אני שוכב על הגב בערוץ נחל רחב המוקף חומת צוקים אדירה וסלעים צהובים. הקיבוע שעל צווארי מגביל את טווח תנועת המבט שלי. אני לא יכול לזוז יותר מדי. ידי השמאלית חבושה, והכנה לעירוי מבצבצת מזרועי הימנית. אני מביט למעלה, אל ראש המצוק האדיר שלפני רגעים ספורים עמדתי עליו, ולא מאמין שזה קורה לי. לרגע לא דמיינתי שככה יתפתח היום שלי כשיצאתי מוקדם בבוקר מתל אביב ופניי מועדות דרומה.
שני גברים בקסדות אדומות, מכנסי דגמ“ח ארוכים וחולצות כתומות, אוחזים בי בזהירות ומניחים אותי על אלונקת ברזל. הם מוודאים שאני מאובטח היטב, ואחד מהם, ענק בעל מוטת כתפיים אדירה ופנים צרובות שמש, צועק משהו לכיוון השמיים. קולות עמומים עונים לו מכיוון חלקו העליון של המצוק, כ־20 מטר מעלינו, ושנייה אחר כך אני מרגיש משיכה וטלטול קל. האלונקה מתחילה לעלות. אני פוזל מטה ומבחין שהבחור הענק מחובר גם הוא לאלונקה כשהוא תומך בחלקה התחתון, ועולה יחד איתי. אני חושב לעצמי שאנחנו בטח נראים זעירים כמו שני חרקים על המצוק העצום הזה. הוא משגר אליי חיוך. עוד גרינגו תל אביבי חיוור פנים עם ציפורניים נקיות שחנוט באלונקה שלו.
כשהודיעו לי שאני מצטרף לתרגיל חבלים של יחידת החילוץ ערבה, לא חשבתי שאעשה הרבה יותר מלשבת בתוך התפאורה המדברית, הפוסט־אפוקליפטית הזו, על כיסא מתקפל. שאתבונן באקשן עם כוס קפה ביד תוך שאני מטפח את שיזוף החורף שלי. מקסימום אגיש לחבר‘ה מים בסוף התרגיל. ביחידת החילוץ כנראה לא חשבו כמוני. כאחד שלא יכול להועיל להם בשום דרך אחרת, הם החליטו שאקבל את תפקיד הפצוע. האסטרטגיה הייתה להודיע לי על זה רק כשנגיע לשטח.
אנחנו נפגשים בבוקר בתחנת הדלק חצבה. מחכה לי שם צוות של שישה ומפקד היחידה עצמו. חיים הורנשטיין הצלם מגיע על אופנוע הימאהה הגדול שלו כשהוא נראה כמו חבר בכיר ב־Hell's Angels ואנחנו דוהרים משם בשני רכבי הטנדר טויוטה הגדולים של יחידת החילוץ, יורדים מהכביש ומעמיקים אל תוך השטח בואך מרפסת השיטפונות באזור מפל חצרה, נחל צין. הרכבים חונים ממש על ראש המצוק הרחב. אנחנו פורקים מהם, והצוות מתחיל להוריד את הציוד ולסדר אותו. "למרפסת הזאת מגיעים כל ציידי השיטפונות כשיש גשמים חזקים כדי לצפות", מסביר לי אורי לב, מגדל תמרים בן 57 ממושב צופר ומפקד יחידת החילוץ ערבה בשלוש השנים האחרונות. "הנחלים באזור הזה יודעים להאיץ שיטפון מאפס למאה בכמה שניות", הוא מוסיף. אני מביט בשמיים הבהירים. אנחנו בסוף נובמבר, אבל מזג האוויר אביבי ומושלם. החורף עדיין מתמהמה.
לאחר התייעצות מחליטים להגליש אותי בחבל מראש המצוק המטורף הזה אל תוך התהום כדי שאשכב בשקט בערוץ הנחל ואחכה לחילוץ. בחור רזה בעל חזות גמישה ונערית ניגש אליי וקסדה אדומה בידו. "אני דני", הוא מציג את עצמו, "שים את זה על הראש". הוא עוזר לי להשחיל רגליים לתוך הרתמה, מהדק אותה עבורי ומחבר אותי באמצעות טבעות לחבל שנמתח מהכננת שעל אחד הרכבים.
