פחד גבוהים

לפי בדיקה של אתר הסטטיסטיקות האמריקאי Fivethirtyeight, שחקני כדורסל גבוהים נפצעים יותר מעמיתיהם הנמוכים יותר. אם אתה 1.90 מטר, תחמיץ 14% מהמשחקים בקריירה שלך, וככל שאתה גבוה יותר, כך הסיכויים שתחמיץ משחקים בגלל פציעה גדלים. 2.00 מטר? תפספס 15%. 2.10? תפספס יותר מ־23% מהמשחקים.

יש לזה הסבר הגיוני שלא קשור רק למשקל שיש על הרגליים, למכניקה שבהנעת גוף גבוה בצורה מהירה ולענייני זרימת דם — אלא בעיקר לסגנון משחק שנכפה על שחקנים גבוהים מעצם היותם גבוהים. זו עובדה: שחקנים גבוהים נכתשים יותר לאורך הקריירה שלהם. הם יותר קרובים לסל, קופצים ליותר ריבאונדים בתוך סבך של שחקנים, המשחק שלהם מתבסס על הרבה מגע, וכתוצאה מכך הם חוטפים יותר מרפקים לפנים, הזרועות שלהם נתפסות מתחת לזרועות של יריבים, הם נוחתים על יותר רגליים לא שלהם וסופגים יותר מהלומות משחקנים, שנכנסים בהם בכל המהירות והכוח שלהם בדרך לטבעת.

למרות הפציעות, הסטטיסטיקות של אתר Statswish, מראות שככל שאתה גבוה יותר, קריירת הכדורסל שלך ארוכה יותר. ב־NBA סנטרים ופורוורדים משחקים בין 5.7 שנים ל־6.1 שנים בממוצע, בעוד שגארדים משחקים בממוצע פחות מחמש שנים. ואכן שבעה מעשרת השחקנים עם הכי הרבה משחקים בליגה הם סנטרים ופאוור פורוורדים. למה זה קורה? כי אין הרבה אנשים בעולם שהם גם גבוהים וגם יכולים לתפקד היטב על מגרש הכדורסל. ככל שאתה גבוה יותר, ככה אתה נדיר יותר ולכן ישלמו לך לאורך יותר שנים. אגב, רבים מהגבוהים מתקשים ללכת אחרי הקריירה.

ככל שאתה גבוה יותר, קריירת הכדורסל שלך ארוכה יותר(צילום: יובל חן)

אורי קוקיה הוא גבוה. אולי הוא לא 2.10 מטר, הוא 2.02 מטר — אבל בישראל זה נחשב גבוה, ולאורך הקריירה שלו שיחק ב"צבע". כלומר, הרבה מרפקים לפנים, הרבה קפיצות לכדורים על הפרקט, הרבה קרבות מגע. והיום, בגיל 38 עוד מעט, הוא עדיין משחק. הוא משחק כדורסל מקצועי משנת 2000 עם הפסקות פה ושם. אמנם הוא לא בליגת־העל — הוא משחק ב"הפועל רמת גן/גבעתיים" מהליגה הלאומית — אבל עדיין נלחם מדי שבוע על מקום מתחת לסל בשביל הריבאונד, חוסם בגופו שחקן ששומר על הגארד בקבוצתו, ונלחם על הפרקט כפי שעשה כל חייו. בקריירה שלו הוא סבל מקריעה ברצועה הצולבת בברך, עבר ניתוח בכתף וקרע את המניסקוס. הוא עבר שלושה ניתוחים, וכיום סובל מפציעה חוזרת בכתף. אף אחד לא סופר סדק בצלעות, נקע בקרסול או אגודל שיצאה מהמקום.

"יש תנועות שאני לא יכול לעשות", הוא אומר. "אם אני מרים את הילדה זה יכול לכאוב. אבל מתרגלים להכל. זה עניין של אופי. כואב לי כשאני מתאמן, כשאני משחק, כשאני נח — אבל זה חלק מהחיים. ההחלמה מניתוח בכתף מבאסת. אתה לא יכול להרים את היד, צריך לחתוך לך את האוכל וכל זה. בקטע המנטלי אתה מודאג מאוד כשאתה קורע את הרצועה הצולבת וחוזר למשחק, אתה קצת מפחד מכל תנועה בהתחלה. מפחד שזה ייקרע עוד פעם.

