סיכום העשור בקולנוע

(באדיבות: yes)

העשור השני של המאה ה־21 התחיל ברגע היסטורי: "אווטאר" של ג'יימס קמרון, שיצא בדצמבר 2009, הפך בינואר 2010 לסרט הקופתי בכל הזמנים, והעיף מהמקום הראשון את "טיטאניק" של אותו קמרון. העשור הזה מסתיים כעת עם עוד אירוע היסטורי: "הנוקמים: סוף המשחק" עקף את "אווטאר" והוכתר למלך טבלת שוברי הקופות עם 2.78 מיליארד דולר.

זה סיום נאה וסמלי לעשור הזה, לא רק כי הוא מתחיל ומסתיים עם שבירת שיאים, אלא כי אכן, שנות העשרה היו שנות הכיבוש הגדול של מארוול וכל גיבורי העל שלהם. זה העשור הגדול של דיסני, שהפכה ממיקי מאוס לתאנוס, אולפן ענק שמביס את כל הסטטיסטיקות. אומרים שאנשים לא הולכים לסרטים, שמכירות הכרטיסים בירידה, שהקולנוע מת? דיסני מוכיחה שוב ושוב שזה לא נכון.

יש להם את אולפני האנימציה, את פיקסאר, את מארוול ואת לוקאספילם, וכמעט כל סרט שהם הוציאו מתוך אחד מהאולפנים האלה הפך לא רק לשובר קופות אלא לאירוע גלובלי. בתחילת השנה הם גם נעלו סופית את הרכישה של אולפני פוקס, כך שהשליטה שלהם בתוכן ההוליוודי כעת מוחלטת. מעכשיו גם "אווטאר" וגם "טיטאניק" שייכים להם. דיסני היא דיקטטורת הבידור המושלמת, אבל האימפריה שלהם היא לא צפון קוריאה אלא דיסנילנד.

עשר שנים לא נשמעים כמו זמן רב כל כך — אלא אם כן אתם מתגייסים עכשיו, מה שאומר שבתחילת העשור הייתם בכיתה ג' — אבל בואו ניזכר בהבדלים הגדולים שעברו עלינו כצופי קולנוע בישראל בעשר השנים האחרונות. זה היה העשור שבו הקולנוע נהיה דיגיטלי.

הסרט הראשון שהופץ בישראל בעותקים דיגיטליים, בכמה בתי קולנוע בודדים בלבד, היה סרט האנימציה "מפלצות נגד חיזרים" של דרימוורקס מ־2009. אני זוכר את זה מצוין כי ביום הבכורה, אף אחד בקולנוע ג.ג עזריאלי לא ידע איך להפעיל את ההארד דיסק המקודד של הסרט הדיגיטלי, ולכן לבסוף הסרט הוקרן ממקרנת פילם רגילה.

עשר שנים חלפו ודרימוורקס כבר לא קיימת, הקולנוע בקניון עזריאלי כבר לא קיים, וחברת ג.ג כבר לא קיימת. וגם מקרני הפילם הוחלפו כולם תוך כמה שנים במקרנים דיגיטליים. בכל אולמות הקולנוע. אין יותר שריטות וקפיצות ועותקים דהויים, הכל נקי ודיגיטלי לעד.

בעשור הזה, ובעקבות "אווטאר", ניסו להכניס חזק את סרטי התלת ממד (זוכרים שבתחילת העשור יצאו עוד ועוד סרטים שעובדו מחדש לתלת ממד?), אבל הקהל לא התלהב ובהדרגה זה הלך ודעך. שוברי קופות עדיין מוקרנים בתלת ממד, אבל באופן סמלי במיוחד, ונדמה שהקהל צופה בהם באונס.

אז הקולנוע נע בעשור הזה בין הענק ובין המיניאטורי, בין סרטים שכל העולם רוצה לראות ובין סרטים שאנשים מעלים לסטורי באינסטגרם שלהם, בצילום אנכי. מסתכלים עשר שנים אחורה ורואים כמה הרבה השתנה — מבחינה טכנולוגית ומבחינה תאגידית — אבל מצד שני, לא באמת.

