רוק 50

(צילום: EPA)

אלוהים, איך הזמנים השתנו. לפני 30 ומשהו שנה הייתי בהופעה של איירון מיידן באיזה פסטיבל בהולנד, מאורגן על שתי פחיות בירה. טוב, בעצם קוקה קולה כי זה טעם החיים ואני לא שותה בירה. נאבקתי להשאיר את הראש מעל המוש פיט — אותו אזור מול הבמה שבו גברים מתנגשים זה בזה במעין ריטואל שבטי — כדי להשיג מעט אוויר. הייתי גם חצי חירש מהווליום של להקת החימום, מוטלי קרו. הייתה איזו תחושה של סכנה, היה חם, מלא אבק וכל הזמן הייתי צריך להשתין, אבל לך תצא עכשיו בין 70 אלף איש מהמוש פיט — כך חשבתי — ולך תיכנס אליו בחזרה אחר כך.

הבעיה נפתרה בעזרת מכלי הפלסטיק הגדולים והמלאים בגלונים של בירה שאותם נהגו באי הפסטיבלים להביא מהבית. לאחר השלוק האחרון, הם היו ממלאים את המכלים ב"מס' 1". הצטרפתי ליוזמה. לאחר שהמכלים נגדשו בנוזל ריחני הם פשוט זרקו אותם באוויר. זה אחד המקרים שבהם אשכרה משתינים עליך ואתה מעדיף לחשוב שזה גשם, למרות שהשמש קופחת. מי צריך שירותים כימיים?

"פעם הבאה אם אתה חולה אל תבוא לעבודה"(צילום: Kevin WinterGetty Images IL)

בשנה שעברה, לעומת זאת, ביליתי בפסטיבל הרוק לולהפלוזה בברלין, מהלך לי בשמש החמימה בין הורים ופעוטות שמטיילים באזור הקיד־א־פלוזה המדושא, מתחם המשפחות. ילדים עם צבעים על הפנים שיחקו להם בדשא וקפצו על המתנפחים בעוד הוריהם שתו קפוצ'ינו והכינו פיקניק על מפה משובצת. פסטיבל רוק? יותר קמפינג נחמד למשפחות, עם פינות מיחזור. אף אחד לא זרק באוויר מכלים לבנים מלאים נוזל צהבהב. עם זאת, החזקתי בתיק שלי כוס פלסטיק גדולה, על כל צרה שלא תבוא.

אני זוכר שהרוק היה צעיר. התחלתי לשמוע ביטלס בגיל שבע, ואז הרוק, שמישהו המציא אותו ב־1954 או 1955, היה רק בן 17. טינאייג'ר עם שאיפות לגדולה. היום, הרוק כבר בן 65. חצי מלהקות הרוק הגדולות שעושות טורים עולמיים מורכבות מגברים בגיל העמידה. בקהל יש לא מעט דודים אפורי שיער דחוסים בטי־שירטס עם שמות של להקות מהסבנטיז שכבר מתקשים לקפוץ בפוגו לצלילי הדיסטורשן. גם אני ממשיך לנגן עם הלהקה שלי — "השפן הנכון" — בפאבים ובמועדונים קטנים. יש צעירים שנותנים לנו כבוד, אולי כי אנחנו ממשיכים לדפוק את הראש עם הגיטרות בווליום היסטרי. הבמות של הופעות הרוק בארץ שורצות גברים מקריחים כמוני עם דיי־ג'וב סביר ואחלה פרנסה. מה אנחנו מנסים להוכיח? כלום. נגינה בלהקה זה כיף. בחרנו ברוק כדרך חיים, אבל במקרה לא הלכנו עם זה עד הסוף כמו ג'ין סימונס מקיס או טרי הול מהספשלז. אנחנו עדיין חושבים כמו רוקרים צעירים וזה כנראה לא ישתנה, אבל גם מאוד אוהבים נוחות. הראש נשאר אותו ראש, זה הגב שצריך תמיכה.

