בן ממשיך
יש ילדים שמקבלים בגיל חמש חוג כדורגל, ויש כאלה שמקבלים את זה לדם בגיל חמישה חודשים. אוריאל דסקל על ספורטאי-העל שהביאו מהבית את הדבר הכי חשוב לקריירה - הורים ספורטאים
ארל וודס היה שחקן בייסבול מצוין בשנות ה-50 של המאה ה-20. הוא קיבל מלגה לאוניברסיטת קנזס סטייט ושיחק בייסבול מקצועי בליגת השחורים של ארה"ב (נגרו ליג) בקנזס סיטי מונארקס. בגלל צבע עורו לא קיבל צ'אנס בליגה המקצוענית הבכירה ביותר. אביו, שרצה שיהיה שחקן בייסבול מקצועי, מת כאשר ארל היה בן 13, ואמו דרשה ממנו להצטיין בלימודים וחלילה לא לבנות על קריירה בבייסבול.
כך יצא שבסופו של דבר, ארל ויתר על הבייסבול, ולאחר הלימודים התגייס לצבא, שם הפך לאחד החיילים השחורים הראשונים ביחידות המיוחדות (Green Berets). הוא שירת בצבא האמריקאי בין 1954 ל-1974 - כולל שני סבבים בווייטנאם. כשהיה בן 42 ושירת בתפקיד עורפי, החל לשחק גולף במגרשים של הצבא, וכשהפך לגולפאי חובב ברמה גבוהה מאוד, שכר מאמנים שיהפכו אותו לטוב יותר.
קיירי אירווינג ואבא שלו בפרסומת
במהלך הקריירה הצבאית הזניח וודס את שלושת ילדיו, מה שהוביל לגירושים מאשתו ברברה. הוא התחתן שוב, עם קולטידה, והביא לעולם את אלדריק טייגר וודס - שאת שמו האמצעי קיבל לזכר אלוף משנה וונג דנג "טייגר" פוהנג, טייס שהציל את חיי אביו בווייטנאם. ארל, שלא היה שם עבור ילדיו המבוגרים יותר, החליט להשקיע את רוב זמנו בגידול ילדו הקטן.
"טייגר היה היחיד שהייתי יכול לבלות איתו זמן בילדותו ובעצם כל חייו", אמר ארל למגזין Golf Digest ב-2001, "שאר הילדים הם חורים ענקיים. נעלמתי להם לשנה וחצי, חצי שנה. ניסיתי לתקן את זה כשהם היו בני 21-18, אבל כבר נעשה הרבה נזק". נחוש לתקן את מה שקלקל עם ילדיו האחרים, השקיע ארל זמן רב בטייגר כדי להפוך אותו לגולפאי צעיר. הוא בנה כלוב חבטות במוסך ביתו, ולפי הספרים שכתב וודס האב וכתבו עליו, כשטייגר היה תינוק בן פחות מתשעה חודשים, ארל היה מכה מולו כדורים כדי שילמד את התנועות הנכונות. זה עבד. כשטייגר התחיל ללכת, בגיל שנה בערך, הוא ניגש למקל גולף וחבט בכדור. ארל צעק לאשתו מהמוסך, "קולטידה, יש לנו גאון!".
בחמש השנים הראשונות לחייו שיחק טייגר יותר גולף מכל אחד אחר בהיסטוריה בגילו. בגיל שנתיים כבר עשה מסלולי גולף שלמים של הצבא האמריקאי, בגיל שנתיים וחצי כבר הופיע ב"מייק דאגלס שואו" כ"גאון גולף צעיר" והיכה בכדור בצורה מושלמת מול מיליוני צופים. בגיל חמש הבין ארל שרק מקצוענים יוכלו להמשיך את העבודה והעביר את האימונים של בנו לשני שחקני גולף מקצוענים.