אם אתם גרים בתל אביב ראיתם את בתי הקולנוע סביבכם נסגרים, אבל בשאר הארץ דווקא נפתחו עוד ועוד אולמות. איכות האולמות וההקרנה בארץ השתדרגה פלאות בעשור הזה — מבחינת תמונה, סאונד והנדסת אולמות. ולכן, מה יהיה בעשור הבא? הכל ישתנה לחלוטין, ויישאר אותו הדבר. עוד בתי קולנוע יסגרו ואחרים ייפתחו. עד סוף שנה זו גם דיסני תיכנס למשחק הסטרימינג, והעשור הבא יתחיל בקרב המפלצות הענק בין דיסני ונטפליקס. עד סוף שנות ה־20 רק אחד מהם יישאר עומד. רוצים להמר מי?

כדי לסכם את העשור פרשתי מולי בשבועות האחרונים את כל הסרטים שראיתי. מצד אחד, רציתי לגוון — מכל המדינות, מכל הסוגים, מכל השפות. מצד שני, רציתי להתמקד כמה שיותר בסרטים שהגיעו להפצה בישראל, לא ליפול יותר מדי לאיזוטריות. מצד שלישי, רציתי לקבץ רשימה שאהיה גאה ושמח בה. לא חלון ראווה דיפלומטי למה שאחרים חושבים שהם סרטי מופת אלא לסרטים שאני באמת אוהב.

עד מהרה המדד היה ברור: גם אם בזמן אמת חשבתי שזה סרט מצוין, האם עכשיו, ברגע זה, כשאתקל בו בזפזופ בטלוויזיה אומר לעצמי "וואו, איזה כיף" ואעצר עליו, או אמשיך הלאה? כל אלה שממש מתחשק לי לראות ברגע זה, הם אלה שנכנסו לרשימה. וכן, עכשיו אני שם לב שהיא מאוד אמריקאית, ומלאה בסרטי מדע בדיוני. מתברר שזה הז'אנר האהוב עליי.

כן, זה היה עשור מצוין לסרטים על מסעות בחלל, בין ממדים, בין זמנים, בין תודעות, בין מציאויות; סרטים שקוראים תגר על האופן שבו אנחנו חווים את המציאות, שמשוטטים פנימה אל תוך המוח שלנו. סרטים שהם הרפתקאות וחידות. דירגתי מצעד של 20 מקומות, אבל אנסה לדחוף לתוכו 40 סרטים, שהם מבחינתי יקירי העשור.

מה משותף לכולם מבחינתי? זה פשוט מאוד: וירטואוזיות. זה לא סתם הסיפור, אלא האם היה משהו מרהיב ולהטוטני ועוצר נשימה באופן שבו הסיפור הזה סופר. האם הבמאי ניסה לפצח משהו קולנועי חדש, והאם אני הצלחתי להעריך את הדבר הזה (יש לא מעט סרטים שנחשבים ליצירות מופת מהוללות, עם רעיונות קולנועיים חדשניים, אבל שאני פשוט לא אוהב. כן, יורגוס לנתימוס, אני מסתכל עליך). הנה הרשימה:

1

"כוח משיכה" (אלפונסו קוארון, 2014)

"האיש שנולד מחדש" (אלחנדרו גונסלס איניאריטו, 2016)

"בירדמן" (אלחנדרו גונסלס איניאריטו, 2015)

"עץ החיים" (טרנס מאליק, 2012)

הסיפור הוא כזה: מיינתי את כל הסרטים ברשימה, התחלתי לדרג אותם, לנסות להחליט על מי לשים את כתר המקום הראשון, ונתקעתי עם ארבעת אלה. רגע לפני שהחלטתי להכריע בהטלת מטבע שמתי לב למשהו מצמרר: את כולם צילם עמנואל לובצקי (צ'יבו). על שלושת הראשונים הוא זכה באוסקר — שלוש זכיות ברצף. על הרביעי הוא היה רק מועמד. במילים אחרות, הדבר שהכי אהבתי בעשור האחרון בקולנוע זה את הצילום של עמנואל לובצקי, ואת שיתופי הפעולה שלו עם שלושה גאוני קולנוע שרק הולכים ומשתכללים מסרט לסרט.

2

"מקס הזועם: כביש הזעם" (ג'ורג' מילר, 2015)

לסרט הזה היו את כל הנתונים להתרסק ולהפוך לפדיחה. ג'ורג' מילר בעצם עשה מהלך שמזכיר את מה שעשה ג'ורג' לוקאס עם הטרילוגיה השנייה של "מלחמת הכוכבים", אבל בהבדל אחד: מילר הוא במאי גאון. הוא חזר מפרישתו כדי להקים לתחייה סיפור שהוא כבר סגר 30 שנה קודם, והפעם הוא ממקד את העלילה בדמויות הנשיות ונותן לגיבור שלו את תפקיד הטרמפיסט במושב הנוסע ולא הנהג שההגה בידו. והוא גם החליף שחקן (טום הארדי במקום מל גיבסון).

