הדרך לביתו של ניקולה לבלנק, שנמצא בקצה העיר סנט פאביין שבקצה הר ברכס האפלצ'ים, משקיפה על נהר סנט לורנס. לקראת הפסגה, הערפל הסמיך מסתיר את הכביש לפנינו. עצי אשוח נעים במונוטוניות מבעד לחלונות המכונית. האוויר כאן דליל, וכך גם ה־WiFi והתחבורה. ניקולה פותח את הדלת, וניחוח מבושם חריף מכה באפי. אני חושדת שהייתה לו תאונה עם אבקת כביסה. הניחוח ימשיך ללוות אותנו כמו עננת דכדוך שמיכת־פוכית ביתית ונעימה גם בימים הבאים, שבהם אתלווה אליו יחד עם רוי ידידנו המשותף לציד עורבים.
האדמה בפסגות ההרים כבר קופאת בלילות, ושלג קל יורד. החימום בביתו מתפשט בצינורות מהאח שבמרתף. לניקולה לוסיל יש זיק שובבות בעיניים הכחולות וחצי חיוך קבוע, שיחד עם גובהו הבינוני־מינוס ומבנה גופו הדק מעניקים לו צ'ארם של נער מתבגר. ואולי זאת תנוחת הגוף הלמי־אכפתית, עם האצבעות שנתלות ברישול מכיסי מכנסי הג'ינס המשופשפים, שכבר לא רואים מספיק? ובכל זאת, הוא בן 65, אחרי שני התקפי לב.
ניקולה אמנם כבר בפנסיה, אך בעבר הוא היה מדריך ציד ומפחלץ. מדריכי ציד מארחים ציידים מכל העולם. תפקידם להכיר את השטח, לאתר את תנועת החיות שבתחום התמחותם — במקרה של ניקולה אייל וקאריבו — לתזמן את פעילותן לאורך שעות היממה ועונות השנה ולזהות את הרגלי הרבייה ואת אזורי הבילוי שלהן. וגם ליצור אותם — כלומר, לטפח חלקת האכלה לאורך שנים רבות כדי לקנות את אמונן ולמשוך אותן לאזור הרצוי.
עקבות להיותו מפחלץ אפשר למצוא בכל רחבי הבית: פוחלצי חיות קטנות על גזרי עץ — ארנבות, גרבילים, ציפורים בתוך קינים על מדפי שידות. נוצות משתלשלות מהתקרות, קרניים תלויות. ראשים של איילים, גדי (במבי) ודוב מזדקרים מקירות הבית שעליהם מצוירים עצים וענפים במעין כוריאוגרפיה שאפשר אולי לתפוס כחיות שמגיחות מתוך יער עבות. עיני הגולות שלהם בוהות בחלל בדומה לאופן שבו חיות לעתים נועצות עיניים תוהות בנקודת מגוז עלומה. הראשים נוטים מעט הצדה, אולי במעין אצילות. ניקולה הוא, ככל הנראה, גם פסל מוכשר. לנוכחותן לא מתלווה תחושת אי נוחות.
מסע הציד שלנו מתחיל באימוני ירי בשעת בוקר מוקדמת. אם אי פעם אישאל כיצד קרה שבסוף לא הפכתי להמינגוויי, אציין בין השאר את שעות הבוקר המוקדמות. ניקולה התאמץ לפרגן בזמן שיריתי בשוטגאן על פחיות סטטיות בחצר ביתו. לוקח שנים, הוא הסביר לי, ללמוד לדייק בירי — ואין לי שנים להתאמן. לכל חיה נדרש סוג נשק שונה, הוא אומר, שמצריך מיומנות אחרת. לי זה נשמע שהוא סתם מנסה לנחם.
דווקא בירייה הראשונה קלעתי בול. הבעיה היחידה הייתה שזה כאב רצח. כאילו הכתף התפרקה לי מהגוף. בכל הפעמים אחר כך החטאתי, כי ניסיתי להימנע מהמכה של הקת בכתף. חיפשתי מקום רך ושומני בזרוע שיספוג אותה, ובינתיים פיזרתי יריות לא ממוקדות. ניקולה נשאר מעודד ומפרגן. כשיריתי הצדה הוא אמר שזה טוב, כי צריך טיפה הצדה. כשיריתי גבוה מדי הוא אמר שזה טוב כי אסור לכוון לקרקע, וכשניקבתי את הקרקע הוא הריע ואמר יופי. ג'נטלמן אמיתי.