כשטייגר וודס היה בן 13, פרש אביו מכל עיסוק אחר והחל לעסוק בטיפול בקריירת הגולף של בנו וניהולה. הוא שכר עבורו מאמנים ועורכי דין שישיגו לילד ספונסרים. הוא הגיע לכל הטורנירים. מבחוץ היה נראה שמדובר באב שתלטן שדוחף את הילד למשהו שהוא לא רוצה לעשות, אבל פיטר דה יונגה, שסיקר את הוודסים עבור ערוץ הגולף, טען שסגנון ההורות של ארל "תמיד היה יותר בסגנון מורה חביב מאשר איש צבא קשוח". ג'ון אנסלמו, אחד ממאמני הגולף הראשונים של טייגר, אמר למגזין "ניוזוויק" ב־1996: "ארל אף פעם לא דחף את טייגר לעשות משהו שהוא לא רוצה". וודס האב ציין ש"הרבה פעמים אני רואה ספורטאים שמרגישים מחוייבים להתחרות בענף שהם לא אוהבים, זה לא המקרה עם טייגר. הוא ממש אוהב גולף".
"הדבר הכי חשוב באימונים היה שאבא תמיד הפך אותם לכיפיים", כתב טייגר בהקדמה לספרו של אביו, Training a Tiger. "זה מדהים כמה אפשר ללמוד כשאתה נהנה ממשהו שאתה עושה. גולף, עבורי, תמיד היה שילוב של אהבה וכיף". ובאמת, מאמני גולף תמיד שיבחו את ארל וודס על העבודה שהוא עשה עם טייגר. "אבי היה המודל לחיקוי הגדול ביותר עבורי", אמר טייגר לאחר מותו של ארל ב־2006. וודס הפך לאחד מהגולפאים הטובים והמרוויחים ביותר כל הזמנים. "לא הייתי היום איפה שאני נמצא בלעדיו", אמר וודס, "הוא היה אבא מדהים, מאמן מדהים ומנטור מדהים".
האידיליה המקצועית, יש לומר, הסתירה דברים מעוותים מאוד שקרו בחייהם של השניים. ארל וודס אולי ידע לגדל ספורטאי־על מגיל אפס, אבל הוא עצמו לא ידע איך להתמודד עם הכסף הרב שבנו קיבל מגיל העשרה. היחסים בין השניים עלו על שרטון לפחות פעם אחת בשל בגידות תכופות של ארל באמו של טייגר, ולאחר מותו של ארל התברר שהיחס שלו למין היה מעוות. לפי הביוגרפיה של טייגר שחיברו ג'ף בנדיקט וארמן קטיאן, ארל הפך את בית ילדותו של טייגר ל"פאקינג רודיאו". נשים צעירות, רובן נערות ליווי, הסתובבו בבית 24/7, ובטלוויזיה תמיד היה פורנו. לפי הספר, "לפני מותו של ארל הוא קיבל את מה שהוא רוצה מבחינה מינית מתי שהוא רוצה", ו"כל מגירה בבית הייתה מלאה בצעצועי מין".
בזמן אמת השקיע טייגר אנרגיות לא מעטות בניסיונות הסתרה של כל זה. לטווח הארוך — הוא הושפע. בסוף 2009 הקריירה של וודס התפוצצה לו בפנים כאשר נחשף שהוא מכור למין ובגד באשתו, אלין נורדגרן, עם עשרות, אולי מאות, נשים. הוא הפסיק לזכות בתארים, והמעמד הציבורי שלו קרס. עוד לפני זה, ב־2006 — פחות מחודש לאחר מותו של ארל — וודס, שהיה אובססיבי לגבי השירות הצבאי של אביו, התחיל להתאמן עם "אריות הים" של חיל הים האמריקאי. "אבי אמר שאהיה שחקן גולף או לוחם ביחידות המיוחדות. אלה שתי האפשרויות לבחור מהן", הסביר. האימון היה אובססיבי, מה שהוביל לפציעה רצינית והתמכרות למשככי כאבים, שהיו גם הם שלב בקריסתו המקצועית.
מערכת היחסים של טייגר וודס עם אביו הייתה מערכת היחסים המשפיעה ביותר על הגולף כולו במאה האחרונה. מצד אחד היא הייתה סיפור הצלחה כביר של ספורטאי לשעבר שיודע מה צריך לעשות כדי להביא את הבן שלו לגדולה בענף ספורט מקצועני, ומצד שני זה סיפור אזהרה לכל אבא, ספורטאי מקצועני או לא: אפשר לדפוק את הילד בהרבה צורות, אפילו אם הפכתם אותו למוצלח.
