אתם מרגישים ששום דבר בחיים לא ממש מרגש אתכם, שקשה לכם ליהנות מהצלחות ורוב הזמן אתם חשים מעין עצבות, חוסר שייכות וחוסר שמחה גם אם אתם "מלכי הכיתה"? אולי יש לכם את תסמונת "חסך בחקירה".
תסמונת "חסך בחקירה" היא מושג שטבע ד"ר ארנולד הולצמן, מפתח הכירולוגיה הפסיכו-דיאגנוסטית. כמו רוב הסינדרומים שפוגעים בהערכה העצמית ובמימוש העצמי, מדובר בתוצר של היחסים בין ילד קטן לאימו.
למה דווקא האם? משום שהיא, עבור הילד הקטן, הראי אל הנשמה שלו עצמו. האם היא הגשר של הילד אל עצמו ופנימיותו, אל ההערכה העצמית שלו ואל הביטחון שלו כאדם עצמאי בעולם. דרך עיניה הילד רואה את עצמו. הדרך בה אם מתייחסת לילדה - כך הוא יתייחס אל עצמו, ולא רק בתקופת הילדות, אלא לאורך כל חייו.
האב הוא הגשר אל העולם החיצון, אל החברה שבחוץ, ולכן חסכים אימהיים הם חמורים יותר ברמה הרגשית מאשר חסכים אבהיים, שעליהם הילד יכול לפצות בצורות רבות.
לדוגמה, חסכים אבהיים יכולים להוביל לחוסר ביטחון חברתי וקשיים חברתיים, אך לרוב הילד יצליח לפצות על כך על ידי מוטיבציה מוגברת להצליח ולהוכיח את עצמו. מנגד, חסך אימהי פוגע בליבת אישיותו של האדם, בתפיסה הבסיסית של ערכו העצמי, הביטחון בעצמו וביכולותיו, בשמחת החיים וביכולת המימוש שלו.
יש עשרות סינדרומים רגשיים שמקורם בתפקוד אימהי "לקוי". "חסך בחקירה" הוא אחד מהם.
כדי להבין איך סינדרום כזה נוצר, תארו לכם אם מאוד חרדתית, מאוד מגוננת, ונורא מפחדת שמשהו רע יקרה לילד, ולכן היא מנסה לשמור עליו מכל משמר. כל דבר שהוא עושה עלול להיות מסוכן בעיניה ולכן היא לא נותנת לו לחקור את עולמו: "אל תיגע בזה, זה עלול ליפול, אל תשים את העיפרון בפה, פויה! אל תאכל את זה כי זה היה ברצפה!"
כשיש גבולות מדי פעם זה בסדר גמור, כי הרי הילד צריך ללמוד שבעולם יש כללים ומגבלות וכן דברים מסוכנים שמן הראוי להגן עליו מפניהם. אבל כשאם מונעת מילדה, פעם אחר פעם, בכל עניין שהוא כמעט, לחקור את העולם שאותו רק התחיל לגלות, אז נוצרת התסמונת של חסך בחקירה.
הילד הקטן שרק החל לזחול או ללכת, מתחיל להבין שלא משנה מה שהוא יעשה, אימו לא תהיה שמחה איתו.
כי הרי הילד שעוד לא למד לדבר לא מבין מילים - הוא הרי לא מבין את "אל תיגע בזה כי זה מסוכן" - מבין את שפת הגוף של אימו. את הפרצוף הכועס או העצבני, הקמטים בעיניים כשהיא צועקת עליו. וזה נשאר איתו. ההרגשה של איך אימו מרגישה כשהוא עושה משהו. כל דבר שהוא.
האם שהתייחסה אל הילד בביקורת, ואפילו לפעמים בהיסטריה של דאגות מוגזמות, גרמה לו נזק בל ישוער.
זה נכון שהיא עושה זאת מתוך רצון לגונן על הילד הקטן, אבל הוא לא מבין את זה. מבחינתו הוא אף פעם לא בסדר.