דני אומר שכל מה שצריך לעשות זה פשוט להחזיק את החבל וללכת אחורה. אנחנו מתחילים להתקדם לאט בהליכה לאחור אל עבר התהום. "תחזיק את החבל בשתי ידיים, תצמיד את הרגליים לסלע ותיישר אותן", אומר לי דני כשאנחנו עוברים את שפת המצוק. רחשי הדיבור מלמעלה הולכים ונחלשים ככל שאנחנו גולשים במורד המצוק, ובאמצע הדרך אני כבר מרגיש שלווה גדולה. כשפעם אחת אני מחליק קלות וידי נשרטת מסלע, אני חש אפילו מעין סיפוק מפתיע. "עכשיו זה קורה באמת", אני חושב לעצמי. לא ייאמן, אבל אנחנו מגיעים בשלום למטה.
דני משחרר אותי מהחבל ופוקד עליי לשכב. "תתנהג כמו פצוע", הוא מבקש ממני. הוא שולף מכיסי פתק שמישהו מהצוות הטמין בו שנייה לפני שגלשנו למטה ומתעדכן במצבי הקליני. "הבנתי", הוא ממלמל לעצמו, "פגיעה בחזה ובצלעות, נפילה על הגב, אצבע קטועה ביד שמאל". הוא מתחיל לטפל בי. מקבע את הצוואר, חובש את היד ומוותר לי רק ברגע האחרון על אותנטיות מחט העירוי לתוך הווריד. בזמן שיש לנו עד שמגיעה האלונקה הוא מספר לי שהוא בן 49 ממושב עין יהב, נשוי פלוס שלושה. בשירותו הצבאי היה חובל, מפקד דבור. בחייו האזרחיים הוא פרמדיק בבית חולים. ביחידת החילוץ הוא ראש צוות רפואה וגם חבר בצוות טג“ח שזה טיפוס, גלישה, חילוץ. "גם אשתי מתנדבת ביחידה", הוא מוסיף. "כל המשפחה מעורבת".
עכשיו מעלים אותי למעלה באלונקה כמו באיזו מעלית מדבר מטורפת. חתיכת טריפ. בבוקר עוד הייתי בתול צוקים שבחיים לא עשה סנפלינג אפילו מגובה של מטר, וברגעים אלה אני מסתכל לירבוע שמחייך אליי מתוך גומחה שבמצוק בלבן שבעיניים.
הנוף מכאן מרהיב. עד שנגיע למעלה, יש לי זמן לקשקש קצת עם הענק שמלווה אותי. קוראים לו שי. בן 47, ראש צוות "מים זורמים" של יחידת החילוץ, יוצא יחידה צה“לית מובחרת. גם הוא נשוי פלוס שלושה, חקלאי ממושב צופר.מתנדב ביחידה כבר 17 שנה. בעיניו התלהבות של ילד. הוא מסביר לי שהחצובה שאני רואה על שפת המצוק נועדה בין היתר למנוע את התנגשות האלונקה בסלעים בדרכה למעלה.
אנחנו מגיעים אל שפת המצוק. שני חברי צוות ממהרים אלינו ועוזרים למשוך את האלונקה למעלה. הם מתקדמים איתה למקום מבטחים ועוזרים לי להתיר את הרצועות. אני מתיישב. עוד לפני שאני מסיים למתוח איברים, לנער מעליי את האבק ולהבין איך לעזאזל משתחררים מהרתמה הזו, מסיימים זאבי הערבה כתומי החולצות האלה לקפל את הציוד, לסדר אותו ברכבים, להכין קפה שטח מתבקש בכוסות זכוכית קטנות, להוציא עוגיות אלפחורס, ולשבת במעגל כדי לבצע תחקיר וסיכום לתרגיל. מקצוענים אמיתיים.
הם מקריאים מדידות של זמנים, משווים אותם לסטטיסטיקות של יחידות אחרות (גלעד: "55 דקות אנחנו עם פצוע ומחלץ למעלה". שי: "רמת הגולן עושים את זה בחמש דקות פחות"), משתמשים במושגים שבחיים לא שמעתי ("לא היה שום פרוסיק"), ובאופן כללי מנסים ללמוד ממה שעשו כדי להשתפר. אורי, מפקד היחידה, מנצל את ההזדמנות כדי לתחקר חילוץ שעשו מנחל ברק לא מזמן, והם נכנסים לדיון קצר על יכולות מסוק היסעור לעומת הבלקהוק.