ברירה טבעית
ספורטאים מקצוענים רבים כיום הם בנים של ספורטאים מקצוענים או חובבנים ברמה גבוהה. הרשימה ארוכה מאוד וכוללת את אחד משחקני הכדורסל הטובים בכל הזמנים, סטף קרי מגולדן סטייט ווריירס שהוא בנו של דל קרי, לשעבר שרלוט הורנטס. ב־NBA כיום יש לא מעט בנים של שחקני NBA לשעבר. כמו קליי תומפסון, דווין בוקר, לארי נאנס, ג'יי קראודר, ג'רמי וג'ריאן גרנט, טים הארדוואי, אל הורפורד, קיירי אירווינג, בן סימונס, ג'ארן ג'קסון, קווין לאב, ג'אברי פארקר, אוסטין ריברס, דומאנטוס סאבוניס, אנדרו וויגנס או רבים אחרים.
בכדורגל, שחקנים כגון סרג'יו בוסקטס, גונסאלו היגוואין, הנריק מחטיריאן, קספר שמייכל, ניימאר, רומלו לוקאקו, ג'סטין קלייברט, פרנקי דה יונג, ג'יו סימאונה, פדריקו קייזה, מרקוס אלונסו, אלכס אוקסלייד צ'מברליין, איבן ראקיטיץ' ורבים אחרים ברמות הכי גבוהות הם בנים של מקצוענים לשעבר. זה נכון גם לשחקני עבר כגון תיירי הנרי, מיכאל לאודרופ, דייגו פורלאן, יארי ליטמאנן, פרנק למפארד, רונלד קומאן, צ'אבי אלונסו, פאולו מאלדיני, ג'ורדי קרויף ואפילו פלה — כולם היו בנים של שחקני כדורגל.
כך זה גם בענפים אחרים — ממרוצי מכוניות ועד אתלטיקה קלה. וגם כאשר מסתכלים על חלק גדול מספורטאי העתיד — זאיר ווייד, בנו של דוויין ווייד, נראה בדרך הבטוחה ל־NBA. "ברוני" ג'יימס, בנו של לברון, גם כן במסלול לכדורסל מקצועני. כך גם בניהם של גרג אנת'וני, סקוטי פיפן, רון ארטסט, דניס רודמן ועוד. בכדורגל כבר מדברים על הבנים של איידור גודיאנסון כשחקני העתיד של נבחרת איסלנד, וביצועים של בניו של פאולו מאלדיני כבר נהפכו לוויראליים. אפילו בנו בן השנה של ראחים סטרלינג הפך ללהיט ויראלי עם כמה ביצועים. אז מדוע זה קורה בעצם? האם יש לבנים של ספורטאים יתרון על פני אחרים?
"בדרך כלל ההכוונה לספורט היא מקרית", אומר פרופסור גרשון טננבאום, לשעבר מאוניברסיטת פלורידה סטייט ואחד מהחוקרים החשובים בתחום, שלמד ועבד בשיקגו ובאוסטרליה וכיום הוא במרכז הבינתחומי. "היא יכולה לקרות בגן או בבית הספר. מתלהבים ממשחק מסוים, ועם השנים הופכים למומחים בו. זה קשור לרוב לתרבות הספורט במדינה המדוברת ובתשתיות פיזיות ואנושיות שנמצאות בקרבת הילד בילדותו. ומן הסתם, זה לא מקרי שילד של כדורגלן יתחיל להתאמן בכדורגל וללמוד את המשחק מאביו, או ילד של כדורסלן יתחיל לשחק כדורסל וילמד מאביו".
