השאיר לנו המון סיבות לחיות

"אמאדו" בפורטוגזית זה "אהוב". הסופר ז'ורז' אמאדו מת מסיבוכים של מחלת הסוכרת, בגיל 88, עטוף במתיקותה של אהבה מכל בני עמו, מנשיא ברזיל שהספיד אותו ועד אחרון היחפנים ברובע פלוריניו בסלוודור, באהיה, שם התגורר במשך ארבעים השנים האחרונות.
"ים המוות", "גבריאלה, ציפורן וקינמון", "תרזה בטיסטה עייפה ממלחמות", "טייטה", "דונה פלור ושני בעליה" – אלה רק כמה מבין 28 הרומנים שלו, שתורגמו ל- 40 שפות, עובדו לטלוויזיה ולקולנוע והפכו אותו לשגריר הכי מוצלח של תרבות ברזיל, לצד הקרנבל והסמבה.
הוא נולד במטע קקאו בצפון באהיה, והקושי הבלתי נסבל של חיי העוני והבערות היה מוכר לו היטב מן הבית. לימים ינציח את ילדותו ב"קקאו", רומן קורע לב על חיי הקוטפים ומותם. כשהתחיל לכתוב, כבר היה קומוניסט מושבע ואפילו נטל חלק בהפיכה תמהונית וכושלת בשנת 1936, בגללה בילה קצת בכלא בסאו פאולו. זה לא הפריע לו לשתף פעולה עם מגזין פרו-נאצי בשנות מלחמת העולם השניה, ואחר כך, כשהיה כבר יקירה של ברזיל כולה, לומר ש"אינו זוכר את התקופה ההיא". גם לקומוניסטים זה לא הפריע.
אמאדו התפרנס מכתיבה בעיתונות חצי-מחתרתית, שזכתה למימון נדיב של הקומינטרן בימים שסטאלין חשב שמהפכה קומוניסטית בברזיל היא רעיון בכלל לא רע. בהזמנת הקומינטרן כתב את "חיי לואיז קרלוס פרסטסו, פרש התקווה", ספר תהילה למנהיג ההפיכה הכושלת שנמק בכלא. הקומינטרן היה מרוצה ושלח אותו לפריז, שם התיידד עם פיקאסו, אראגון וסארטר. ב- 1950 ראה אור "השלום והעולם", ספר מביך למדי שהוא שיר הלל ללנין ולרודן אנוור הודג'ה, שליטה של אלבניה הקומוניסטית. הסובייטים היו מרוצים עד כדי כך שהעניקו לו את "פרס סטלין לשלום" ב- 1951, אבל גם הפרט הקטן הזה נשמט מאוחר יותר מן הביוגרפיה הרשמית.

הוליווד מגלה את אמאדו

"ים המוות" היה הרומן החשוב הראשון שלו, והוא חשף לעולם שמחוץ לברזיל את חייהם של הדייגים בסלבדור, שיוצאים עם שחר אל הלא נודע ונושאים תפילה לימאנז'ה, אלת הים, שתגן עליהם ולא תמשוך אותם למצולות. היה ברומן שילוב חדש ומרענן של ריאליזם סוציאליסטי, מאגיה מקומית – אמאדו יהיה לימים כהן רשמי של דת הקנדומבלה, דתם של צאצאי העבדים השחורים בסלבדור – וגם הומניזם נוגע ללב.
הדרך שעשו יצירותיו של אמאדו למערב היא ארוכה, מפותלת ופוליטית. פטרוניו הסובייטים מינו לו מתרגם לגרמנית, וממזרח גרמניה הגיעה הבשורה למערב ואחר כך לארצות הברית. ב-1961 כבר היה יכול להרשות לעצמו לקנות בית מידות בכספים ש"מטרו גולדווין מאייר" שלימו לו תמורת זכויות ההסרטה של "גבריאלה", ציפורן וקינמון".
הוא היה דמות אהובה ברובע פלוריניו, הרובע העתיק של סלבדור. "פלוריניו" הוא מי שקשור לעמוד הקלון. זה היה עונש מקובל לעבדים שחורים שסרחו, בסלבדור של בעלי החוות העשירים, שנהנו מן העבדות עד לשנות השמונים של המאה ה-19. בכנסיות של הרובע הזה תוכלו למצוא תחריטי עץ של ישו, אבל הוא לא מחובר לצלב אלא כורע ברך, ידיו כבולות מאחוריו לעמוד הקלון. השחורים אימצו את דמותו המעונה של ישו וגם את הקתוליות, אבל אמאדו העדיף את הקנדומבלה, דת עתירת-אלים, ואת פולחן אלת הים ימאנז'ה. הכוהנת הגדולה של הקנדומבלה, מאי מיניניה, היתה היועצת שלו לענייני רוח. דוריבל קאימי, השנסונייר הלאומי של ברזיל, היה חברו הקרוב במשך חמישים שנה, והם שיתפו פעולה גם בכתיבת טקסטים שקאימי שר.