כל הנתונים האלה היו מספיקים כדי שכל מעריצי המקור וטהרני הקולנוע ישלפו עליו סכינים, אבל מילר הפתיע את כולם בסיבוב ויצר את סרט האקשן המרהיב של העשור. מירוץ מכוניות אנרגטי ומטורף, שיש לו גם מסר אקולוגי וגם אמירה עדכנית על גבריות ונשיות, אבל כשהרגל כל הזמן דורכת על דוושת הגז ומריצה את הקרקס המטורף הזה ב־150 קמ"ש.

3

"המפגש" (דני וילנב, 2016)

"בלייד ראנר 2049", ממש כמו "מקס הזועם: כביש הזעם", היה יכול להפוך לסרט השנוא של העשור. מי החצוף שמעז לגעת ביצירת המופת של רידלי סקוט מ־1982? אלא שלחצוף הזה קוראים דני וילנב (במאי העשור שלנו, ראו בוקסה), והוא גאון. בזמן שאנשי העיצוב עבדו על הסטים והאפקטים של "בלייד ראנר 2049" הוא הלך להעביר את הזמן עם סרט מדע בדיוני אחר וצנוע יותר, "המפגש", ועליו הוא היה מועמד לאוסקר.

אחד הדברים הגדולים אצל וילנב הוא שיתוף הפעולה האדיר שלו עם הצלם רוג'ר דיקינס (שצילם לו גם את "אסירים" ו"סיקאריו"). שנים דיקינס עבד עם האחים כהן ועשה איתם דברים יפהפיים ומעולם לא זכה באוסקר, עליו זכה לראשונה רק עבור "בלייד ראנר 2049". זה שיתוף פעולה בין במאי וצלם שקצת מזכיר את השותפות שבין ברטולוצ'י וסטוררו. אני לא יכול לחכות לסרטים הבאים שלהם יחד.

4

"בין כוכבים" (כריסטופר נולן, 2014)

"התחלה" (כריסטופר נולן, 2010)

הנה מה שמשותף ל"כוח משיכה", "מקס הזועם: כביש הזעם", "בלייד ראנר 2049", "בין כוכבים" ו"התחלה": כולם סרטי ענק, הפקות עצומות ויקרות, סרטי אקשן והרפתקאות עם כוכבים ואפקטים. אבל כולם גם סרטים סופר אינטליגנטיים, של גדולי הבמאים בדורנו, שלתוך האקשן והמרדפים הכניסו משחקי מחשבה והגיגים קיומיים.

במידה רבה, כריסטופר נולן הוא האבא של הז'אנר הזה. הוא ללא ספק הבמאי הכי גרנדיוזי בחבורה, שמהלך באופן וירטואוזי על חבל דק מאוד בין ריצה קדימה אל סיקוונס המתח והפעולה הבא, ובין הרגעים שבהם הקהל צריך לגרד בראש כדי לפצח את תרגילי המוח שהוא זורק לכיוונם. אקשן־סודוקו.

נולן גם מקפיד להישאר איש העולם הישן: הוא מצלם רק בפילם, במצלמות 70 מ"מ, וחושב על אולמות הקולנוע ולא על המסכים הביתיים. בעשור הזה היה לו גם את "דאנקרק" המופלא. אבל "בין כוכבים" הנפלא ו"התחלה" המעולה גוברים עליו.

5

עד כמה סרטי החלל היו חלק משמעותי מהתפריט ההוליוודי של העשור? אפילו הבמאי הצעיר שזכה באוסקר על בימוי מיוזיקל הלך אחר כך לעשות סרט בחלל ("האדם הראשון"). דמיאן שאזל הוא אחת התגליות הגדולות של העשור הזה, במאי שחתום כבר על שלוש יצירות מופת, ויש תחושה ברורה שהיצירה הבאמת גדולה שלו עוד לפניו.

"לה לה לנד" — ש"אור ירח" גנב לו את האוסקר ב־2017 — הוא אושר של סרט. קסם בתמונות ובתנועות. גם מחווה למיוזיקלס הגדולים של הוליווד, גם מחווה למיוזיקלס הקטנים של צרפת וז'ק דמי, וגם סיפור שובר לב על אנשים שרוצים להצליח בעולם היצירה והבידור ולא מוכנים להתפשר על כך.