העניין הוא שבנים של ספורטאים בדרך כלל מתחילים את דרכם המקצועית בגיל צעיר מאוד, מה שמעניק להם יתרון אפילו על פני צעירים שמתחילים את ההתמחות בגיל הגן. ספורטאים רבים נשאלו אם הם זוכרים מתי התחילו לשחק את המשחק שהם מקצוענים בו, וענו שהם "לא זוכרים אם לימדו אותם את המשחק". מנור סולומון, שבגיל 19 עבר ממכבי פתח תקווה לשאחטר דונייצק בשישפה מיליון יורו, סיפר: "אני לא זוכר שאבא או אמא לימדו אותי כדורגל, ההורים שלי שניהם היו ספורטאים וחובבי ספורט, ופשוט גדלתי עם כדורים סביבי. עם השנים המשכתי את ההתפתחות שלי בהרבה משחקי רחוב". דל קרי, למשל, אמר ל־ESPN שהביא את בנו, סטף, למשחק בגיל שנתיים. "הוא הגיע לאולם כשהוא ישן, התעורר בתחילת המשחק, ראה את כולו בהתלהבות ואז נרדם שוב", אמר דל. "אמרתי לעצמי: יש לי כאן שחקן!".
סטף קרי ואבא שלו משחקים חיובים
"יש כמה הסברים לכך שספורטאים לשעבר מגדלים ספורטאים בהווה", אומר טננבאום. "קודם כל, ישנו עניין הגנטיקה שבטוח משפיעה. אבל זה לא רק היא. המזרח גרמנים ניסו לזווג ספורטאים וספורטאיות מאותו תחום, אבל התוצאה לא הייתה פס ייצור של שחיינים או אצנים. אבא ספורטאי, סביר להניח שיכוון את בנו, במודע או שלא במודע, לספורט שהוא שיחק, ואין ספק שילד שנולד למשפחה ספורטיבית יהיה בעל סיכוי גבוה יותר להתחיל לשחק בגיל צעיר יותר ולהגיע לחוג או לקבוצה עם הרבה שעות אימון בענף שהוא התחיל להתמחות בו. זה לא ייחודי לספורט. סביר מאוד להניח שלבן או לבת של הורים מוזיקאים יהיה קל יותר להתחבר למוזיקה ולעבוד בתעשיית המוזיקה. סביר להניח שילד של שני מהנדסים ימצא את עצמו בטכניון מתישהו. אבל זה מאוד מורכב ולא תלוי בדבר אחד".
כמה אבא
מחקרים של שנים מראים שילדים עם "הורים מעורבים" משלימים יותר שנות לימוד ובעלי סיכוי נמוך יותר לעבור על החוק. מחקרים רבים מראים גם שילדים עם דמויות אב חזקות בחייהם הופכים למבוגרים בריאים יותר שנמנעים מהתנהלות מינית מסוכנת ומקיימים מערכות יחסים בריאות. הם אפילו מרוויחים יותר כסף, והסיכוי שלהם להיות הומלסים קטן עד לא קיים. יש גם קורלציה חזקה בין מעורבות האב בחינוך הילד לתוצאות במבחני איי.קיו.
"כשאבות מעורבים בגידול הילדים, הילדים מוצלחים יותר. כל המחקרים מראים שאבות מעורבים חשובים מאוד להתפתחות הילד", כתב הסוציולוג פול אמאטו בספרו The Role of the Father in Child Development. "זה לא עניין של זמן, זה עניין של איכות. יש מינימום שהאבא צריך להיות מעורב בו, אבל זה פחות משמעותי מאיכות הבילוי עם האבא. סתם לשבת ולראות טלוויזיה ביחד, זה לא משהו שיעזור. צריך מעורבות בטיפול ובחינוך, ורואים איזה ילד קיבל זמן עם אבא לפי מבחנים קוגניטיביים. התוצאה ברורה: ילדים עם אבא מעורב יותר ב־36 החודשים הראשונים לחייהם, מפותחים יותר קוגניטיבית".
ייתכן מאוד שילדים של ספורטאים רבים נהנים מזמן איכות עם אבא שילדים אחרים לא מקבלים. לרוב הספורטאים המקצועיים יש הרבה מאוד זמן חופשי: שלוש־ארבע שעות עבודה ביום, יום או יומיים חופשיים לחלוטין בשבוע (לשיקום מאימונים/משחקים בדרך כלל) ולא מעט זמן להשקיע במשפחה. וכשמדובר בילד גדול, הורים ספורטאים רבים לוקחים אותו לעבודה בלי בעיה, כי זה לא שהוא צריך למצוא משהו מעניין בקיוביקל משעמם — הוא על הדשא עם הכדורגל או על הפרקט עם הכדורסל. כן, יש ספורטאי־על שאביהם לא היה מעורב בחייהם, אבל כשמסתכלים על הילדות של כוכבי־העל שגדלו אצל ספורטאים, רואים שלשיעור ניכר מהם היה אבא מעורב.