אבל הכתף מקשה עליך לקפוץ לריבאונד ממש. זה הכי קשה מנטלית. אני זוכר שחזרתי אחרי ארבעה חודשי היעדרות מפציעה בכתף. באימון הראשון זינקתי על הרצפה, קפצו עליי שני שחקנים, וראיתי שאני חי אחרי זה. השאר היסטוריה. קצת כואב? הכל בסדר. זה משהו שקורה כל הזמן. פארט אוף דה ג'וב. כואב באצבע, כואב בגב, כואב בלסת מהמרפק שחטפתי במשחק הקודם. יאללה, משחק הבא. זה לא צריך להיות בראש בכלל במשחק הבא, בריבאונד הבא שאני עליו. יאללה, כדורסל".

סקאוטים מאמינים שגבוהים לא אוהבים את המשחק כמו נמוכים. הרי הנמוכים היו צריכים להתאמץ הרבה יותר בשביל להצליח בספורט שבו הגובה הוא יתרון ברור. הם היו צריכים להיות שעות על גבי שעות על המגרש ולהתאמן על כישורי הכדרור והאתלטיות שלהם כדי להתמודד עם אותם שחקנים שמותאמים טבעית למשחק. הגבוהים, לעומת זאת, פשוט היו צריכים להיות שם. הם גבוהים — אז באופן טבעי מושכים אותם לכדורסל. "תעמוד ליד הסל ילד, נמסור לך".

יש תנועות שאני לא יכול לעשות(צילום: יובל חן)

ההיסטוריה מלאה בשחקנים גבוהים שלא באמת רצו להיות במשחק אבל איכשהו גררו אותם, אפילו עד לליגת הכדורסל הטובה בעולם. דארקו מיליצ'יץ' מסרביה הוא הדוגמה המפורסמת ביותר. 2.13 מטר שנבחר מס' 2 בדראפט שהכניס לליגה את לברון ג'יימס, אבל פרש אחרי תשע שנים וכיום מגדל תפוחים בנובי סאד. "אף פעם לא ביקשתי לשחק כדורסל", אמר מיליצ'יץ' בריאיון ל־ESPN ב־2015. זה לא היה קורה לו אם היה 1.93 מטר. אצל קוקיה הכדורסל אף פעם לא בא בקלות למרות גובהו. וגם אף פעם לא היה ספק לגבי אהבתו למשחק.

"הייתי בארה"ב בכיתות ג', ד', ה'", אומר קוקיה — שאביו, אהוד, הוא פרופסור ובוגר הקורס לרפואה תעופתית של הצי האמריקאי — "שיחקתי כדורסל בקבוצה ולא הייתי הכי גבוה במגרש, אבל מההתחלה תמיד אהבתי את המשחק. בירושלים ובארה"ב הייתי מגיע הביתה, מוריד את התיק והולך לשחק. הייתי משחק כדורגל וכדורסל במגרשי בית הספר. זה משחק שאני עדיין כל כך אוהב וכל כך נהנה ממנו. כל הקריירה מגיעה ממקום של אהבה, והיום אני מאמן ילדים ונוער עם אותה אהבה למשחק. אותו טירוף, אותו רעב ותשוקה למשחק ולאימון. זה משהו שטבוע בי".