גיל העמידה אצלנו, הגברים, מתחיל איפשהו בין גיל 40 ל־47. המעבר מאוד מתון. זה לא שיום אחד אתה קם ומגלה במראה נוד זקן. יש המון ניואנסים בדרך לשם. לפני כמה ימים כיוונתי מישהו לסחנה בעזרת מפה אמיתית, מנייר, שאני מחזיק בתא הכפפות של האוטו יחד עם סוכריות מנטה. בדרך לגיל העמידה אתה מבחין פתאום שרוב אלה שעובדים איתך צעירים ממך. אתה מפנים שאתה באמת צריך כבר משקפיים. אתה מתחיל לחשוב שקרוז זו חופשה לגיטימית. אתה שותה קוקה קולה זירו לא כי זה טעם החיים, אלא כי זה עוזר לך עם הגרעפסים. יש לך "סניור מומנטס", רגעים שבהם אתה פשוט לא זוכר למה הגעת למקום מסוים או מה אתה עושה כרגע. רוב האמנים והלהקות שאתה אוהב מבוגרים ממך בשנתיים־שלוש לכל היותר. פעמים רבות גם הם צעירים ממך. אתה לא סובל להקות חדשות (אינדי־שמינדי!), וכל אמני הפופ העכשווי נשמעים לך זהים. כשאתה כבר יוצא מהבית להופעה אתה מוכן לכל צרה שלא תבוא עם טישואים, אטמי אוזניים וכדורים נגד כאבים. אתה משוכנע שכדאי להשקיע הרבה בשביל הדברים הטובים בחיים (כמו הופעות רוק בחו"ל), אבל אתה הולך לפסטיבלים רק אם יש בהם גלאמפינג.

The Specials Terry Hall 2012 (צילום: Danny MartindaleGetty Images)

כשהתחלתי לנגן גיטרה בגיל 13, חשבתי שלהיותי פאנקיסט תהיה השפעה מגנטית על הבנות בבית הספר. עשיתי שעות פוזות מול המראה עם הגיטרה החשמלית והשיער הארוך שהיה לי אז. חשבתי שאני בדרך הנכונה, זכיתי בג'ק פוט וזה הזמן להכות בברזל בעודו לוהט. טעיתי בגדול. בנות ישראליות לא אוהבות פאנק. ניסיתי להרשים את ההיי־סקול קראש שלי, נערה מאוד יפה עם הרבה נתונים טבעיים. הגעתי כבר ללכת איתה יד ביד באיזה טיול של הבצפר. אבל אחרי זה היא כתבה לי מכתב (אז היה נהוג לכתוב מכתבים). יש לי אותו פה איפשהו אבל אין לי כוח לחפור בארכיון. האווירה הכללית שלו הייתה "אריאל, אתה בחור מאוד נחמד אבל קצת מופרע מדי בשבילי עם השיער הארוך והפאנק והטי־שירטס השחורות. תראה את אמנון, יש לו שיער קצר, הוא לובש בגדים יפים ואוהב ללמוד ומוזיקה שקטה. בוא נישאר חברים, בלה־בלה־בלה... ביי". מזל שהיו מתנדבים מחו"ל בקיבוץ, אחרת יכול להיות שהייתי מוותר על הפאנק.

היום נשארו פה ושם כמה הורים שגדלו על רוק, פאנק ומטאל ולא התברגנו. הם הרבה יותר הארד־קור מהילדים שלהם. ההורים שומעים סלייר ופנתרה וסקס פיסטולז וקלאש, והילדים שומעים בבית הספר הרצאות על סובלנות וקבלת האחר וכל אחד הוא מיוחד ושאר ממבו־ג'מבו ניו אייג'י חינוכי. מה הפלא שאחרי כל שטיפת המוח וההטפות הם הופכים לסחים ומקשיבים למוזיקה ענוגה של היפסטרים ופופ גנרי שהוא בעצם הפקה ממוחשבת, ואין בו כמעט כעס או שלילה. אני מעודד את הילדים שלי לשמוע פאנק ומטאל, למזלי הם די בעניין. אבל הילדים שאני מלמד נגינה חושבים שלנגן בגיטרה זה לעשות פוזות של רוקרים, כי זה מה שהם ראו בפרסומות.