"המורים החשובים ביותר של הילדים הם ההורים שלהם", אומר אמאטו, שאסף מאות מחקרים על אבהות והתבגרות. "אבות צריכים לשאול את עצמם 'מה הילדים שלי לומדים — על החיים, על מוסר, על איך מתייחסים לבני משפחה ואנשים אחרים, על מערכות יחסים' — כל הזמן, כי הלמידה הכי משמעותית מגיעה מהתבוננות בך בכל יום".
ההתבוננות, מתברר, קריטית עבור הספורטאי הצעיר. בספורט מקצועני, שבו הליכי החשיבה צריכים להיות מהירים מאוד, הלמידה הכי טובה מתרחשת בתת מודע. אתה רואה משהו שאבא שלך עושה ואוסף אותו אוטומטית לארסנל היכולות שלך. סטף קרי, למשל, אמר ל־ESPN בעונת הרוקי שלו, "צפיתי באבא שלי במשחקים ופשוט התת מודע שלי למד את התנועות שלו, בעיקר ללא כדור. אספתי את זה ממנו". סטף, כמו דל, הפך לקלע שלשות שמבסס את מרב המשחק שלו על תנועה ללא כדור.
אליסון בקר, שוער ליברפול, סיפר למגזין "פור־פור־טו" שלמד איך להיות שוער מצפייה באביו, ז'וזה אגוסטינו, כשזה היה שוער של קבוצת נובו האמבורגו. קספר שמייכל, שוער לסטר סיטי ונבחרת דנמרק, ובנו של פטר שמייכל, סיפר ל־Players' Tribune: "כשהייתי ילד ואבא שלי שיחק עבור מנצ'סטר יונייטד, הייתי רגיל לשבת מאחורי השער ולצפות באריק קאנטונה, דייוויד בקהאם, פול סקולס, מארק יוז, אנדריי קנצ'לסקיס, וראיין גיגס — ואני זוכר שניסיתי 'להציל' את כל הבעיטות שלהם לשער". לעתים קספר הקטן היה באולד טראפורד, מחקה את התנועות של אביו בשער ולומד איך עוצרים בעיטות של חבריו של פטר לקבוצה.
הבן של פטר שמייכל, קספר והבן של פול אינס
וזה, אגב, משהו נוסף שיש לבנים של ספורטאי־על ואין לילדים אחרים: הם בסביבת ספורטאי־על אחרים מלבד אביהם. פטריק מהומס, הקוורטרבק הצעיר הכי טוב ב־NFL, הוא בן של שחקן בייסבול מקצועי. מגיל חמש היה מהומס מבלה בחדרי הלבשה של קבוצות מקצועיות, מסתובב בין שחקנים על הדשא לפני משחקים ובחדרי ההלבשה. "הוא למד איך להתנהג ממקצוענים כמו אלכס רודריגס ודרק ג'יטר", אמר עליו אביו, "תמיד חשבתי שהוא יהיה ספורטאי מקצועי. חשבתי שזה יהיה בכדורסל או בבייסבול".
מהומס, שהצטיין בכדורסל ובייסבול, התאהב דווקא בפוטבול ולקח את הידע הרב שצבר ממקצוענים בענפים אחרים כדי לבנות את עצמו כאחד משחקני הפוטבול המרגשים ביותר בשנים האחרונות. ואגב, אפילו מאמנים לומדים להיות מאמנים מההורים בגיל צעיר. ביל ביליצ'יק, המאמן האגדי של ניו אינגלנד פטריוטס, למד מאביו, סטיב — שהיה עוזר מאמן במשך שנים — איך לנתח משחקים בווידאו כבר כשהיה בן חמש.