כבר בארה"ב, כילד בבית ספר יסודי, הוא פיתח את הסגנון הלוחמני שלו שגרם לרבים בכדורסל הישראלי לכנותו "נדב הנפלד החדש" ואפילו "דניס רודמן הישראלי". "הזמינו אותי למבחנים בקבוצה טובה יותר ממה ששיחקתי", הוא אומר, "עברתי אותם, אבל רק בקושי. אמרו שאין לי סיכוי לשחק הרבה. הבנתי כבר אז שאם אני לא הכי מוכשר, אני יכול להיות הכי פייטר. אז תמיד נלחמתי יותר מכולם על הריבאונד ובהגנה. עשיתי דברים שאחרים לא רצו לעשות וקיבלתי דקות משחק. בסוף העונה כבר הייתי אחד מהמובילים. זו תחושה שמלווה אותי לאורך הקריירה, שאומרים לי 'אתה נחמד אבל זה לא מספיק טוב'. תחושה שאני צריך להוכיח שאולי אני לא הכי מוכשר בקליעה, אבל בכל מה שקשור להבנת משחק, הגנה, ריבאונד, התלהבות — אף אחד לא יכול עליי. אף פעם לא הייתי קולע 20 נקודות במשחק, אבל זו אף פעם לא הייתה הדרך שלי".

"האלמנט הכי חשוב בספורט מגע הוא המגע עם היריב", אומר קוקיה. "המגע הוא לא רק מגע. המגע זה הרצון שלך להראות את עצמך ליריב. להיכנס למגע זה להראות 'אני פה, אני קיים, אני נלחם'. תראה שחקן כמו עידו קוז'יקרו. לא הכי אתלט, לא הכי גבוה, לא 200 קילו, אבל כשהוא נכנס לרחבה, היא שלו בלי קשר לגודל של היריבים שלו. יש שחקנים שבורחים מהמגע הזה. יש כאלה שהם אדירים אבל לאורך הקריירה ניסו להתחמק ממגע. חדרו לצבע וזרקו את הכדור לפני שהגיעו אליהם, לא נכנסו עם כל הגוף לסל, וזה ההבדל היום בין שחקן כדורסל לשחקן כדורסל גדול. זה שיכול לסחוט את העבירה, זה שלא פוחד לספוג. קובי בראיינט ומייקל ג'ורדן היו קלעים גדולים אבל צריך להבין שחצי מהקריירה הם היו על העונשין — כי הם לא פחדו ללכת למגע, להיכנס לתוך יער של זרועות וידיים.

"להיות שחקן ברמה הכי גבוהה זה קודם כל עניין מנטלי. להרבה שחקנים יש יכולת לבצע את הפעולות הטכניות ברמה הכי גבוהה. אבל היכולת לבצע אותן במשחק, תחת לחץ מול שחקנים עם יכולות ומנטליות כמו שלך, זה מה שעושה את ההבדל. רואים את זה בזריקות עונשין. שחקן שפחות נוח לו לבלוט, חושש קצת מהמגע, חושש שישרקו פאול לזכותו — הוא יעמוד על הקו לשתי זריקות ולא ירגיש בנוח. ואז, נגיד יש 3,000 איש במשחק, כולם יסתכלו עליו כשהוא עומד לזרוק. יש שחקנים שפשוט לא מתפקדים במקרה הזה. לא נוח להם שמסתכלים עליהם עושים את העבודה שלהם. הם לא רוצים להיות שם. אז מה הם יעשו בפעם הבאה שהם יקבלו את הכדור? יימנעו מהמגע. ימסרו אותו. הם יברחו מהמשחק בשביל לא לעמוד מול כולם. בשביל לא לבלוט.

"אני יודע שיש הרבה דברים כאלה בקרב שחקנים. זה עניין מנטלי, לא עניין של כדורסל. רואים את זה באימונים. יש שחקנים שאתה רואה באימונים ואז במשחקים, ואפשר לחשוב שהם שחקנים שונים לחלוטין. הם יהיו אדירים באימון, יקלעו מצוין, יחדרו לסל — אבל אז במשחק הם אפילו לא יזרקו לסל. ומה שלמדתי ב־18־19 שנות כדורסל מקצועי שהמשחק זה ההצגה. זה הדבר האמיתי. ולעתים קרובות צריך את הפסיכולוג כדי להביא את השחקן מהאימונים להצגה".