"פאנק ומטאל זה לצעירים", אומרים ההורים שהתמסדו. "פעם הייתי פרוע, אבל החיים, אתם יודעים. אני כבר לא ילד". ההורים האלה עובדים המון שעות ולא רואים כמעט את הילדים שלהם. בגלל שהם כל כך עסוקים, הם חושבים שגם הילדים שלהם צריכים להיות נורא עסוקים. הם שולחים אותם למיליוני חוגים ודורשים מהם להיות תלמידים מצטיינים בכל תחום. הם מעסיקים את הילדים המסכנים בלי הפסקה. לילדים אין זמן להיות משועממים ולהתחיל לנגן מוזיקה רועשת בגראז'. כשאני מדבר עם הורים אחרים ומספר להם שאני מנגן פאנק ושיש לי להקה, הם מסתכלים עליי כמו ההוא עם הילדה בפרסומת של ליגת האלופות, שעומד ליד פאנקיסט מקועקע וקשוח עם תסרוקת מוהוק ומזיז את הילדה שלו לצד השני בפרצוף מבוהל. מזל שיש גול, ואז שניהם מתחבקים. פרייסלס.

"הלו טרפית, בוא לפה"(צילום: Sean GallupGetty Images IL)

כי עמוק בפנים אנחנו, הורי הפאנק והמטאל, נורא נחמדים וחייכנים — אפילו רכים הייתי אומר. נותרה בנו אחוות דחויים מימי בית הספר. אוהבים מושינג וכדורגל ומוזיקה מהירה ולהיראות קשוחים, אבל כשאנחנו נפגשים למשל בימי הורים בבית הספר ליד עמדת הקפה של המורים, זה ממש סיפור אהבה. רומנטיקה. רגשות. קוצ'י־מוצ'י. אתה מזהה את חברך לתרבות השוליים לפי כל מיני סימנים, אבל לפני הכל לפי החולצות המורבידיות. טי־שירט של קניבל קורפס או סלייר או המיספיטס בהחלט עושה את העבודה — אתם יודעים מה, אפילו Sum41 הולך. אנחנו רצים זה אל זה בסלואו מושן, השיער הארוך שלו מתנפנף, הקרחת שלי מנצנצת. ליד התמי 4 אנחנו עומדים אחד מול השני, מתנשמים. מביטים זה לזה בעיניים. הוא בוחש כפית סוכר. "בואנה סחתיין על החולצה, מאיפה זה?". שנינו יודעים שאנחנו חולקים סוד שמשותף רק למעטים.

במקביל, ההופעות הגדולות התמסחרו עד זרא, כמו שקרה כמעט בכל תחום אחר. ה־VIP והגולדן רינג עושות למעט הרוקנרול שעוד קיים בעולם עוול של ממש. בשנות ה־90 ראיתי בפסטיבל דונינגטון (מפלצות הרוק) באנגליה להקות כמו AC/DC, מטאליקה, ספולטורה וארוסמית ב־25 פאונד, הכל כלול. למשחקי כדורגל של ארסנל נכנסתי ב־7 פאונד. אבל עזבו את המחירים הגבוהים — כשאדם מסוים מחליט ללכת להופעה כלשהי, יש סיכוי מצוין שהוא יזכה לראות את מושאי הערצתו ממרחק שבו הם נראים כמו נמלים עם גיטרות. ממש קרקס פרעושים. איזה מזל שיש מסכי וידאו ענקיים, אבל בשביל לראות את המוזיקה שאני אוהב בווידאו אני יכול להישאר בבית.

