רבים נוטים להאמין שהדת מהווה מחסה ומעניקה מסתור מגונן לכל האוחזים ודבקים בה. מאמיני הבריאה טוענים שככל שאדם מקפיד יותר במצוות התורה, הוא נעשה ערכי ומוסרי יותר. משכך יש הרואים את המוסר המקראי כמסתכם בכלל יסודי ומובהק - ציות מלא לדבריו ומצוותיו של הבורא והליכה ללא עוררין בחוקותיו.
7 צפייה בגלריה
יש הרואים את המוסר המקראי כציות מלא לדבריו ומצוותיו של הבורא והליכה ללא עוררין בחוקותיו.
(צילום: shutterstock)
בעיון דק בין דפי המקרא, אנו מוצאים שדעה זו נתמכת במחשבה פשטנית ולא משכנעת. אסביר, אחת מסגולותיה של כל יצירה ספרותית גדולה היא שהיא אינה חד-משמעית. אין כוונתי כאן לפירוש המילולי בלבד, אלא לאפשרות לקרוא ולהבין את הכתוב באופן רב כיווני ורב משמעי. כמו בסיפורי התורה, בעיקר בספר בראשית הבונה את המסגרת לכל רצף ספרי המקרא, שם הבורא מתואר כמי שמטיל אחריות מוסרית אישית וקולקטיבית על בני האדם, אף אם לא ציווה קודם לכן על רף מוסרי אנושי מתוקן.
דוגמה לכך מביאים חז"ל שסיכמו שקין נענש על רצח אחיו, אף שלא נשמע קול הבורא האוסר על כך. דור המבול נמחה מעל פני האדמה "כי מלאה הארץ חמס", ואף סדום ועמורה נחרבו כתוצאה משחיתות וריקבון מוסרי חרף העובדה שלא נולד אז הציווי הקטגורי מפי עליון האוסר על כך, ואשר תובע עמידה בסטנדרטים חברתיים גבוהים.
מסקנה מתגבשת מחדדת הבנה שהמקרא רואה באדם - שעליו נאמר "ותחסרהו מעט מאלו-קים" - את נזר הבריאה כולה והמצוות בין אדם לחברו מכוונות לחוקים מוסריים, אנושיים ובסיסיים שממילא מצויים באדם מעצם היותו 'צלם אלו-קים'. כך שגם ללא הוראה מפורשת משמים מצופה ממנו להיות מסוגל לעמוד על חוקי המוסר הטבעיים בעצמו.
במסגרת זו חכמים גיבשו תפיסה לפיה המקרא מזהה את המוסר האנושי כדבר הנובע מטבעם של דברים וכדרך כביטוי שלהם. משכך, קל להבין מדוע המוסר האנושי נקרא בקבלה במושג "חוק הטבע" או בלשון חז"ל "דרכא דארעא" (דרך ארץ).
היהדות, כמו דתות אחרות, מנסה בדרכה הייחודית להוציא מהאדם את הגרסה היפה והנקיה שלו. אולם אמונה דתית אינה מעידה מאומה על התנהגות מוסרית מתוקנת. שהרי החרש לקולו של הבורא, אך שומע בנפשו את לחישת המוסר, עושה את רצונו של הבורא אף אם אינו מקיים תורה ומצוות.
הרב קוק אמר שהמוסר האנושי האוטונומי קודם למערכת המצוות האלוקית. מרכז הכובד מצוי במה שהיהדות מכנה 'בין אדם לחברו' - דהיינו תחום המוסר שהוא ליבת היהדות כמתבאר בקשר הדו-צדדי שבין דת ומוסר - ואין זכות קיום לדת שאינה דוגלת בערכים מוסריים. כך שלא יעלה על הדעת שמערכת ציוויים קטגוריים לא תישען על יסודות מוסריים.
לפיכך, עבודת ה' שאינה מלווה בתודעה מוסרית כלפי אחרים, בטלה מעיקרה. עדות לכך מתגלה בסיפורי התורה. הקוטביות המוסרית המיוצגת באורחות חיים שמגולמים בחיי רועה הצאן יושב האהלים ובחיי עובד האדמה, מובלטת ומובחנת עד מאוד. כבר בבראשית אנו נחשפים לבורא המגלה יחס אוהד להבל ויחס מפלה לקין. היחס המועדף אשר לו זוכה הבל וממשיכי דרכו - רועי הצאן אברהם, משה ודוד, מגלה את העדפתו הברורה של הבורא לעמוד לימינם של שומרי בריתו.
דימוי המנהיגים לרועי צאן הינו מופע שכיח במקרא ומנקודת מבט מקראית חיי הרועה, מנהיגם של ישראל, מאפיינים תבניות מוסריות בסיסיות המבטאות נדיבות יוצאת דופן כלפי כל אדם. אומץ לב להציל נגזל מיד עושקו, הקפדה רבה בענייני ממונות, סירוב לקבל מתנות, לפתוח את הידיים באהבה לזולת והזדרזות לשלם לאחרים גמולם - כמה פשוט, אנושי ומתחשב.
נפלא לגלות שאף הבורא בעצמו מכונה 'רועה'. בפרק כ"ג בתהילים מתאר דוד את הקב"ה כרועה האידאלי "ה' רועי לא אחסר.. ". אז כשם שהבורא, אדון הרועים, הוא פסגת המוסר השלם מעולם ולעולם, אז ודאי שהמוסריות קדמה למערכת המצוות כולה, שהרי כבר נאמר "דרך ארץ קדמה לתורה" וקיומה מחזק את הבריתות שנכרתו בין רועה שמים לרועים בשר ודם, יחידי סגולה, אנשי המוסר, החסד והרחמים שנבחרו להנהיג את עם ישראל ביושר, בגבורה, באמונה ובצניעות.