כמו הרבה מהסרטים ברשימה עד כאן, גם הסרט הזה מתאפיין בשוטים ארוכים ולולייניים, החתימה של הבמאים האלה שרוצים למצוא את נקודת הציר בין אמנות גבוהה ובין קומוניקטיביות מסחרית.

6

"קצה המחר" (דאג ליימן, 2014)

סרט המדע בדיוני האחרון לרשימה הזאת הוא עוד שילוב בין אקשן ופאזל — "לקום אתמול בבוקר" פלוס חיזרים. טום קרוז תקוע בלולאת זמן כשהוא מנסה להילחם, יחד עם אמילי בלאנט, בפלישת חיזרים. בכל פעם שהם הורגים אותו, הוא קם לתחייה וצריך להתחיל את כל היום הזה מהתחלה. סרט אקשן נפלא, אבל כדי להבין מה באמת טוב בו, תצטרכו לדלג לסרט במקום ה־15.

7

מרטין סקורסזה החליט לעשות סרט שהבת שלו תוכל לראות, ושבה את לבי. סרט מעולה, יפהפה ומרגש — ואחד השימושים הבודדים בתלת ממד מופתי בעשור הזה. סרט הילדים הזה, המתרחש בפריז של תחילת המאה ה־20, הוא בעצם סיפור לידתו של הקולנוע וסקורסזה — עם האנרגיה האופיינית לו — ממחיש היטב למה הוא כל כך אוהב קולנוע, האמנות המידבקת.

8

"גשר המרגלים" (סטיבן ספילברג, 2015)

"לינקולן" (סטיבן ספילברג, 2012)

"העיתון" (סטיבן ספילברג, 2017)

סטיבן ספילברג ביים שבעה סרטים בעשור הזה (אחד פחות מקסבייה דולן). היה לו סרט אנימציה ראשון, סרט ילדים, סרט עתידני, סרט מלחמה. הבמאי האהוב עליי בכל הזמנים, שחגג יום הולדת 70 לפני שלוש שנים, התנדנד באופן קיצוני בין הסרטים — לא כולם היו מוצלחים, ולא כולם הצליחו. האם מגע הזהב שלו נעלם? ובכן, לא. אבל גילינו שספילברג בבגרותו מצטיין עכשיו בעיקר בסרטים תקופתיים המבוססים על סיפור אמיתי. והוא ביים שלושה כאלה — שמתרחשים בשנות ה־50 של המאה ה־20, בשנות ה־50 של המאה ה־19 ובשנות ה־70. שניים מהם העניקו אוסקר לשחקנים שלהם (דניאל דיי לואיס על "לינקולן" ומארק ריילנס על "גשר המרגלים"), מה שפתאום הפך את ספילברג לבמאי של שחקנים.

9

"סיפור רפאים" (דייוויד לאורי, 2017)

דייוויד לאורי הוא עוד במאי שהתגלה בעשור הזה (הוא היה עורך לפני כן), והוא נע הלוך ושוב בין סרטים עצמאיים מאוד קטנים ודלי תקציב, ובין היותו ילד הפלא הבא של דיסני (הוא מביים עכשיו את "פיטר פן"). "סיפור רפאים", שבקושי הוקרן בארץ, הוא לא סרט אימה, אלא סיפור אהבה עצוב בין אישה ובין הבן זוג המת שלה, שממשיך להסתובב בביתם המשותף כרוח רפאים בלתי נראית (המוצגת לצופים באופן הכי מסומל ומודע לעצמו: אדם עטוף בסדין). זה סרט יפהפה על אהבה, שכול ופרידה, והוא מוכיח כמה הרבה קולנוע אפשר להוציא משני שחקנים וממש מעט כסף.

10

"פרויקט פלורידה" (שון בייקר, 2017)

עוד במאי שגילינו העשור, תחילה עם הסרט שצילם באייפון ("מנדרינות") ואז בסרט הזה שכבר צולם בפילם סופר־צבעוני של קודאק, ומתרחש באזור הכי רווי צבעים של אורלנדו — המלוניות שמקיפות את דיסניוורלד — אבל מציג עולם שאין בו הרבה שמחה. הסרט הזה הוא תרופת הנגד לעידן הדיסני שבו אנחנו חיים, והוא מבט ריאליסטי על חיי ילדים עניים, שחיים מעבר לכביש מדיסניוורלד, אבל צריכים למצוא לעצמם ארץ הרפתקאות משל עצמם, כי להורים שלהם אין זמן או כסף עבורם. המיקס בין הריאליזם החברתי ובין נקודת המבט הקסומה והתמימה של הילדים הופכת את הסרט הזה לבלתי נשכח.