אם יש קצת פפלימוס ירקרקים בכיס, זה כבר סיפור אחר: "גולדן רינג" ועוד שמות כמיטב הדמיון תופסים את מקומם בעשור האחרון בארץ ובעולם כמתחמים לעשירים בלבד בשורות הראשונות. סמל סטטוס. הארץ המובטחת. אבל רוק זו מוזיקה עממית שצריכה להיות נגישה לכולם. היום הפאנק האמיתי נמצא דווקא במקומות הקטנים. זה לא לכל המשפחה, שותים הרבה אלכוהול. המחירים נמוכים, אין גולדן רינג, והקהל מתפרע כמו שצריך. אפילו הורה בגיל העמידה כמוני יכול להיזרק בכיף למוש פיט ולהעיף כמה חברים לכל הכיוונים. לפעמים אני נכנס למוש פיט בהופעות פאנק ומטאל עם הבן שלי.

אמרנו ספשלז. באביב נסעתי לברלין לראות אותם, להקת הילדות שלי שהייתה אחת מהסיבות שקיבלתי על עצמי להשקיע את חיי ברוק. אף אחד מהחברים שלי לא רצה לבוא איתי כי אף אחד לא שמע על הספשלז, למרות שהם להקה מרכזית בז'אנר הסקא, ויש להם אטיטיוד פאנקיסטי. זו מוזיקה של גלוחי ראש — סקינהדס. בישראל חושבים שהסקינהדס הם בריונים אלימים שאוהבים להצטרף לתנועות פרו נאציות, לחרב משחקי כדורגל ולהרביץ לשחורים וליהודים. זו כמובן טעות, רוב הסקינס הם אנשים נחמדים שאוהבים מוזיקה ולרקוד בסרבול חינני. הסקא־פאנק הולך ובא בגלים, אפילו בישראל קמו כמה להקות מסוג זה. אני לא הייתי סקינהד בגיל 13־14, דווקא היה לי שיער ארוך. הגיל דאג גם לזה, היום אני סקינהד מן המניין. לגמרי במזל מצאתי חנות של בן שרמן — מותג סקינהד מיתולוגי — בפינת הרחובות רוזנטאלר וסופיאן בברלין. לגמרי במזל היו הנחות של 70%. קניתי שלוש חולצות, עם אחת מהן הגעתי להופעה באותו ערב.

הספשלז היו מהלהקות הראשונות ששילבו מוזיקאים שחורים ולבנים ושרו על אחווה גזעית. היום נשארו משבעת המייסדים רק שלושה — הגיטריסט־זמר לינוואל גולדינג, הבסיסט המעולה "סר" הוראס פנטר וכמובן הזמר ומנהיג הלהקה טרי הול. לקראת יובל ה־40 הם הוציאו אלבום חדש, Encore, שזוכה להצלחה רבה. מהשירים החדשים של הספשלז אפשר להגיע למסקנה שאנגליה לא השתנתה הרבה ב־40 השנה האחרונות. הבעיות, בעיקר של הנוער, רק נעשו חמורות יותר. מזל שאני לא טינאייג'ר.

לקראת ההופעה עולים חששות שמוכרים לכל מי שהולך לראות את אלילי הילדות שלו: פחדתי להתאכזב. חששתי שזה לא ידבר אליי, שהלהקה תהיה אנמית, שההתלהבות הילדותית משנות ה־70 תתגלה כחסרת בסיס. שהם לא הזדקנו בכבוד. שאני לא מתבגר בכבוד, לעזאזל. שהשירים לא יעשו לי את זה. אבל בתוך המאקס־שמלינג האלה הדברים מקבלים צורה, סקינהדס מכל סוג מנופפים זה לזה באחווה. האווירה כמו פעם — הכרטיס עלה לי אגב 39 יורו, שזה בערך 160 שקל. בדקתי בשבילכם: מחירי הכרטיסים להופעה של טירז פור פירז ביולי בארץ יחלו ב־299 שקל ויגיעו ל־799 לכרטיסי הפרימיום. בון ג'ובי? מתחם VIP ב־955 שקל. גולדן רינג — 855 שקל. דשא — 355 שקל. לא שובר את הפנסיה בשביל לראות נמלים עם גיטרות.

