9 דברים שניסינו לאהוב ולא הצלחנו: טנגה
זה מעניין את הביצים שלכם. באמת. במשך מיליוני שנות אבולוציה הן פיתחו מנגנון ששומר לכם מקום בכל ועד הורים ומקפיד להתרחק מהגוף כשחם ולהתקרב אליו כשקר. ואז הגיעו תחתוני הטנגה, ועשו לביצים שלך את מה שפלסטיק עושה לצבי ים. אז למה בכלל ללבוש תחתוני טנגה? למה זה טוב?
בתור ילד ישראלי ממוצע לא ידעתי הרבה על הלבשה תחתונה לבנים, פשוט כי לא הייתה קטגוריה כזאת. היו את תחתוני הכותנה של סבא, אבל זו לא הייתה אופציה למי שנולד אחרי מלחמת העולם השנייה. והיו תחתוני טנגה. צפופים מדי, לא נוחים — ופשוט לא מותאמים לאנטומיה גברית. אבל ניסיתי, כי בתור ילד באייטיז לא הייתה לי ברירה.
במותניים זה יושב סבבה, עם פס גומי שלא מבייש גיבור־על. בדרך כלל עם שם המותג בענק, תפור לרוחב הפס ונחתך בלי שום היגיון בקו התפר. אבל ברגע שאתה נותן לשקיק הבד שמחובר אליו לחפון אותך במשך יום שלם, אתה מבין שהעיצוב הזה לא יועד לחבילה שלך. במיוחד כשהשקיק הזה מחוזק עם גומי עבה גם בצדדים.
למרות הכל, ניסיתי לאהוב את הטנגה. פשוט כי לא הייתה ברירה. ואז הגיעה הטלוויזיה בכבלים וגילתה לנו שאי שם, מעבר לאופק, יש מקום שבו ביצים רצות חופשי — עם תחתוני בוקסר. למרות שלא הייתי מתאגרף, הבהרתי להורים שלי שמעכשיו הנכדים הפוטנציאליים שלהם דורשים בית חדש.
ומה אתם יודעים, פתאום כבר לא היה צריך לחשוב פעמיים כשמיינו את הכביסה שלי ושל האחיות שלי. פתאום הפסקתי להיראות כמו פימפ איטלקי בסרט עם בן סטילר. הביצים שלי קיבלו את אותו היחס שקיבלו הביצים של ברנדון וולש, דילן מקיי וסטיב סונדרס. כן, רציתי שתחשבו לרגע על הביצים של סטיב סונדרס.
אין לי בעיה עקרונית עם מי שמתעקש על תחתוני טנגה. כי כמו ללכת עם ספידו לחוף נטוש, בלילה — זו זכותו. אבל חשוב לי להזכיר ששם, בין גבולות הגזרה שתוחם הגומי הצמוד מדי, בסבך השעיר, המיוזע והחם — צומח דור העתיד שלך. ושאפילו אם אתה מאלה שחייבים שכל דבר יהיה במקום — עם אפס יכולת תזוזה ולמעשה עם תחושה של עמידה באוטובוס צפוף עד לתחנה המרכזית בבאר שבע — אז יש גרסה של "בוקסר בריפס", שיכולה לתת לך את אותה האחיזה בלי לסבול.
בקיצור, שים את מבטחך בבוקסר, או לך קומנדו. ואם עדיין לא השתכנעת, ואין לך שום בעיה עם זה שמתחת למכנסיים אתה מסתובב עם חלק תחתון של ביקיני — אז שכח מוויסות הטמפרטורה של הביצים שלך. אולי באמת עדיף שלא תתרבה.
לפנייה לכתב/ת 