בן שמונה, 28 שנות ניסיון
אחרי שהתת מודע אסף את הדברים שהיה צריך לאסוף כדי להיות מקצוען, "הבנים של" נהנו גם מ"טיפים של אלופים". ד"ר גאייר יורדט, מומחה נורווגי לפסיכולוגיה ושחקן כדורגל חובבני לשעבר, כתב את התזה של על כך שמה שקובע כישרון של שחקן זה הראייה, התפיסה המרחבית והצפייה שלו. יורדט בחן צילומי וידאו של 250 שחקנים והבחין שכל אחד מהם עשה משהו אחר לפני שקיבל את הכדור, אך הטובים ביותר עשו משהו דומה. לפני קבלת הכדור הם סקרו את השטח סביבם וחשפו את עיניהם לכל המידע הרלוונטי לפני קבלת הכדור. השחקנים הכי טובים — כגון אנדרס אינייסטה, אנדראה פירלו, צ'אבי ופרנק למפארד — הפנו את מבטם לאזורים ללא הכדור שבע עד עשר פעמים במהלך שבע שניות.
כשיורדט שאל את פרנק למפארד איך הוא פיתח יכולת כזו, למפארד לא ידע בדיוק לענות לו, אבל מאמנו באקדמיה של ווסטהאם, טוני קאר, סיפר: "במשחק הראשון שפרנק שיחק בילדים של ווסטהאם, אביו, פרנק למפארד האב, היה יושב ביציע וצועק לבנו 'תמונות! תמונות!'". מה זה אומר? קאר: "הוא פשוט רצה שפרנק יצלם תמונה בראשו של המגרש לפני שהוא מקבל את הכדור. למפארד לא נולד עם ראייה טובה יותר, הוא פשוט למד איך לעשות זאת מאביו בעזרת הצעקות 'תמונות!". אביו של פרנק למפארד, שהיה שחקן מקצועני, ממש סייע לילד לפתח את הכישרון הכי חשוב לשחקן על ידי צעקה אחת מדויקת שחזרה על עצמה במשחקים. לא בטוח שלמפארד היה לומד את זה עם אבא אחר.
אביו של תיירי הנרי היה גם הוא משמעותי מאוד בתפיסה שליוותה את החלוץ לאורך הקריירה שלו. אחרי משחקים, האב — שהיה שחקן מוכשר בליגות הנמוכות — היה מכריח אותו למצוא את הדברים הגרועים שעשה במשחקים, אפילו בכאלו שכבש בהם ארבעה־חמישה שערים, ודרש ממנו ללמוד מחלוצים ושחקנים אחרים שראה בטלוויזיה. "באופן טבעי הוא לא היה נער שרוצה לעבוד קשה", סיפר עליו פרנסיסו פילהו, שהיה אחד מהמאמנים שלו באקדמיית קלייפונטיין, "אבל הוא עבד על הטבע שלו כדי להפוך לשחקן שעובד קשה כל הזמן". פילהו, שמכיר את הנרי מגיל 14, שיבח את השחקן גם על "היכולת שלו לבקש עזרה, לחפש עצה".
הדוגמה הטובה ביותר לטיפ של אלופים היא של סטף קרי (שוב). עונת 2001/02 הייתה העונה האחרונה של דל קרי, השוטינג גארד של שרלוט הורנטס וטורונטו רפטורס, ב־NBA. זו גם הייתה העונה הראשונה שבה ריי אלן, הגארד של מילווקי באקס בזמנו, כבש את צמרת הקולעים לשלוש. קרי, ששיחק את שלוש העונות האחרונות שלו בקנדה, חזר לארה"ב עם משפחתו ורשם את בנו הגדול, סטף, לבית ספר בשרלוט. בקנדה שלט סטף הצעיר לחלוטין בכל מגרש, למרות שהיה קטן ורזה. הוא היה קלע מצוין למרות שזרק את הכדור מהמותניים. קרי הצטיין גם בחטיבת הביניים ואפילו כפרשמן בתיכון בשרלוט, אבל אביו — 16 שנה ב־NBA — הרגיש שהזריקה שלו לא תהיה יעילה מול שחקנים טובים יותר.