חכמת הקבלה מלמדת כי בכל אדם מסתתר רועה, המנהיג הן את עצמו והן אחרים שמתנהגים לפי דעתו. לפיכך, חשוב שנדע שהגשר המחבר בין אדם לחברו ובין שמים לארץ בנוי אך ורק מאמות מידה מוסריות, וכבר ראה זאת דוד המלך בתהילים ואמר: "מִי יַעֲלֶה בְהַר יְהוָה וּמִי יָקוּם בִּמְקוֹם קָדְשׁוֹ. נְקִי כַפַּיִם וּבַר לֵבָב אֲשֶׁר לֹא נָשָׂא לַשָּׁוְא נַפְשִׁי וְלֹא נִשְׁבַּע לְמִרְמָה"
מזמור זה בא לשנן לעם ישראל את יסוד הקודש והקרבה המבורכת לבורא. אולם תמוהה שלא מופיע בו ולו ברמז, חשיבות הפולחן הדתי ושמירת המצוות שבין אדם למקום. כמובן שאין לזלזל בחשיבותם חלילה, אולם היעדרותם מדגישה דווקא את העיקר - הם אינם העיקר.
אז מיהו איש הראוי לעלות בית אל? מיהי הדמות שלאורה יש ללכת? מיהו הרועה שמדגים מופת התנהגותי? - נקִי כַפַּיִם וּבַר לֵבָב, אֲשֶׁר לֹא נָשָׂא לַשָּׁוְא נַפְשִׁי, וְלֹא נִשְׁבַּע לְמִרְמָה.
התנאי הראשון והבסיסי קובע להיות נְקִי כַפַּיִם. זהו תנאי הסף המחמיר ביותר והדבר נכון לכל אדם ונכון שבעתיים לרועים ולמנהיגי ישראל. היהדות תובעת מנהיגות נקייה. כל מנהיגות שהיא, בין אם זה בבית, בעבודה, בחברה ובחיים הפוליטיים. מנהיגות שתהווה מודל השפעה וחיקוי בהיותה חפה משיקולים צרים ואינה מוטה לתועלת אישית. הרף המוסרי הנדרש הינו גבוה, אך לא גבוה מדי ובלתי אפשרי.
בר לבב מתאר את כוונת הלב. אדם מכובד בהליכותיו לא רק שמתרחק משחיתות הוא אף פועל למגר אותה ושואף למילוי מיטבי של שליחותו באופן מלא, ברוחב ובטהרת הלב. להיטיב עם אחרים הן במעשה והן במחשבה ולהיזהר שמא הלב לא יהרהר אחר התאווה, הכבוד, ניצול המעמד והתועלת האישית על חשבון אחרים. אישיותו חדורה הכרת תודה על כך שניתנה לו האפשרות לעזור ולסייע ויעשה כל מעשיו מתוך ענווה וצניעות. אהבת האדם בעיניו היא ערך עליון. הוא חש מחויבות להיטיב עם הבריות ושולל כל חשבונות של כדאיות אישית.
אֲשֶׁר לֹא נָשָׂא לַשָּׁוְא נַפְשִׁי - הכוונה היא שהאדם קורץ מחומר ורוח, והמילה 'נפשי' מכוונת לממד הרוחני. האל שהוא בורא הנפשות, קנאי לרכושו ומכוון בדרישה לכבד כל נפש הברואה בצלם אלו-קים ולא לנהוג באחרים חלילה ' לַשָּׁוְא'- בזלזול, בהתנשאות, בניתוק, באטימות לב ובסתמיות.
וְלֹא נִשְׁבַּע לְמִרְמָה – כאן הכלל מכוון למוצאות הפה ותובע את אמירת האמת. אדם ישר לא יזגזג בשקרים ובמניפולציות. השבועה למרמה תרדוף עד חורמה כל אדם שפיו וליבו אינם שווים. השלב הבא אחרי השקר יהיה מרמה - תכנון המעשה הרע, הולכת אחרים שולל במחשבה, במעשה ובמילים בחסות השקרים המפוזרים. תנאי המרמה קובע וחותם רף מוסרי עליון, כי בעוד שהשקר יחפש מחסה ומסתור האמת חיה באור ואינה זקוקה להגנה ובה כלולות כל הברכות כולן. סוף דבר, מצוות התורה חשובות ויקרות לנו מאוד. מצוות רבות שבין אדם לחברו מנסות לעשות מהפך ולשנות את דרכי הלב החומד מן היסוד. לצייר בו קווים של רגישות, חמלה ומודעות שכל אלה אינם עוברים בירושה אלא נרכשים בחינוך, בתרגול מעשי ובנתינה בפועל.
במחשבה היהודית המצוות הן המפתח לשערי הברכה וכוללות הצבת סייגים וגבולות לתאוות ולאנוכיות, ובמשמען העמוק מהוות יסוד איתן לבניית אישיות נאצלת. אך חשוב לדעת שהן רק מערכת הפיגומים התומכים במבנה העולם הפנימי שלנו שתפקידו לבנות באדם אישיות מרשימה ונדיבה שיחסה להיטיב עם הזולת הוא ערך עליון. זהו התוכן האמתי והעיקרי שבתורת ישראל. כשם שאדם מתייחס לזולתו כך יהא יחסו לבוראו, ובמילים אחרות כבוד האדם הוא כבוד הבורא. לכל אדם תחושה עמוקה כי מצב זה קיים בעומק ההוויה. ובאופן בלתי מוסבר, תמיד נתבונן אל תוך ליבו של האדם הנבחן בסגולותיו המוסריות והערכיות.
יצחק אהרון, "חכמה" מרכז לקבלה