בתוך האולם יש רחבה ענקית ויציעים, נקניקיות וכרוב כבוש ובירה ואפילו קולה זירו. מה שאין, וממש לא חסר, זה גולדן רינג ומסכי וידאו. אין גדרות ובאונסרים גברתנים שיעיפו אותך הרחק מהבמה. לא צריך להיות מיליונר כדי ליהנות מהספשלז, הכללים פשוטים: מי שנדחף שורד. פה בא לידי ביטוי הניסיון הרב שלנו, וטרני המוש פיט, במאבקי הרחבה. אגב, מועיל גם להיות סקינהד מגודל ששוקל 95 קילו, זה בהחלט יתרון. מתחילים לדחוף באופן מתון, תמיד מצד שמאל של הבמה — כי זה הצד החלש של 90% מהאוכלוסייה ויש סיכוי מעולה שלא תיתקל בהתנגדות יוצאת דופן, כי הם מחזיקים את הבירה ביד ימין. בשלב מסוים זה מתחיל להיות ממש צפוף, אז או שאתה צועק Coming Through כאילו שיש פה איזה מקרה חירום, שזה משפט שעובד מצוין בהופעות בארצות אנגלו־סקסיות, או פשוט ביטה־ביטה־ביטה בגרמניה. אחרי כמה דקות של דחיפות, בשלב מסוים — בדיוק כמו קבוצת כדורגל שמפסיקה ללחוץ אחרי ה־0:3 — אתה נעצר לאחר שהתמקמת היטב מול הבמה. זה יהיה המקום שלך מעכשיו.

אחרי שאתה בודק מי נמצא מסביבך לכל פוגו שלא יבוא, מגיעה שאלת מיליון הדולר — אייר גיטאר או אייר דראמס? בהופעות של להקות עם המון סולואי גיטרות כמו נניח בון ג'ובי, אנחנו עושים את עצמנו מנגנים עם פוזות בדיוק כמו לפני 40 שנה מול הראי, הפעם בלי שום צורך להרשים את הבנות. בהופעה של הספשלז זה המתופף, קנריק רואו, שעושה עבודה יוצאת מהכלל. הוחלט על אייר דראמס, אם ככה. טרררא־טא־טא־טא — ספלאש!

"פופה פופה פה, איך כולם פה רוקדים כמו בריו"(צילום: רועי גליקמן)

גברים צריכים שיהיו להם כמה דברים קבועים בחיים. דברים שממשיכים איתנו מהילדות, כמו כדורגל ואוכל של כדורגל וממתקים ותופים וגיטרות חשמליות. אצלי זה הספשלז. בישראל הם להקה מפוספסת. בארץ קטנה כמו שלנו אין מקום ליותר מלהקת סקא אחת, וזו כמובן מאדנס ("שיגעון" ברשת־גימ"לית). אני אוהב מאוד את מאדנס, אבל הספשלז גורמים לי להרגיש מיוחד. אלה חוויות של רוקר. גוף של גבר, אבל לב של ילד — לטוב ולרע.

ההתרגשות, ההכנות, הנסיעה — הכל היה מוצדק. ההופעה גרמה לי לאופוריה, אחריה התהלכתי ברחובות ברלין כאילו ראיתי מלאכים. בין 5,000 הצופים היו אנשים בדיוק כמוני — סקינהדס חטיארים עם חולצות פולו של בן שרמן, שעושים את הריקוד כמו שצריך. היו גם הרבה בני נוער שידעו את כל המילים בעל פה, וגם מושים ופוגו כמו שאני אוהב. זה אמנם סקא, אבל אחרי הכל זה פאנק. שחור ולבן, שני קצוות.