אלפי מעריצים עולים לרגל

גם כשהתעשר המשיך לכתוב על תושבי הרובע קשי היום, ויצר בעיקר דמויות בלתי נשכחות של נשים חזקות, סקסיות, עמלניות, מלאות חוש הומור ומבשלות נפלא, כמו דונה פלור בבית הספר לבישול שהיא מנהלת בימים, אחרי שהיא מבלה בלילות עם בעלה החי, המהוגן והמשעמם ובעלה המת החתיך.
הספרים המאוחרים של אמאדו ספוגים בסקס מלא עליצות, בניחוחות של תבשילים עזי טעם, בריטואלים של מאגיה לבנה ובצבעי טכניקולור, שהם באמת הצבעים והניחוחות והריטואלים שתוכלו לפגוש בסלבדור, אבל ככל שהשנים חלפו ואמאדו נהייה אהוב יותר, האקזוטיקה-לתיירים הפכה למרכז היצירה שלו, ומה שמצוי לא הרחק ממנה – שכונות עוני מיואשות ורוויות אלימות, משטרה שלא אכפת לה בכמה ילדים עניים השוטרים יורים כל שנה, שחיתות ממלכתית מופלגת – כל זה נדחק לשוליים וכמעט נעלם.
בברזיל אוהבים להעריץ אלילים עוד בחייהם. כמו שמריה בטנייה זכתה לאולם קונצרטים על שמה בסלבדור, כך גם אמאדו: ב- 1987 נוסד "מוזיאון ז'ורז' אמאדו", ברובע פלוריניו כמובן, ומדי שנה עלו אליו לרגל אלפי מעריצים. מי שטרח יותר יכול היה למצוא את אמאדו יושב בבית קפה קטן, לא הרחק מן המוזיאון שלו, ונענה בשמחה ובלי התנשאות לכל בקשה לחתימה על ספריו. כשלא ישב שם, חי לפרקים בפריז, בבית קטן ברובע המארה, שהוא הרובע הכי דומה לפלוריניו מחוץ לברזיל. כשזיהו אותו וביקשו חתימה תמיד טרח להתעניין במוצאו ובשלומו של הקורא ולנהל איתו שיחה קצרה וידידותית. ראיתי אותו בסיטואציות האלה כמה פעמים, גם בפלוריניו וגם בפריז, ואף פעם לא העזתי לגשת ולומר לו שבגלל "ים המוות" התחלתי להקשיב למוסיקה ברזילאית והתאהבתי בדייגים של סלבדור עד כדי כך שהייתי מוכרחה לראות אותם במו עיני. עד היום, בסירות זעירות מעץ חלול, בכותנות פשתן לבנות, אפשר לראות את הצללים השחורים והיפים שלהם מוקדם בבוקר, כשהערפילים מתפזרים והאוקיינוס מנצנץ בצבעי אבץ וכסף.
ז'ורז' אמאדו, הסופר הכי אהוב בברזיל: היום מספידה אותו אומה שלמה. הוא ביקש שיפזרו את אפרו סביב עץ מנגו בחצר שלו. מאמיני הקנדומבלה גורסים שהעץ יעשה כבוד לרוח המת, יטמיע אותה בגזע שלו ויפסיק להצמיח פירות. אם תסעו לשם בשנה הבאה, תשאלו על רחוב אלגויינאש, וכל ילד יובילכם לבית של אמאדו. ואם המנגו לא ישתף פעולה, תמיד תוכלו לחזור לרוחו, לריחות ולטעמים ולאהבות שלו, בין דפי הספרים.