לפי מרקוס תומפסון, שכתב על קרי את הספר Golden: The Miraculous Rise of Steph Curry, קרי האב נתן לבן כמה תרגילים כדי לשנות את נקודת השחרור מהמותניים אל מעל הראש. קרי עבד על נקודת השחרור החדשה באובססיביות, מדי יום, שעות על גבי שעות מול הסל. הוא היה מפסיק לזרוק לסל רק כשכבר לא היה יכול להרים יותר את הזרועות הצנומות שלו. באיזשהו שלב לסטף כבר נמאס, אבל דל לא ויתר והכריח אותו להמשיך לזרוק בצורה החדשה. זאת למרות שלילד כאב, והסגנון החדש לא ממש עבד. "זה היה אחד מהקייצים הגרועים בחיי", סיפר קרי לתומפסון, "הייתי במחנה כדורסל ואנשים תהו למה אני בכלל שם. לא הצלחתי לקלוע. נראה היה שאני לא יודע לשחק".
אבל בסופו של דבר הזריקה שאבא שלו הכריח אותו לאמץ נהפכה לטבעית עבורו. היא הייתה מהירה, תנועה אחת חלקה שנראית בלי מאמץ. אביו, שקלע יותר מ־1,200 שלשות בקריירה (בעידן שבו כמעט לא זרקו מהשלוש במהלך המשחק), לא רק לימד את הילד איך לזרוק מעל הראש. הוא גם לימד אותו לשחרר את הכדור מהר, בזווית גדולה וקשת גבוהה. קרי האב הסביר לו שהאגן צריך להיות מופנה לכיוון הסל, שהכתפיים והרגליים צריכות להיות באותו הרוחב, שפרק כף היד צריך להיות גמיש וחזק, שהעיניים צריכות להיות מפוקסות על הטבעת. הוא לימד אותו את כל הדברים שקלע שלשות מצטיין ב־NBA יכול ללמד את בנו. והבן עבד מספיק קשה, והרבה, כדי שגופו ומוחו יפנימו את השיעורים.
כיום, לפי ESPN Science, קרי צריך רק 0.3 שניות כדי לעצור בזמן ריצה ולעלות לזריקה — המהיר בליגה. הוא גם משחרר את הכדור מהר הרבה יותר מכל שחקן בהיסטוריה — 0.4 שניות, שזה 0.6 שניות לפני שיגיע לשיא ההתרוממות שלו. קרי משחרר את הכדור בזווית של 50־55 מעלות — גבוה בהרבה מממוצע ה־NBA של 45 מעלות. הקשת היפה והגדולה שהוא מייצר מעלה את סיכויי הקליעה בכ־20%. רק שני שחקנים בהיסטוריה קלעו יותר שלשות מסטף קרי, שככל הנראה יהיה קלע השלשות הגדול בהיסטוריה. ותודה לאבא.
שואו מי דה מאני
הציפיות מבן-של יכולות להיות משמעותיות מאוד בבגרות של הספורטאי הבוגר. היו לא מעט ספורטאים מקצוענים שפשוט קרסו תחת הלחץ שהופעל עליהם להיות כמו אבא שלהם. ג'ורדי קרויף, למשל, הודה כי לא הצליח לעמוד בציפיות ממנו, אבל הוא גם אמר ש"מאבא שלי למדתי שהדבר הכי חשוב בחיים הוא שיהיו לך כמה תוכניות לגביהם, לא רק אחת".
עם הטיפ הזה מאבא, הוא למד להיות מנהל מקצועי לא רע. אבל רשימת הספורטאים שלא עמדו בציפיות ארוכה. אדיניו, בנו של פלה האגדי, היה כדורגלן כושל, ובאיזשהו שלב נכנס לכלא על סחר בסמים. בניו של מייקל ג'ורדן היו כדורסלנים די בינוניים וכך גם בניו של דייגו מראדונה. ואולם, לרוב בנים של ספורטאים יודעים להתמודד עם ציפיות.