הספשלז תמיד עם היד על הדופק: באוגוסט 2009, בפסטיבל V בצ'למספורד, הצטרפה אליהם הזמרת איימי וויינהאוס וביצעה איתם שניים משיריהם (כדאי לראות ביוטיוב). היום מצטרפת אליהם הראפרית/ זמרת/ דוגמנית/ אקטיביסטית הבריטית ממוצא בוסני סאפיה חאן, שמבצעת בהופעה את השיר הפמיניסטי "עשרת הדיברות" מהאלבום החדש. Me Too לפרצוף. התפאורה של ההופעה היא שלטי מחאה, כאילו אנחנו בהפגנה פוליטית. נכון שטרי הול, הזמר של הספשלז, נראה כאילו הוא לא נהנה על הבמה ויוצא ידי חובתו כשהוא שר ומנגן קצת בקלידים, אבל המוזיקה עדיין נפלאה, מרקידה וחיונית, והמילים גורמות לך לחשוב. האם הרגשתי שוב צעיר? לא צריך להגזים. הגב החזיק מעמד, זה העיקר.

"יאללה שומר, פתח את הקניון כבר"(צילום: Dave Etheridge-Barnes-Getty Images IL)

וכפי שהספשלז מדגישים בקאבר לשיר ישן מאוד שאותו ביצע בין היתר פרינס באסטר, ממבשרי הסקא, עוד בשנת 1967 — צריך פשוט ליהנות מהחיים. בעיקר כי השנים עוברות והשעה כבר מאוחרת יותר ממה שנדמה לך.

Enjoy yourself, it's later than you think

Enjoy yourself, while you're still in the pink

The years go by, as quickly as you wink

Enjoy yourself, enjoy yourself, it's later than you think

(Enjoy Yourself, 1949, by Carl Sigman and Herb Magidson)

1) יש למישהו קפה? צריך לקחת איזה שלאף שטונדה טוב לפני ההופעה. כי בשעה 22:00 בלילה אתם בדרך כלל תתפסו אותי בכורסה, צופה במשחק כדורגל או סרט טבע בנשיונל ג'יאו — האר קור אמיתי — ולא על הרגליים בתוך מוש פיט.

2) הבגדים שלי יפים מדי. בדיוק קניתי חולצה של בן שרמן שעלתה לי הון ואני מעוניין שתחזיק כמה שנים, אל תשפכו לי על זה בירה. ואם אני כבר בא עם חולצת וינטג' מהסיבוב של אקספלויטד מ־1982, על אחת כמה וכמה. פאק.

3) הגוף שלי כבר לא מווסת חום כמו פעם. אמא תמיד אמרה לי לקחת סוודר, אבל בהופעות פאנק בדרך כלל חם. בלי קשר, בגיל הזה אם חם לי אני מזיע כמו חזיר, ואם קר לי אני קופא. ואין לי כוח להפקיד את המעיל בשמירת חפצים, זה לוקח שעות לקבל אותו בחזרה בסוף ההופעה ואני רוצה ללכת הביתה ולראות טלוויזיה.

4) השמיעה כבר לא משהו. אחרי שנים של הליכה להופעות ונגינת פאנק עם הלהקה שלי, מה הפלא שכבר קשה לי קצת עם הגבוהים? אבל אטמי אוזניים? תשכחו מזה. איתם אני ממש לא אשמע כלום. מה הם צורחים? הזמר אמר משהו?

5) פער הדורות: ילדים בני 19 ואפילו צעירים בני 25 גורמים לי להרגיש שנקלעתי לבית ספר יסודי. הפער בין שנות ה־20 ל־50 הוא פשוט מפלצתי. השיער שלהם, השפה שלהם, הקעקועים, ההגייה שלהם, הבגדים — הכל. אבל אולי מתחת לציניות, אני רק רוצה ללמד את הילדים האלה כמה לקחים לחיים. למשל: המאבטחים של ההופעה לא ממש מאמינים לך כשאתה מספר להם שכרגע הקאת בגלל שחטפת מרפק לגרוגרת באמצע המוש.

6) נוסטלגיה: לפעמים אני מרגיש נוסטלגי לפסטיבלים של פעם, כל הכיף עם ניחוחות מעורבבים של שתן, זיעה, בירה ועישונים. אבל רוב הזמן אני מאושר שיש היום טכנולוגיה שמאפשרת לי לראות כל הופעה שבא לי ב־HD. בבית. כן, התברגנתי, התמסחרתי. אבל עדיין, פעם בכמה זמן, אני חייב איזה פוגו טוב.