ילדים כאלה גדלים כשהם סובלים מתחושה של ניכור, מרגישים לא שייכים לסביבה הקרובה שלהם והדימוי העצמי שלהם נמוך. מבחוץ הם אולי ייראו שמחים וקורנים ומתפקדים, אבל בפנים מרגישים בודדים ועצובים.
אדם שחווה "חסך בחקירה" בילדותו לא יכול לשמוח על שום הישג שלו, וחלק מאותם אנשים גם לא ילכו ללמוד שום דבר כי כל הישג שיוכלו להשיג גם ככה ירגישו לא ראויים לו, כי אימם לעולם לא תהיה מרוצה ממה שעושים/ יעשו ולכן הכל חסר משמעות. הם מאבדים את היכולת לשמוח ולהתרגש מהישגים חומריים. האדם מרגיש בפנים חסר תועלת, בושה ואשמה.
כדי לפצות על הריקנות הפנימית, חלק מהאנשים שסובלים מחסך בחקירה מתנתקים ממשפחתם והולכים על הקצה, למשל, בפעילויות אקסטרים כדי להוכיח לעצמם שהם שווים, וכדי להתגבר על הריקנות. חלק אחר ימשיך כל חייו לנסות לקבל אישור מאמא שלהם שהם מספיק טובים, ולא תמיד האישור הזה יגיע.
איך מזהים את סינדרום "חסך בחקירה" בכף היד אצל אדם בוגר?
כאשר מותחים לאחור את אצבע האמה (אצבע 3) והיא כאילו "נשברת" בפרק השני, זה מראה על תסמונת חסך בחקירה אשר נותרה בילדות המוקדמת והשפעותיה עדיין מלוות את האדם הבוגר.
מה עושים בתור הורים כדי למנוע את הסינדרום אצל הילד?
בתור הורים לתינוקות וילדים קטנים, על מנת למנוע את התפתחות הסינדרום, צריך לתת להם כמה שיותר לחקור את העולם שלהם, להתנסות ולגעת בלי להכניס להם פחדים. אם מדובר במצבים מסוכנים, כמובן שההורים צריכים למנוע מהילד להסתכן, כמו למנוע מהם להכניס יד לשקע חשמל, למשל. אבל גם פה יש צורך לעשות את זה בצורה ששפת הגוף של ההורה תביע אמפתיה לילד ואהבה ולא כעס ואכזבה ממנו. הילד לא מבין מילים. אבל הוא קולט את שפת הגוף שלה, האם היא עושה פרצוף כועס או שמח. האנרגיה של האמא וזה עלול להמשיך איתו כל חייו.
יש ניסוי מאוד מעניין שנעשה שנקרא "ניסוי הפנים הקפואות" או באנגלית Still face experiment. שם ניתן לראות איך תינוק מגיב כאשר האמא מביע שפת גוף שמחה ואוהבת, לעומת שפת גוף אדישה או כועסת. הניסוי ממחיש בצורה מדהימה את ההשפעה ההרסנית שיכולה להיות לחרדה אימהית, סטרס ומתח על חייו של התינוק ואחר כך האדם הבוגר שנושא את הכוויה הזאת.
מה עושים בתור אדם בוגר שסובל מחסך בחקירה?
תסמונת חסך בחקירה היא לאו דווקא דטרמיניסטית. אפשר לטפל בה באמצעים טיפוליים רגשיים כדי להכניס לאדם מחדש את ההכרה בערכו שלו וביכולת שלו להנות מהעשייה ולהגיע להישגים.
הטיפול הוא טיפול משולב, שכולל טיפול תודעתי פיזי ואנרגטי, וכן "תיקון" ברמה הפיזית של מפרק האצבע שמלמד על הסינדרום. ברגע שהמפרק של אצבע האמה יתחזק על ידי טיפול ברפואה קוריאנית אז מערכת העצבים גם תשתנה בהתאם. זה עלול להיות תהליך מתמשך אבל זה יכול להיות שווה את המאמץ.
לאונרדו דניאל – מומחה לכירולוגיה אבחונית וטיפולית, מאסטר NLP, סו-ג'וק. הכוונה מקצועית והעצמה אישית