ייתכן מאוד שאת הקריירה שלו קוקיה חייב לפסיכולוג. הוא שחרר אותו משלשלאות מנטליות שאיפשרו לו לקיים קריירה ארוכה בכדורסל וגם להיות הכדורסלן הישראלי הפעיל הראשון שיוצא מהארון — ואחד מהראשונים שעושה זאת בעולם. "תמיד, מגיל צעיר, הרגיש לי שאני שונה", אומר קוקיה, שכיום חי עם בן זוגו ג'ואי, רקדן במקצועו, ומגדל איתו את בתם מיקה.

ההיסטוריה מלאה בשחקנים גבוהים שלא באמת רצו להיות במשחק אבל איכשהו גררו אותם,(צילום: יובל חן)

"עד גיל 17־18 לא באמת ידעתי מי אני. זה לא שהיה אז אינטרנט או פורומים שאני יכול להגיע אליהם ולדבר ולהבין. אתה מרגיש שונה כשכולם בבית הספר מתחילים לאהוב בנות, ולכל בת יש חמישה חברים שאחד היא אוהבת, את השני מסמפטת והשלישי מחבבת — ואתה לא מתחבר. לא ידעתי להגיד שאני הומו, פשוט זו תחושה של מוזרות. אתה לא מתאהב באף אחת כמו כולם. אתה לא רוצה להיות עם בת. אתה לא מבין מה כל זה אומר. וקשה לקבל את זה. אף אחד לא רוצה להיות שונה — זה לא משנה אם אתה הומו או משהו אחר, אתה לא באמת רוצה להיות שונה".

לקוקיה כן הייתה אהבה בחייו: כדורסל. והוא היה באווירת חדרי הלבשה מקצועיים מגיל 19. בילדותו שיחק קוקיה במכבי רחובות, ובגיל 16 עבר למחלקת הנוער של הפועל תל אביב. בעונת 2000/2001 ערך את הופעת הבכורה בקבוצת הבוגרים נגד אליצור ראשון לציון, ובעונה שלאחר מכן עבר לעירוני נהריה שלה סייע להעפיל לליגת־העל. בעונת 2002/03, כשהוא בן 21, הגיע להפועל גליל עליון, שם נפגש עם שרון דרוקר.

"שרון חשב שיש משהו שמונע ממני להביא את עצמי לידי ביטוי. שמשהו חסום אצלי", אומר קוקיה. "באמת פחדתי להצליח כי מה יקרה אם אצליח יותר מדי? יגלו עליי משהו. אהיה חשוף על קו העונשין. דרוקר מאוד טוב בלהבין בני אדם. הוא יודע להתחבר לשחקנים ולאנשים וניחן באינטליגנציה רגשית מאוד גבוהה. הוא ראה שאני עצור, ראה את הפער הגדול בין האימונים למשחקים. הוא לא יכול היה לראות שזה קשור לזה שאני הומו, אבל די מהר הבין שאני עצור בגלל סיבות שלא קשורות לכדורסל והציע לי להיפגש עם מישהו". קוקיה עבר אצל פסיכולוג ספורט שלא ידע להוות מענה לבעיה שלו כי "הוא חשב שזה קשור אך ורק לכדורסל וזו לא הייתה הבעיה". לאחר מכן נפגש עם הפסיכולוג אבי ליכטנשטיין ששינה את חייו. "התחלנו איזשהו תהליך שלקח הרבה מאוד זמן. זה תהליך לא קל לצאת מהארון, להיות עצמך. זה תהליך לקבל את עצמך".

קוקיה יצא ציבורית מהארון בגיל 36 כשחקן פעיל. מול "עולם הכדורסל" הוא יצא מהארון מוקדם יותר, אבל גם זה לקח זמן. "אתה מאוד מפחד להיחשף", הוא אומר, "במיוחד כשאתה עדיין צעיר ושחקן 10־11. זה לא שאתה מרגיש בטוח מספיק במעמדך ואתה חושב שאפשר להפיל את זה על חדר ההלבשה. ב־2019 העולם עדיין הומופובי, אז בשנות ה־2000 המוקדמות לא הייתה מודעות כלל וכלל, והעולם היה הרבה יותר מאיים.