כבר יותר מ־20 שנה שחברי יחידת החילוץ "ערבה" הם הטקסס ריינג‘רס של האזור. חבלי הסנפלינג שלהם כבר שפשפו כמעט כל סלע, מצוק ומפל בשטח העצום בגודלו הכולל בתוכו את כל ישובי הערבה התיכונה והפרוס בין מפעלי ים המלח בצפון, צומת מנוחה בדרום, גבול ירדן במזרח וקו המכתשים במערב.
כשמנסים לחשב בקמ“ר את השטח הכלוא בין גבולות הגזרה האלה מגיעים לכ־15% משטחה של מדינת ישראל. אותו שטח שיש בו יותר סלעים ופחות קליטה סלולרית. כשמבינים את המספר העצום של פעולות וחילוצים שבהם מעורבת היחידה, כשהיא זמינה 24 שעות ביממה 365 ימים בשנה, קשה מאוד להאמין שמדובר ביחידת מתנדבים המונה לא יותר מ־80 מושבניקים מהערבה שרובם עוסקים בחקלאות.
פעילותם חולשת על תוואי שטח שכמוהו רואים רק בצילומי לוויין מהמאדים או בסדרת סרטי "מקס הזועם". קילומטרים על קילומטרים של ערבת מדבר צהובה וצחיחה, עתירת גושי סלע גדולים, מכתשים בשלל צבעים, מפלי תהומות עמוקים, נקיקים מפתיעים ונחלים יבשים ורחבים.
היחידה שהוקמה ב־1991 משויכת כיחידת מתנדבים אזרחית למחוז הדרומי של משטרת ישראל. כיום היא מחולקת לחמישה צוותים ישוביים הפרוסים לאורך הערבה. ב־2016 קיבלה היחידה את אות אומ“ץ היוקרתי. בשנה שעברה קיבלה את צל“ש המפכ“ל על פעולות חילוץ באסון נחל צפית.
אנחנו יושבים במעין מעגל על הקרקע. חלק מהחבר‘ה נשענים על הסלעים. כוסות קפה מהפינג‘אן שמונח על גזיית השטח שבמרכז מחולקות לכולם.
מלבד אורי לב, שי סימון ודני אביבי, יושבים איתנו גם גלעד דותן, ראש צוות חבלים ביחידה ומנהל התרגיל שערכנו, ושאר חברי הצוות דור דובר, איתמר חביב ואיתן בלייברג. כולם בני יותר מ־40, בעלי משפחות וגרים בישובי הערבה. כמעט כולם עוסקים בחקלאות. אני מבקש מהם לשתף אותי בכמה סיפורים על חילוצים בלתי נשכחים.
אורי, מפקד היחידה, פותח ומספר: "את תאריך ה־18 בינואר 2010 אף אחד מאיתנו לא ישכח. זה היה ממש כמו יום קרב. היו איזה 15 אירועים לפחות ב־24 שעות. שתבין, נחל ערבה מנקז את כל הנחלים ממערב למזרח. איזה 40 נחלים בערך. וכשהם זורמים בימים של גשמים חזקים, הכל מתנקז לשם וזורם בכל העוצמה לכיוון ים המלח. יש שם רוחב של איזה 200 מטר. יש כמה חציות שלו שהן מבוטנות, בעיקר באזור השדות בישובים חצבה, עין יהב וצופר.
"אותו הבוקר התחיל בשרשרת של כמה אירועים. בשלב מסוים איזה טנדר עם שלושה חבר‘ה מהמרכז ניסה לחצות את נחל ערבה באזור עין יהב. המים שם כבר הגיעו לאדם ממוצע עד החזה בערך. גל עצום הפך אותם, והרכב נסחף. נוסעת אחת נהרגה במקום. עוד נוסע נסחף ומצאנו את הגופה שלו למחרת קבורה בבוץ בערך שלושה ק“מ משם. רק השלישי הצליח להיאחז בעץ — ואותו הצלחנו להציל. מסוק הוציא אותו מהמים. המחלץ שלו מ־669 שכב אחר כך שבוע בבית החולים".
שי מתערב ומוסיף: "כל הנחלים באזור חשודים במיקוש, ואחרי אירוע אי אפשר ללכת בגדות ולחפש. צריך לעשות סריקות מוסקות. אנחנו עובדים די חזק עם מסוקים של חיל האוויר. מתאמנים איתם לא מעט.