11

"בתוך לואין דיוויס" (האחים כהן, 2013)

ארבעה סרטים ביימו האחים כהן בעשור הזה, שניים מהם מערבונים (כולל אחד לנטפליקס) וכולם מצוינים. אבל "בתוך לואין דיוויס" מצטרף ל"ברטון פינק" כסרט נצחי על אמנים שרצים עם הראש בקיר. הם רק רוצים להיות נאמנים לעצמם, ולא מצליחים להבין למה אין להם קהל. ואולי זה כתב אישום נגד הקהל ונגד המפיקים, שלא יודעים לזהות אמנים אמיתיים כשהם יושבים מולם, ורק רוצים בידור מסחרי ולא לב. בכל אופן, זו בלדה שכל אמן יכול לקעקע אותה על הזרוע, על הפער הטראגי בין מה שאמנים מגישים ובין מה שהקהל רוצה שיגישו לו.

12

"הערת שוליים" (יוסף סידר, 2011)

"נורמן" (יוסף סידר, 2017)

זה היה עשור מרתק לקולנוע הישראלי, שהתחיל עם ההישג הכביר של יוסף סידר: זכייה בפרס התסריט בקאן ומועמדות שנייה לאוסקר הזר עם "הערת שוליים". ואז הזיגזג המרתק שלו בין ישראל לארה"ב עם "נורמן". בראשון ליאור אשכנזי בדואט עם שלמה בראבא, בשני אשכנזי כבר מתגושש עם ריצ'רד גיר. החודש סידר ימשיך את תנועת המטוטלת שלו בין ארה"ב לישראל, כשב־HBO תעלה הסדרה "הנערים", שהוא אחד הבמאים שלה, ושצולמה בישראל.

13

"פעם הייתי" (אבי נשר, 2010)

בגלל שאבי נשר הוא במאי פורה (ארבעה סרטים בעשור הזה, שמכרו יחד כמעט מיליון כרטיסים בארץ) ובגלל שאני כותב עליו לא מעט, אני עסוק ביני ובין עצמי די הרבה בשאלה איזה מהסרטים שלו אני הכי אוהב כרגע. בדרך כלל התשובה היא "זעם ותהילה" מ־1984, אבל בשנים האחרונות אני תוהה לא מעט האם הכתר צריך לעבור כבר ל"פעם הייתי", סרטו המרגש ביותר, העוסק בנער ב־1968 שמגלה איך השואה השפיעה על סביבתו הקרובה, ועל מדינת ישראל. זה גם הסרט הישראלי האחרון שצולם בפילם.

14

"היו זמנים באנטליה" (נורי בילגה ג'יילון, 2011)

הבמאי הטורקי נורי בילגה ג'יילון, חביב פסטיבל קאן בעשור הזה, יצר מותחן משטרה מזן חדש. עכשיו, כשנטפליקס הרגילו אותנו לבינג' ולצפייה בסדרות ברצף, כדאי גם למי שלא מחבב סרטי סינמטקים לטבול בתוך שלוש השעות האלה, שעוקבות אחרי חקירת רצח במהלך לילה אחד והבוקר שאחרי.

15

"משימה בלתי אפשרית — התרסקות" (כריסטופר מקווארי, 2018)

מצדי, אפשר להכניס פנימה גם את "משימה בלתי אפשרית — אומת הנוכלים", שניהם סרטי אקשן אגדיים. מה שקרה בעשור הזה זה שטום קרוז מצא שיתוף פעולה מבורך ומשמח עם התסריטאי והבמאי כריסטופר מקווארי ("החשוד המיידי"), שביים את שני סרטי "משימה בלתי אפשרית" האחרונים וכתב את "קצה המחר" (ראו מקום 6). נראה שהעבודה המשותפת שלהם מוציאה משניהם את המיטב. שני סרטי "משימה בלתי אפשרית" האלה מכילים כמה מקטעי הפעולה הכי טובים אי פעם. ההתנקשות באופרה בווינה בסרט החמישי, המרדף ברחובות פריז בסרט השישי. פנומנלי.