אחרי ארוחת הערב אנחנו חולקים בקבוק ברנדי, וניקולה מספר שכיום הוא מבלה את רוב זמנו בציור. לרוב הוא מצייר איילים ניצבים בדממה בין עצי יער. הוא מיטיב לצייר אותם מזיכרונו, כמו צייר יפני שלמד את מושאו לפרטי פרטים במשך שנים. על הקירות תלויות תמונות שלו כאיש צעיר רוכן מעל דוב שחור גדול, אותו חצי חיוך על פניו. הדוב הוא אחד מהישגיו הגדולים, הוא מודה, ומצביע על הראש התלוי. חלק מהפוחלצים כאן הם של חיות נדירות — או סתם יפות, כמו ינשוף שלג לבן ענקי — שנמצאו על ידי אנשים והובאו אליו במיוחד, לפעמים מארצות אחרות.
אני שואלת את ניקולה מה הוא הכי אוהב בציד, והוא עונה לי מיד שהוא פשוט אוהב לצוד. אני אוהב את הספורט שמאחורי זה, הוא אומר, ומסביר שיש כמה חוקים בסיסיים שהופכים אותו למאתגר: הראשון, שבעל החיים חייב להיות פראי; השני, שעליו להיות מסוגל לברוח; השלישי, שהאלימות שההרג דורש צריכה להיות מתוכננת מראש (למשל לרדוף, לעקוב או לארוב). האלימות גם מוכרחה לבוא ביוזמת הצייד.
הוא מצליח להפתיע אותי, מפני שמתברר שסוף־סוף פגשתי את המינגוויי האמיתי. כל הציידים שפגשתי עד כה סיפקו בתשובה שלל התנצלויות רופסות ומאולפות, שנועדו לספק את מצפונם מול ארגוני זכויות בעלי החיים. והנה ניקולה, בלי שום ניסיון לרפד את האמת, לא רק מודה באלימות אלא אף אומר שזה מה שהוא אוהב בציד. אין ספק שיש משהו מושך במישהו שלא מרגיש צורך לדון ברצינות גמורה בכל גחמה תרבותית אופנתית.
עם זאת, בימים שכולם צדו כדי לשים את מנת הבשר על השולחן, זאת הייתה סכנה מוחשית לשני הצדדים — לניצוד ולצייד. אך כעת האיזון הופר. עם הרובים זה לא כוחות, אני אומרת לניקולה ולרוי.
כדי להגיע לאזור הציד עלינו לנסוע כשלוש שעות, שבמונחים של קנדה זה נחשב פה קרוב. אולי קצת נתונים יבשים יתרמו להבנה: מחוז קוויבק בלבד מתפרס על שטח הגדול מישראל פי 77 ומונה את אותו מספר תושבים. התנאים האלה מכתיבים את פני השטח — כבישים ארוכים, מפותלים, כשמימין ומשמאל עולות ומופיעות מדי פעם עיירות ציוריות קטנות, ששבות ונבלעות מאחורינו, בין שכבות הרים, יערות, שדות מישוריים ומרבדי עשב טבעיים רחבי ידיים. אין כאן ספייס אישיוז.
אנחנו עוצרים במכולות הקטנות שבצדי הדרך, ואני חושפת את חבלות הירי שלי בפני מכריהם של ידידיי וגם בפני זרים גמורים. איכשהו אני גאה בהן. רק אחרי זמן מה אני מתחילה להבין שהן בעיקר סמל לחובבנות וממתנת את התרברבותי. בגלל החבלות האלה, אני מבינה, כדאי לפתח מיומנות קליעה ולפגוע מהירייה הראשונה. ובכלל, אולי מיותר לציין, לא נדיר כאן לראות אישה צדה.