"אם הייתי במקצוע אחר, אולי הייתי עושה את הדברים אחרת. אבל ככדורסלן אתה חי בסרט על דברים שהם לא מציאותיים. יש פחד להצליח, להיחשף. אתה חושש מה יקרה אם מישהו יגלה חס וחלילה. אז אתה בונה לעצמך מעין קריירה כזו של שחקן 9־10 בקבוצה. רוצה להתפרנס מכדורסל, להיות עם הראש מעל המים אבל לא באמת לשחות ולהגיע לאן שאתה רוצה. זה אומר שאתה נותן משחק אחד טוב, אולי שניים, ואז אתה עושה כמה משחקים לא טובים כדי להישאר מתחת לרדאר כדי שאף אחד לא ישאל שאלות. אז הייתי שחקן לאומית ועליתי ליגה עם נהריה ומכבי חיפה, אבל כשחקן הייתי מאוד און־אוף".

כל פגרה קוקיה היה טס לחו"ל. "בפעם הראשונה טסתי ללונדון. נכנסתי לפאב של הומואים, ומהלחץ ישר התחלתי לשתות. אני בכלל לא איש ששותה אלכוהול. אחר כך, כשיצאתי מהמלון והלכתי ברחוב, הייתי בטוח שכולם מסתכלים עליי ומזהים את ההומו הזה מהכדורסל הישראלי. ככה חייתי. חי מפגרה לפגרה. פעם נוסע ללונדון, פעם לברצלונה, פעם לניו יורק. בארץ לא הייתי יוצא למועדונים. לא פוגש אנשים כמוני".

בגיל 26 הוא יצא מהארון מול הוריו. "הם אמרו שיתמכו בי כמו תמיד ולא משנה מה. וזה לא שינה את העובדה שאתה עדיין בונה לעצמך סרטים וחי בבדידות". אבל משהו, כנראה, השתחרר, וב־2008 נתן קוקיה את העונה הכי טובה שלו — סטטיסטית — בהפועל חולון ואף שיפר את המספרים שלו בפלייאוף וזכה בגביע המדינה.

"אפשר להגיד שזה הפך אותי לכדורסלן טוב יותר כי הייתי אדם שמחובר יותר לעצמו", אומר קוקיה על היציאה מהארון. "השלב הזה שאתה מקבל את עצמך הוא משחרר. הרי לא קמתי ובחרתי להיות מה שאני. אלה היו הקלפים שקיבלתי וזה מה שיצא. לקח לי זמן לקבל את זה. ואני חושב שהקבלה של זה עזרה לי למצות את הפוטנציאל שלי כאדם וככדורסלן. האם אני מצטער שלא יצאתי מהארון מוקדם יותר? פעם הצטערתי אבל עכשיו אני מבין שצריך לעבור תהליך. זה כמו לעשות תואר. אתה מקבל החלטה שאתה רוצה לעשות תואר אבל לוקח שנים של עבודה עצמית עד שאתה מקבל אותו".

אף אחד לא סופר סדק בצלעות, נקע בקרסול או אגודל שיצאה מהמקום(צילום: יובל חן)

"הגעתי למסקנה ולהבנה שהאנשים בירושלים מעריכים אותי מספיק כשחקן ומעריכים את האופי שלי וההתנהלות שלי שהם יאהבו אותי ויקבלו אותי לא משנה מי אני, וזה היה נכון. השותף שלי לחדר בנסיעות היה בראיין רנדל שהוא איש מאוד נוצרי דתי, וזה בכלל לא השפיע על הקשר שלנו. אף פעם לא היה סיפור בחדר ההלבשה שהפריע לי, אף פעם לא הפרעתי לחדר ההלבשה. וגם אם מישהו אמר משהו, אף פעם לא לקחתי ללב. זה היה סתם. כשעברתי לחיפה, החבר שלי בא לא מעט לאימונים ולמשחקים ותמיד נפגש עם כולם, וכולם תמיד היו מאוד נחמדים אליו ולא הייתה בעיה. הסביבה כולה התפתחה לכיוון של קבלה והבנה".

