חג הפסח, זמן חירותנו, ראש המועדים, הוא חג של סוף ושל התחלה חדשה, פרידה מהאתמול המוכר אל המחר החידתי והנעלם. סיפור יציאת מצרים וחציית ים סוף מהווים את הבסיס המכונן של עם ישראל. סיפור אייקוני שזכה בקבלה לפירושים וחידושים נפלאים, עמוקים ורחבים כמו הים הגדול.
אבל בכל אחד מההיבטים והפרשנויות המוצגים מתרחש כאן מעבר בין מצבים. רבבות בני אדם אשר נסים על נפשם ועוזבים עולם אחד ידוע ומוכר ועושים פעמיהם אל עולם לא ידוע בחסות הנחיה אלוקית שמתומרצת בכאב המצוקה והשעבוד, שעודדו עם שלם לקחת את גורלו בידיו באמונה וביטחון, עד שכל הספקות על מידת ההשגחה ונוכחותה קרסו, וקיומו של האל ומעמדו הפכו לבלתי ניתנים לפקפוק.
ההתגלות האלוקית תובעת הכרה בלעדית באל אחד ויחיד, בורא שמים וארץ ומסורת ישראל קבעה את יציאת מצרים כסיפור שיש לשתול היטב בעומק הזיכרון הלאומי, ממנו מתגבשת זהותו וייחודו של העם היהודי. מצוות רבות, כמו: תפילין, ציצית, מזוזה וקריאת שמע, נולדו מסיפור יציאת מצרים ותכליתן להזכיר ולשמר באופן יום יומי וקבוע את נס הגאולה. האל המקראי מייצר דיכוטומיה ברורה בין טוב ורע - מעדיף אור על פני חושך, מקדש את החיים, סולד משעבוד ומברך את החירות.
משכך, רעיון הגאולה מצוי עמוק בתשתית המחשבה היהודית העתיקה, והקבלה רואה בסיפור על יציאת מצרים משמעויות קיומיות לעם וליחיד, ככתוב בהגדה: "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאלו הוא יצא ממצרים". הווה אומר, יציאת מצרים צריכה להתחולל קודם כל בחיי היחיד ומטרתה העיקרית לסגנן ולעצב את חייו.
החודש הראשון בלוח היהודי המקראי הוא חודש ניסן, ועל פי הלוח העתיק זהו החודש שבו מתחילה השנה ואף נברא בו העולם. מבין כול החגים המופיעים במקרא, חג הפסח נעדר הנמקה עונתית טבעית המוסברת, לדוגמה בחג הסוכות ובחג השבועות, וסיבתו נעוצה ביציאת מצרים. התנ"ך ממקם את סיפור יציאת מצרים בלב התודעה היהודית–לאומית, ומבין כל המאורעות ההיסטוריים של עם ישראל בחר המקרא דווקא את חודש ניסן, כמציין את הגאולה של כל אחד מישראל. שכן הוא זה המציין את המעבר המכריע משעבוד לחירות.
הקבלה מלמדת על "מצרים" כביטוי למקום הצר, החשוך והמוגבל בתוכו אנו שרויים. הלחץ, הסבל והשעבוד שאנו חווים בתחומי החיים השונים הם רק ביטוי של מצוקות הנפש, עד כמה היא מרגישה כבולה ולחוצה.
'עבדות' מוגדרת בקבלה ככניעה להרגלים רעים, לתכונות קשות, לזיכרונות פרטיים מכאיבים, עבדות לאגו, לדחפים וליצרים לא מרוסנים. מסקנה עולה מזה שהיציאה ממצרים אל זרועותיו של החופש חייבת להתרחש עמוק בנפש פנימה, חופש פנימי ואותנטי.
בקבלה החסידית מובא שלאדם בבחירותיו השפעה ואחריות קריטיים על מזלו ועתידו - כל בחירה גובה את מחירה ותובעת אחריות אישית. על כך עמדו חז"ל ולימדו שסדר השתלשלות העניינים היוצאים מכוח אל פועל יתחיל במחשבות: הן הופכות למילים, המילים מובילות למעשים, המעשים הופכים להרגלים, ההרגלים משקפים את עולם הערכים שמתווה את הגורל.
מכאן, שמציאות חייך בידך, והיא עומדת על שלוש רגליים: מחשבה, דיבור ומעשה. כך שאם כל אלה מהווים את המרכיבים היוצרים את המציאות, שינוי שלהם יכול לשנות גם אותה. כאן בדיוק שמה הקבלה את האצבע ומלמדת מסר חשוב על חג הפסח - כדי לחיות חיים מלאים ומספקים, חייבים להתמלא שני תנאים הכרחיים: צמיחה והתחדשות המאפיינים את חודש ניסן ותקופת האביב.
לכן, המסר העיקרי בפסח הוא ללכת, תמיד ללכת. לצאת ממצרים ולא להביט לאחור. ללמוד לדעת מה התכלית של קיומנו ולא לתת לשום דבר ולשום אדם העומדים בדרכנו למנוע אותנו מלהגיע למטרה שהוצבה. דעו שאין מצווה לסבול וזכרו שפחד הוא מנהל גרוע שמדלג מעל הזדמנויות יוצאות דופן וחד פעמיות שלאחריהן מגיעה תחושת החמצה, מרירות וכעס. לעומתו האומץ הוא מנהל נחוש, חדשן, מסעיר והרפתקן שלא חושש לצאת לדרך חדשה. ככתוב בליקוטי מ.: "הגיבור אין לו שום פחד ועיקר הגבורה היא בלב, כי מי שליבו חזק ואינו מתיירא משום דבר ומשום אדם יכול לעשות גבורות נוראות ולכבוש את כל המלחמות על ידי חוזק ותוקף ליבו".
הכמיהה לגאולה היא ערך נשגב בעולם היהודי וערכים אלו של חופש ושחרור המככבים בניסן ובחג הפסח מקודשים הם לתרבותנו ומציבים בפנינו מראה. עכשיו הוא רגע של סף, שהוא פתח אל תקווה ומסתורין. הבחירה איך ומתי לצאת ממצרים ולשים סוף לכרוניקה של ייסורים ומכאובים שיכולים להיות בבית, בפרנסה, בזוגיות, ולמעשה בכל תחום אחר בחיים, תלויה בנו בלבד.
הסיפור המקראי על גאולה וחירות משקף את המתחולל בנפשו של כל אדם. שוועת הנפש לנחת ולשמחה היא המשכו הטבעי של סיפורנו שמסתיים בשיר הלל ושבח, השיר שלנו על תהילה, גבורה וניצחון. שירת הים פונה לימי העבר וצופה לעתיד לבוא, וכולי תקווה שיקויים בנו את שנאמר בה "עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ וַיְהִי לִי לִישׁוּעָה" לחיים טובים, לשירה, לתודה ולתפילה.
יצחק אהרון, "חכמה", מרכז לקבלה
