות לצורך יישומו נכנסו לתוקפן רק במרץ 2007. מדובר בחוק הראשון בישראל שמאפשר להימנע ממתן טיפול רפואי לחולה סופני. במאגרי המידע של עמותת ליל"ך, שפועלת בנושא כבר 21 שנה, ישנם 15 אלף טפסים חתומים של אנשים שהשאירו הנחיות שלא להאריך את חייהם אם יגיעו למצב של חולה הנוטה למות. החוק מגדיר כי חולה נוטה למות הוא חולה סופני שנותרו
למשרד הבריאות לקח פרק זמן של כשנה מאז נכנס החוק לתוקף כדי לייסד מאגר לטפסי "הנחיות מקדימות" המתקבלים מהציבור ובהם מביע האדם את רצונו באשר לאי הארכת חיים אם יגיע למצב סופני. עד היום נשלחו למאגר כבר אלפי טפסים. מנכ"ל משרד הבריאות קבע לפני כחצי שנה כי "חלה חובה להעביר באופן יזום ולפי דרישה דיווחים מפורטים על יישום החוק לרופא ממשלתי שמינה שר הבריאות", אולם ככל הידוע טרם מונה רופא כזה ולמשרד הבריאות אין נתונים למעקב אחר יישום החוק.
החוק כל-כך לא מוכר בבתי החולים, שרק לאחרונה חוברה חולת סרטן בת 98 בבית החולים הדסה עין-כרם למכונת הנשמה, למרות שחתמה על הנחיות בהן ביקשה שלא להאריך את חייה. בני משפחתה פנו באמצעות עורך דין לבית החולים וביקשו למלא אחר צוואתה של הסבתא ולנתק אותה ממכשירי ההנשמה. בבית החולים בודקים את התלונה ומסרו כי המטופלת נמצאת בהליכי גמילה ממכונת ההנשמה.
- לטופסי משרד הבריאות - לחצו כאן
לבינה דיבון, מנהלת עמותת ליל"ך, יש השערה מדוע החוק מיושם באיטיות. "הטופס של משרד הבריאות מסובך וארוך וכתוב בלשון משפטית. מילויו מותנה בשיחה עם רופא, אבל רופאי המשפחה לא עודכנו בתפקיד הזה. רופאי המשפחה הם אלה הצריכים לתת הסבר לחולה, אך הם אומרים שלא קיבלו הנחיות בנושא. החוק מלא חורים, אבל זה בכל זאת צעד קדימה".
רופאים פועלים על-פי השקפת עולמם
לדבריה, ישנם בתי חולים הפתוחים ליישום הנושא ואחרים שמגלים פחות עניין. "מכיוון שרופאים לא קיבלו הנחיות ברורות, קורה שרופא פועל לפי השקפת עולמו".
שופט בית המשפט העליון בדימוס ונשיא עמותת ליל"ך, אליהו מצא, האשים בביטאון העמותה כי משרד הבריאות אינו מיישם את החוק ואמר כי הוא מקווה שהדבר אינו מכוון. "החוק עדיין מקרטע ומהלכי ביצועו עושים את ראשית צעדיהם בצליעה קשה. משרד הבריאות, המופקד על ביצוע החוק, אינו מגלה עניין רב במילוי חובתו והתנהלותו המסורבלת מקימה יסוד לחשד כי שוב אין המדובר בהתרשלות מנהלית בלבד, אלא (חס וחלילה) במדיניות מכוונת".
השופט מצא טוען גם הוא כי לא התקיימה הדרכה של רופאים ואחיות בנוגע לחוק. לדבריו, "המשך התנהלותו הבלתי מסוברת של משרד הבריאות עלול (גם בהיעדר כוונה מצדו לגרום לכך) להפוך את החוק לאות מתה".
פרופסור אבינועם רכס, ראש הלשכה לאתיקה בהסתדרות הרפואית, הדריך רופאים רבים בבתי החולים השונים בארץ באשר ליישום החוק אך לדבריו
לא הוזמן לעשות כן לפני רופאי הקהילה, שאמורים לאשר בחתימתם את טופסי ההסכמה. לדבריו, מורכבות החוק מקשה על יישומו. "התודעה הציבורית לא מספקת וגם ההנחיות לא פורסמו כראוי בציבור והן מורכבות מאד, דבר שעלול לרוקן את החוק מתוכן. מי שצריך לחתום על ההנחיות האלו הם אנשים קשישים, וההנחיות צריכות להיות מובנות עבורם. משרד הבריאות צריך לעשות הסברה טובה יותר לחוק בקרב הרופאים והציבור".
הנתונים שמסר משרד הבריאות מחזקים את ההערכה שמילוי טופסי ההסכמה מסובך. עד סוף אוגוסט 2008, המרכז להנחיות רפואיות מקדימות במשרד הבריאות שלח לפונים לפי בקשתם כ- 3,000 טפסים למילוי הנחיות מקדימות וייפויי כוח. כ-750 טפסים שמולאו התקבלו במרכז, אך רק כשלוש מאות מהטפסים נמצאו תקינים והופקדו במאגר בהתאם לחוק.
תגובת משרד הבריאות: במשרד הבריאות דוחים את הטענות לפיהן ייישום החוק מקרטע: "חוק החולה הנוטה למות מצוי בתהליך יישום מתמשך ומתמיד, במסגרתו הוקם מאגר המידע, הוכנו דפי מידע לציבור ונוהל יישום, וכל המידע הנחוץ זמין באתר האינטרנט של משרד הבריאות. מאז חקיקת החוק מתקיימים כנסים וימי עיון, בהם משתתפים גם נציגי משרד הבריאות המסבירים על החוק ויישומו. כמו כן משרד הבריאות יפיק בתקופה הקרובה לומדה מיוחדת, אשר תסייע בהדרכת רופאים וצוות מטפל ליישום נכון של החוק.
"ברוב המקרים החוק לא מחייב חתימה של רופא על ההנחיות המקדימות, אלא די בחתימת אחות מוסמכת על תמצית המידע הרפואי אותו היא מסרה לנותן ההנחיות. גם במקרים המעטים יחסית, בהם החוק מחייב חתימת רופא על תמצית המידע הרפואי שמסר (כאשר נותן ההנחיות מוגדר כנוטה למות כבר בזמן מתן הנחיות), גם אז אין שום צורך ברופא משפחה דווקא, וכל רופא המכיר את החולה רשאי למסור את המידע המתאים. למיטב ידיעתנו, רוב הרופאים במדינה אינם מסרבים לתת שירות זה, אם כי הם אינם חייבים לתת את השירות ללא תמורה או ללא שיפוי מהמעביד הציבורי".