"אני זוכר את עצמי באותו היום טס במסוק. אתה לא רואה את הצד השני של נחל ערבה בגלל הרוחב ובגלל מזג האוויר. על אי באמצע הנחל יושב עובד תאילנדי על טרקטורון מיול. יושב מצונף ככה על הגג. ירדנו עם המסוק עד אליו, הוא לא ראה אותנו מגיעים בכלל. לא היה אפשר לראות כלום במזג האוויר הזה. משכנו אותו לתוך המסוק. הוא היה בשוק כאילו עלה השמיימה. נדמה לי שהוא התחיל אפילו לבכות. בכלל, בכל מה שקשור פה לשיטפונות, מי שלא מכיר וראה, הנחלים פה נהיים עצומים. טיילתי הרבה במזרח ולא ראיתי שם — לא בהימלאיה ולא בשום מקום אחר — נחל בעוצמה וברוחב של נחל ערבה כשהוא זורם".
אורי: "זה הסתיים בלילה עם משאית גדולה של מקורות שנשאה צינורות. היא הייתה בצד המזרחי של הנחל וניסתה לחצות אותו בחצבה. היא כמעט התהפכה ונטתה על הצד. הבאנו מסוקים, אבל לא יכולנו להוריד כבל חילוץ כי היא נתקעה בדיוק מתחת לקו מתח גבוה. טייס אחרי טייס ניסו בכל מיני זוויות ללא הצלחה. מפקד הטייסת עצמו הטיס מסוק. רוח, גשם, הטייסים לא רואים כלום. אתה צריך לנקות להם את החלונות כי הכל מרוח בבוץ. בסוף ניתקו את החשמל בכל הגזרה. עשו האפלה שלמה בכל הישובים כדי שיהיה אפשר לחלץ. לשמחתנו במקרה הזה כולם חולצו בשלום".
"אחד האירועים הראשונים שממש נחרתו בנו קרה ב־2007", ממשיך אורי. "ג'יפ עם ארבעה מטיילים יצא למדבר יהודה. הם היו אמורים לחזור עד הערב לאיזושהי חתונה משפחתית. כשלא הגיעו, המשפחה התקשרה למשטרה, והמשטרה הקפיצה אותנו. יצאנו בלילה בכוחות גדולים כדי לסרוק את השטח. סרקנו כמעט חצי לילה. בסביבות 3:30 לפנות בוקר אחד הצוותים שלנו עצר את הרכב ודומם את המנוע כי אחד החבר‘ה היה צריך להשתין. הם שמעו פתאום קול חלש לוחש 'הצילו, הצילו'. אנשי הצוות יצאו עם פנסים לכיוון הקול ומצאו את הג'יפ הפוך בתוך הוואדי כשלידו שלוש גופות ופצוע אחד קשה. הם טעו בציר ונכנסו בטעות לשביל של הולכי רגל. כשהבינו שטעו ניסו לתמרן את דרכם החוצה ונפלו אחורה אל תוך הוואדי.
"אספנו את הגופות ופינינו את הפצוע. פינו את כולם עם מסוקים. הודענו שהם במצב אנוש כדי שיפנו אותם, כי המסוקים לא מפנים גופות. האירוע היה די טראומתי עבורנו. הבאנו אחר כך צוות חוסן של המשטרה כדי שישוחחו עם החבר‘ה ביחידה. יותר מאוחר הקימה המשפחה במקום גלעד, עשו טקס זיכרון והזמינו אותנו. היה קורע לב. אירועים כאלה תמיד צרובים חזק אצל מי שחווה אותם".
"היה גם מקרה של חילוץ של אבא ובן", ממשיך אורי לספר בשטף. "הם יצאו לטיול ברכב. התחילו במדבר יהודה והגיעו לפה, לנחל צין. הם נתקעו עם האוטו בנחל באחת השלוליות. זה היה בקיץ, ביולי. היה חום מטורף. חודש יולי פה זה גיהינום. האבא השאיר את הבן באוטו והלך להזעיק עזרה. לקח איתו מים והלך לאורך נחל צין לכיוון כביש מעלה עקרבים. מצאנו אותו ללא רוח חיים עם בקבוק מים לידו. קיבל מכת חום. לפעמים כשיש לך מים זה לא מספיק. הגוף לא מצליח לקרר את עצמו. חשוב שאנשים יבינו את ההבדל בין מכת חום ובין התייבשות. זה שני דברים שונים. גם אם יש לך מים אתה יכול למות ממכת חום“.