"ברגע שהאבא או האמא, או שניהם, ספורטאים, יש שיח חיובי על ספורט בבית", אומר טננבאום. "הם לא יחשבו ש'ספורט זה למטומטמים' וידרשו ממנו ללמוד כדי להיות רואה חשבון, רופא או מהנדס. הם ילוו את הילד, יקדישו לו זמן, יתעניינו ויעודדו אותו. הם לא יתערבו למאמן טוב בעבודה, כי הם עברו את התהליך. יש הורים שלא מבינים מה ספורטאי צעיר צריך והם יעשו שגיאות קשות — מהתערבות בתהליך האימון ועד הענשת הילד על כישלונות ספורטיביים".
גם לחינוך הערכי יש חשיבות גדולה. ושוב, הדוגמה של קרי היא מושלמת: שני הוריו של סטף היו ספורטאים שחינכו אותו על ערכים של עבודה קשה וצניעות. סוניה הייתה שחקנית כדורעף וכדורסל מצטייינת בווירג'יניה טק, שם פגשה את אביו דל, שהיה כוכב קבוצת הכדורסל של המכללה. דל לא היה ספורטאי שמותיר אחריו שובל של מאהבות מאוכזבות. הוא היה גבר של אישה אחת, סוניה, ושנתיים אחרי שנבחר בדראפט הציע לה להתחתן איתו, בעיקר בזכות העובדה שהייתה לו "עבודה קבועה". השניים תמיד גרו בדירות צנועות כי הם חיו בתחושה שהקריירה של דל עשויה להסתיים בכל רגע בגלל פציעה. דל, אגב, הרוויח יותר מ־16 מיליון דולר בקריירה שלו.
עד שחתם על החוזה האחרון שלו בעונה שעברה, סטף קרי לא הרוויח בהתאם למעמדו כאחד השחקנים הבכירים ב־NBA. אבל הייתה לו נקודת מבט טובה לגבי המעמד שלו, שאותה אימץ מאביו. קרי, שזכה שנתיים ברצף בתואר ה־MVP, כבעל השכר ה־82 הכי גבוה בליגה, אמר ל"מרקורי ניוז" בזמנו: "דבר אחד שאבי תמיד אמר לי הוא שאסור לספור את הכסף של אדם אחר. מה שחשוב הוא כמה כסף יש לך ואיך אתה מתייחס אליו. אם אני מתלונן על 44 מיליון דולר לארבע שנים, אז יש לי כנראה בעיות אחרות בחיים". קרי הוסיף שכבר כשחתם על החוזה ידע שהוא מרוויח פחות משחקנים אחרים.
"אני זוכר שישבתי בבית מלון, בריץ' קרלטון בפיניקס, לפני משחק הפתיחה נגד הסאנס עם הג'נרל מנג'ר בוב מאיירס והמאמן מארק ג'קסון, וחתמתי על החוזה. מה שעבר לי בראש היה: 'אני אוכל לדאוג למשפחה שלי בזכות זה. אני אזכה לשחק ב־NBA ארבע שנים לפחות, ונראה מה יקרה משם'. ידעתי שאריק גורדון ובחורים כמוהו בטח מרוויחים יותר, אבל אמרתי לעצמי שאני לא יכול להתחרט ולדאוג כמה אחרים מרוויחים".
בעידן שבו כוכבי כדורגל רבים מוכנים לפרק את החבילה בקבוצות המוצלחות שלהם בגלל הצעות ענק, וכוכבים ב־NBA לא מוכנים להתפשר על דולר אחד בחוזים של עשרות מיליונים מכיוון שזה פוגע להם במעמד, הגישה הפרופורציונלית של קרי היא פשוטה ויפה, ובסופו של דבר התבררה כנכונה — ספורטיבית וכלכלית. כשאומרים ש"הכל זה חינוך", מתכוונים לאיך שטייגר וודס התנהג כספורטאי ואדם אבל גם על איך סטף קרי מתנהג כספורטאי ואדם. וזה קשור, במידה רבה מאוד, לאיך שאבא שלהם התנהג.
(צילומים: Kevin C. Cox/Getty Images IL, Stu Forster/Allsport ,Allsport UK/Getty Images IL, Jamie Squire/Allsport/Getty Images IL, Ian Walton/Getty Images IL, Kevork Djansezian/Getty Images IL)