איך זה להיות כדורסלן הומו מחוץ לארון? לפי קוקיה זה להיות כדורסלן. נקודה. "היו שמועות לפני שיצאתי מהארון. אבל לזכותו של הכדורסל הישראלי, אף פעם לא אמרו לי משהו. ואני זוכר שדיברתי בזמנו עם אריק אלפסי המאמן שחזרתי מפרישה אליו לנהריה. הוא אמר לי במפורש 'אני מביא אותך כדי שתנצח לי משחקים, לא מעניין אותי שום דבר אחר'. אנשים רוצים להצליח, שחקנים רוצים להצליח ומודדים אותך בתרומה שאתה נותן לקבוצה. אם אתה עוזר לקבוצה, מה אכפת למאמן שאתה אוהב בנים?".

ומה עם חדר ההלבשה? שחקנים חיים אחד עם השני. מתקלחים זה עם זה, יש סיבה לכך שבצבא ובמילואים גברים נהיים אקסטרה גבריים. לפי קוקיה, חדר ההלבשה הוא מקום שבו האווירה מאוד לא מינית והוא עצמו היה אטום לזה לחלוטין. "ספורט קבוצתי מוציא את כל האמוציות יותר מכל ספורט אחר. בגלל זה אנשים רואים את המשחקים הקבוצתיים יותר. בגלל זה אנשים מחוברים לספורט הזה יותר — באמוציות האלה, באנרגיות האלה שלפני משחק. כל החוויה של כולם יותר עשירה ועמוסה ברגשות. אין כל כך מקום לדברים אחרים".

לפני כשנתיים סיפר על נטייתו המינית לדניאל זילברשטיין בערוץ הספורט, "כדי לפנות לבני נוער ולהגיד להם שאפשר להיות שונה, אפשר להיעזר בייעוץ מקצועי ולעשות את מה שאתם אוהבים". האחריות הזו היא חלק מתמונה שלמה מאוד של כדורסלן שהוא מנהיג. "אני מניח שהיה יותר קשה לצאת מהארון בשנות ה־80 מאשר היום, אבל עדיין מאוד קשה לעשות את זה. בכל אופן הכדורסל בישראל התמקצע. יש הרבה יותר מקצועיות, ולכל אחד יש את הבעיות שלו. יש קשיים מנטליים כאלה ואחרים ודברים שלא קשורים לכדורסל, דברים מהבית, עניינים בריאותיים. הענף יכול להתפתח יותר כדי להכיל את הבעיות האלה והוא יכול להכיל גם עוד כדורסלנים הומואים".

בכלל, קוקיה מאמין מאוד במנהיגות בתוך הקבוצה. "ללכת למי שלא שיחק ולדבר איתו על המרמור והעצבים שלו, למשל. יש 12 שחקנים בחדר ההלבשה — להיות מנהיג שלהם זו אחריות. זה לתחזק אותם, לעשות שיחה, לצאת לארוחת צהריים, לעזור להם כשצריך. לפעמים זה להזכיר להם שהם שחקנים טובים ולתת להם ביטחון. אם יש זרים שאין להם מה לעשות בשישי בערב, אז זה להזמין אותם לארוחת ערב עם המשפחה שלא יהיו בודדים. זה להסביר להם דברים שקורים בשפה זרה להם במדינה חדשה.

"הנאום שלפני המשחק זו קלישאה של סרטי ספורט — אין לזה משמעות וזאת לא מנהיגות. כשחזרתי לנהריה מהפרישה היו לנו מלא פציעות והפסדנו המון. דיברתי עם השחקנים ואז החלטנו שכולם יעשו שיחה פתוחה עם כולם. שכל אחד יגיד מה שיפריע לו. לא שיגיד 'הבן זונה הזה לא מוסר' — שכל אחד יגיד באמת מה מפריע לו. ניקוי רעלים. אחרי השיחה ניצחנו את מכבי תל אביב ויצאנו לרצף ניצחונות. אנשים רוצים להרגיש טוב איפה שהם נמצאים, שמישהו יתייחס אליהם, שמישהו ידאג להם — זו לא רק עבודה של המאמן, זו עבודה של המנהיג בקבוצה".