דור: "אנשים אוהבים לטייל ומטיילים וזה נהדר, אבל לפעמים הם לא ממש מבינים את הסיטואציה. הם יוצאים בפסח כשבתל אביב 20 מעלות ומזג אוויר מושלם. ביום כזה יכולים להיות כאן בקלות 35 מעלות, וזה בבת אחת מכת חום. קליטה סלולרית יש בכל הארץ. פה אין. את זה קשה לאנשים להבין. ברגע שיורדים ק“מ, ק“מ וחצי מהכביש — אין קליטה. לאנשים יש את כל האפליקציות בטלפון, והם רואים קטע שנראה נחמד על המפה ולא מבינים שבשטח זה חמישה קילומטרים של ואדי מטורף, בלי קליטה. ואז אנחנו מגיעים ומוצאים אבא, אמא וארבעה ילדים קטנים, כולם בכפכפים, גופיות ובקבוק מים קטן כזה של חצי ליטר. הם באו לטייל. קראו שיש מסלול יפה, ואולי גם רואים מים. זה פשוט חוסר מודעות. חוסר הבנה איך לטייל. יש באינטרנט כל מיני מפות מוזרות כאלה".
שי מתערב: “אחד הדברים היפים במדינה זה שמטיילים יכולים לקבל חילוץ בחינם. לכל מטייל שאנחנו אוספים אנחנו אומרים, כל הכבוד תמשיכו לטייל. זה חשוב שאנשים יצאו מהקובייה שהם חיים בה ויטיילו, אבל חשוב גם להיות אחראיים. המדבר פה לא סלחן“.
גלעד: "בסביבות אוגוסט היה איזה בחור די מבוגר שיצא לריצת בוקר ממצפה רמון עם תיק קטן על הגב. הוא רץ מעל ל־40 ק“מ והגיע קרוב לספיר כשהבין שהוא לא מסוגל יותר. הקפיצו את כולם, סרקנו את כל הנחלים. זה שטח אדיר — ממצפה רמון לכאן זה כמעט 80 קילומטר. בסוף מצאנו אותו יושב מתחת לאיזה מדף סלע עם בקבוק מים כמעט מלא. פשוט שלח הודעה, ישב בצד וחיכה. וזה בדיוק מה שצריך לעשות“.
אורי: "מומלץ לצאת הכי מוכנים שאפשר. כמובן כובע ומים. תמיד שיהיה לך איזה פנס וסוללה רזרבית לטלפון. היום המודעות הולכת וגדלה. אפשר לשכור מכשירי איתור לווייניים שנותנים פולס באוויר, ויש מוקד שתמיד יודע איפה אתה ויכול לספק מיד נ.צ של המיקום. כבר היו לנו כמה וכמה חילוצים בשיתוף עם מוקד כזה. יש גם אפשרות לשלוח מסרון חירום שמעדכן במיקום המדויק שלך".
גלעד: "המסר צריך להיות שאם נתקלתם בבעיה, אתם לא יודעים איפה אתם, אתם במצוקה כלשהי, תרימו טלפון למשטרה. אל תנסו לפתור את זה לבד. אל תנסו לחלץ את עצמכם. אל תנסו לשנות מיקום. אל תנסו לטפס למקום גבוה. תרימו טלפון, אם אפשר. הכל בסדר. מקסימום ינחו אתכם טלפונית מה לעשות. במקרה הכי גרוע — אנחנו נגיע. ניקח אתכם ביד ונוציא אתכם החוצה וזה בסדר גמור“.
אני מבקש שיספרו לי על אירוע נחל צפית מהשנה שעברה. האווירה משתנה מיד. כל הפנים מרצינות בבת אחת, והעיניים מביעות כאב אמיתי. מדובר בנושא רגיש מאוד עבורם.
אורי: "זה היה ב־26 באפריל. קדם לכך שבוע של התראות שהתעצמו מיום ליום. אני מקבל אותן ממרכז חיזוי שיטפונות ומעביר ליחידה. מגיע טלפון מהסגן שלי שביקש להקפיץ את היחידה כי מכינה נקלעה לשיטפון".
שי: "לא ידענו לאן אנחנו נוסעים. הבנו שזה אירוע מים. אבל משהו בפנים, אני לא יודע איך להסביר את זה, הייתה לנו מההתחלה תחושה שזה אירוע מכונן. שנינו באוטו, אורי ואני. טסנו לשם במהירות מטורפת. עקפנו על פס לבן“.