16

"הסרבן" (מל גיבסון, 2016)

לקראת סוף העשור נהיה מאוד מסובך לראות סרטים. תנועת metoo# התעוררה וסוף סוף צמצמה את היכולת של גברים חזקים להשיג את מבוקשם באמצעות בריונות, סחיטה, הטרדה ואונס. אבל בתוך זה גם התעוררה השאלה האם עדיין מותר לנו ליהנות מסרטים שנעשו על ידי אנשים איומים, או שמעתה, שיפוט הסרט יוכל להיעשות רק כנגד תעודת יושר של היוצרים והשחקנים.

מל גיבסון היה בעייתי — גזען, תוקפן, אנטישמי — הרבה לפני metoo#, ושנים הוא אכן נודה מתעשיית הקולנוע. אבל אז הוא חזר עם הסרט הזה (Hacksaw Ridge במקור) והמוח השתגע. האיש האלים והנפיץ הזה עושה סרט על מלחמת העולם השנייה, מלא בסצנות בעייתיות מבחינת ייצוג על פי כללי הפוליטיקלי קורקט של ימינו, אבל איזה סרט! המוח רוצה להתרעם, אבל מאז "להציל את טוראי ראיין" לא ראיתי סרט מלחמה כה וירטואוזי ומסעיר.

17

"ליידי בירד" (גרטה גרוויג, 2017)

גרטה גרוויג — כשחקנית, תסריטאית ובמאית — היא אחת התגליות הגדולות שלי בעשור הזה. כמה כישרון. ב"פרנסס הא" היא שיחקה וכתבה והשאירה את הבימוי בידי בן זוגה. ב"ליידי בירד" היא כתבה וביימה והשאירה את המשחק בידי סירשה רונן. שניהם סרטים המספרים סיפורים על אותה דמות בעצם, בשני שלבי חיים שונים שלה. אישה/נערה שרוצה ליצור, ומגלה עולם שלא מחכה לה בזרועות פתוחות. במידה רבה, גרוויג היא הבמאית האמריקאית הכי תל אביבית.

18

"לעבור את הקיר" (רמה בורשטין, 2016)

"אפס ביחסי אנוש" (טליה לביא, 2014)

בכנות, אני לא מצליח להחליט איזה סרט של רמה בורשטין אני אוהב יותר — את "למלא את החלל" או את "לעבור את הקיר". הראשון מבוים נפלא, אבל לשני יש פטנט תסריטאי גאוני, והוא אחת הקומדיות הרומנטיות הכי טובות שראיתי בחיי. אם שניהם ישודרו עכשיו בטלוויזיה, כנראה שאבחר לצפות בשני. "אפס ביחסי אנוש" הוא גם תמהיל שיכול לקרות רק בישראל — קומדיה מטורפת, שוברת קופות, כולה פולקלור מקומי והברקות שפה, בסרט שהוא בעצם נורא עצוב ושמכיל ניסיון אונס, התאבדות ושלוש דמויות נורא עצובות. הוא גם הלהיט הקולנועי הישראלי הגדול של העשור.

19

"הגננת" (נדב לפיד, 2014)

זה בעצם הסיפור של הקולנוע הישראלי בעשור הזה: הפריצה החוצה. סידר נע הלוך ושוב בין ניו יורק ותל אביב, רמה בורשטין זוכה בוונציה, טליה לביא זוכה בטרייבקה ו"הגננת" של נדב לפיד זוכה לרימייק אמריקאי, שהוא באופן משמעותי פחות טוב מהמקור. אני אוהב את "השוטר", סרט הביכורים של לפיד, לא פחות, אבל העיסוק של "הגננת" בשפה — שפה קולנועית, שפת שירה, שפת דיבור ואוצר מילים — הוא לא פחות מגאוני בעיניי.

20

"מלון גרנד בודפשט" (ווס אנדרסון, 2016)

ככל הנראה הסרט עם העיצוב הכי יפה בעשור הזה. סרט שהסטים שלו מצחיקים, עוד לפני שהדמויות מתחילות לדבר.

ואני חייב להזכיר גם את:

"בייבי דרייבר" של אדגר רייט, "אמא" ו"המבול" של דארן ארונופסקי, "באש ובמים" של דייוויד מקנזי, "ארץ יבשה" של ג'ון הילקוט, "צריך לדבר על קווין" של לין רמזי, "מלחמת הכוכבים: אחרוני הג'דיי" של ריאן ג'ונסון, "לפני חצות" של ריצ'רד לינקלייטר, "המאסטר" של פול תומס אנדרסון ו"מנועים קדושים" של לאוס קאראקס — הסרט הכי פרוע ומטורלל של העשור, שלרגע חשבתי לשים אותו במקום הראשון אבל נסתפק בו כרגע פה.