אורי: “בדרך לשם קיבלתי טלפון של אחד הנערים שהיה בתוך הנחל. כשדיברתי איתו הוא אמר, אנחנו חמישה, אנחנו במקום גבוה, אנחנו בסדר, אבל ראיתי חברים שלי נסחפים. אנחנו מכירים טוב את המקום, יש שם רוחב של שלושה מטר. הבנתי שקורה שם משהו לא טוב. אנחנו מנסים להגיע לשם, והכל פקוק“.
שי: "כשהגענו לשם הייתה נערה אחת במים כשמסוק מחלץ אותה, וכל מי שמת כבר מת. כמובן שלא ידענו את זה באותו הרגע. ככל שהגיעו כוחות התחלנו להבין עד כמה זה מחריד. מתחילים להגיע מסוקים עם גופות. צוות מים נכנס ורואה בתוך נקיק קטן, שבקושי אדם אחד מצליח להיכנס בו, ארבעה ילדים. הם היו במוד הישרדות. התחלנו לעבוד".
אורי: "בשלב הזה, בכיוון הנחל עצמו, כבר לא היה הרבה מה לעשות. המשכנו לסרוק לכיוון נחל צין כדי לבדוק אם יש ניצולים או גופות. חלק מאיתנו סרקו ברגל וחלק עלו על מסוקים וסרקו איתם. כבר כשהגענו הבנתי שזה אירוע קיצון והרגשתי תסכול נוראי. כל השבוע היו התראות — מה לעזאזל הם עשו כאן? אני זוכר שדפקתי על ההגה בקריזה. עדיין לא ידענו כמה ילדים היו בקבוצה. רצו כאן כל מיני מספרים. המסוקים פורקים גופות, ואתה לא יודע כמה נשארו".
שי: "אנחנו ו־669 חילצנו את כל הגופות. אלה שניצלו, או שיצאו ברגל או שכבל של מסוק הרים אותם. היינו שם מהיחידה בסביבות 40 איש. כמעט חצי מהיחידה. כל מי שהיה באירוע הזה נשרט קצת. במיוחד מי שהיה בצד של הגופות. כואב הלב. ילדים יפים בשיא פריחתם".
אורי: "שלושה ימים אחר כך נכנסנו לנחל כדי לאסוף את כל הציוד שלהם. אספנו את כל התיקים כדי להביא למשפחות ולחוקרים. גם כאן, כל הילדים שלנו במכינות, בשנת שירות".
שי: "בוא נגיד ככה, אני מאז לא טיילתי שם. לא בא לי להתקרב למקום הזה“.
אורי: "אני מתוקף תפקידי הייתי שם לא מעט פעמים. חזרתי לשם הרבה. ובכל פעם שאתה נכנס לשם אתה תופס את הראש. באותו הזמן היה גם את אירוע נהג המשאית שנסחף. ובכלל, נדרשנו לעוד 13 חילוצים 24 שעות מתחילת האירוע. חמישה אופנוענים מנחל נקרות שהוצאנו, חילוצים מנחל פרס. זה היה אירוע גשם גדול מאוד. כל הנחלים שצפו. אני זוכר שבדרך הביתה נסעתי לבד, היה סיוט. נסחף אוטובוס אצלנו ליד חצבה. אנשים לא רצו לצאת מהאוטובוס, אז שברו חלונות ומשכו אנשים החוצה. יומיים אחרי זה הבאנו חוסן, פסיכולוגים. התכנסנו כל היחידה, כל מי שהיה שם. קצת להוציא, לשפוך. יכולת לראות את השריטות שאנשים קיבלו. יש כאלה שעד היום לא יצאו מזה".
"כל מי שכאן בחר לעשות את זה", אומר לי גלעד. "אולי בגלל שריטה שיש לו בראש, אולי בגלל משהו שחסר לו, אבל בחר בזה ועושה את זה באהבה גדולה. לא תשמע כאן קיטורים כי אנחנו יודעים שאנחנו מצילים חיים. במידה רבה אנחנו גם מצילים את עצמנו. חלק גדול מהזמן אנחנו מחלצים אנשים משלנו, מהאזור. כל המשפחה מקריבה למען העניין הזה. יש כאן זוגות שמתנדבים יחד ביחידה, בעל ואישה“.
אורי: "מעבר לסיפוק שבהצלת חיים, יש כאלה שאומרים שזו תנועת נוער למבוגרים. זה החוג שלנו. אני 22 שנה ביחידה. בהתחלה הייתי יוצא לחילוצים מדי פעם, אבל אתה נשאב לזה. זה מעניק נחת רוח אמיתית לעזור לאנשים. אין דבר נעלה מזה. חוץ מזה, רבים מאיתנו כבר לא עושים מילואים, אז זה גם תחליף לחברותא הזו, לקפה. יש לנו קודים משלנו, אנחנו מאוד נהנים להיפגש".
אורי: "חשוב גם להזכיר את עמותת האיתור והחילוץ הישראלית שמשלחת אותנו לכל אירועי האסונות ההמוניים בחו“ל. צוותים מכל יחידות החילוץ בארץ יוצאים לאירועים האלה. צוותים או נציגים שלנו כבר היו בהאיטי, בפיליפינים, טורקיה, מקסיקו, גווטמאלה. אנחנו מנסים לבנות מערכת יחסים עם יחידות החילוץ בירדן. עשינו להם פעם כאן תצוגה של ציוד חילוץ מתוך רצון לאמן שם, אבל זה תמיד צעד אחד קדימה ואחד אחורה איתם. לפני שנה היה אוטובוס ירדני שנסחף בצפון ים המלח והם ביקשו סיוע מישראל. היינו בכוננות במנחת, אבל בסוף 669 קיבלו את החילוץ הזה".
שי: "אבל היה לנו שיתוף פעולה מעולה בזמנו עם היחידה הטורקית. אז, כשהיו עוד יחסים טובים. הם באו לכאן ואנחנו נסענו לשם להתאמן. יש להם יחידה מצוינת“.
"כמו שאתה שם לב, אנחנו לא יחידה של בני 20 שמתלהבים מסנפלינג", שי מוסיף. "רוב מחלצי היחידה הם בגילאי 37 ומעלה. אתה צריך להגיע לגיל שאתה יכול להרשות לעצמך להגיד לבוס שלך, עכשיו אני זז. או להיות הבוס של עצמך. אתה צריך להיות זמין 24/7 ולצאת מתי שצריך. ברוב מקומות העבודה זה לא עובד ככה. אגב, אנחנו לא מהמבוגרים ביחידה, יש גם חבר‘ה בני 70 פלוס. הם אלופים בלהכיר את השטח ברמת האבן. חלק מהם ממקימי הערבה. יש כאן שבילים שהם אלה שאשכרה פתחו אותם. יש לנו אחד שהוא גשש. הוא יודע דברים שהבדואים לא יודעים".
אורי: "אנחנו קולטים אנשים שהם בדרך כלל יותר מיושבים. לא קולטים חבר‘ה בני 20 אחרי צבא. כשלמישהו יש פה משפחה וילדים הוא יישאר. לא יקום וילך אחרי ארבעה חודשים לטיול של אחרי צבא. ניסיון כאן הוא פרמטר קריטי. גם בגרות. יש כאן אנשים שמכירים את השטח ברמת השיח. רמת היכרות עמוקה מאוד. אבל אני מנסה להצעיר קצת את היחידה כי הגיל באמת עולה. אנחנו מנסים לקלוט בני 30־40 ככה. ביחידה יש כרגע שמונה נשים בין גילאי 30 ל־50. נשמח מאוד אם יצטרפו עוד“.
אני שואל אותם איך האינטנסיביות הזו מסתדרת להם עם חיי המשפחה, עם הילדים, עם החיים בכלל. "תלוי באיזו שעה זה קורה“, אומר מישהו וכולם צוחקים. "מי שיש לו ילדים קטנים יבין. החילוץ הכי גרוע זה בשבת ב־12:00 בצהריים, על השנ“צ. החילוץ הכי טוב זה בכל יום במהלך השבוע ב־18:00 בערב, על המקלחות. חילוץ המקלחות קוראים לזה כאן. כולם יבואו בשמחה בזמן הזה“.
אני נפרד מהם לשלום. בדרכי חזרה למרכז אני עוצר בצד הכביש כדי להתבונן בחרדון דרקוני עצום ממדים שפוזל אליי מאמבטיית השמש שלו על סלע גדול. אני שואל אותו אם הוא צריך טרמפ לתל אביב. הוא מוציא לשון ומשאיר לי אבק.