ציד הוא בעיקר עבודת פיתוח של שתי סבולות מנטליות: הרמת משקולת הסבלנות והטלה למרחק של דיסקית האופטימיות. אני מגלה זאת כשאנחנו עוברים בין האתרים שבהם העורבים היו אמורים להיות — בשדות הפתוחים, ביערות, או בקצה צמרות עצים בשוליהם — אך לא מצליחים לאתר שום דבר. אני נוטה לוותר מהר. דחיית סיפוקים טבועה בי כתוצר לוואי של הקיום העירוני, של אלה שרגילים לספק את צורכיהם ברגע שהם מתעוררים. אני חוזרת ומציעה כמה פעמים לניקולה להתייאש ולחזור לביתו הנעים, לרבוץ עם החתול הנורווגי השעיר, השמן והלא ידידותי גריבוי. אבל הוא לא מתבלבל וקובע ללא עוררין שלא חוזרים לפני רדת השמש, בלי להחשיב יותר מדי את דעתי.
ניקולה אוהב שהיום הראשון מחורבן. זה מדרבן אותי, הוא אומר. מזג האוויר הגשום עובד לטובתנו. במזג אוויר כזה העורבים מבלים קרוב לקרקע בתוך היערות. אנחנו מרגלים אחרי עורבים ממין גרקל מצוי. לרוב הם מסתובבים בחבורות קטנות שעורכות פשיטות מאורגנות על ערים וכפרים. הם נחשבים לאורחים בלתי רצויים, ערמומיים ומזיקים. מסקר רחוב שערכתי כאן, נראה שיש פחות מתנגדים לציד שלהם מאשר לציד של חיות אחרות. אבל אסור לירות בהם במקומות מיושבים.
בהפסקה הארוכה שאנחנו עושים, אנחנו אוכלים פירות יער היישר מהשיחים שבצדי הדרך, וניקולה מספר איך בני משפחתו היו משמרים את הבשר שצדו בהקפאה ואוכלים ממנו כל החורף. אייל בגודל בינוני, הוא אומר, הספיק לשנה שלמה. יש לו שורשים בני יותר מ־300 שנה על אדמת קנדה. קוקטייל של עמים: אירים, צרפתים, אמריקאים — ואפילו שורש אינדיאני, לדבריו. הוא מספר לי שבני משפחתו חיו ביערות וגם מצאו בהם את מזונם. זה מה שהפך אותם בין השאר לציידים וללקטי יער מיומנים. אביו לימד אותו לצוד, והוא לימד את שני ילדיו, בן ובת. אבל הם התרחקו מהתחום. הבן הוא שף מצליח בעיר הגדולה מונטריאול, והבת סייעת לרופא שיניים. כשילדיו היו קטנים והפרנסה מעיסוקיו הייתה דלה, גם הם התקיימו מהיער.
בעוד אנחנו מלקטים מפירות היער הסגלגלים, הוא מציין שבדרך כלל הציפורים והעורבים כבר מחסלים את הפירות על השיחים בשלב הזה של העונה. יש הרבה פחות ציפורים מבשנה שעברה, הוא אומר. זו גם הסיבה שאנחנו מתקשים למצוא עורבים. בשנה שעברה הם היו כאן בכל מקום. בסוף הוא מסכם: זה בגלל ההתחממות הגלובלית. מעטפת האופטימיות שלו נסדקת, ואנחנו גולשים בלית ברירה לשיחה על הנושא.
אתה יכול להשוות את התקופה הזאת לתקופות אחרות? אני שואלת.
הוא מהרהר בכך זמן ארוך. כאילו שהוא חוזר אל הזמנים ההם ובוחן אותם מחדש.
היו תקופות שהחיות נעלמו, ואחר כך הן חזרו, הוא אומר לבסוף.
מהר מאוד אנו חוזרים לצעוד יחד בשתיקה. אחד ממרכיבי המפתח של הציד הוא השתיקות הארוכות. כשאנחנו מפלסים יחד דרך בדממה בצמחייה העבותה, ניקולה נוקב מדי פעם בשמות של צמחים, מצביע על חיות חומקות, מתעכב ללטף דבורה ללא חשש, מזהה גידול חדש שלא היה שם בשנה שעברה, מפנה את תשומת לבי לסנאי גמדי, לשְׂלָו זריז וגוצי שרץ במהירות ונעלם בין השיחים, לבמבי קטן שקופא על מקומו, זוקר אוזניים. אנחנו עושים כמוהו, קופאים לרגע, ואז הוא מתרחק מאיתנו בדילוגים.
קודם, כשעצרנו באחת העיירות בדרך, האנשים שמכירים את ניקולה אמרו לי שהוא נחשב למומחה לגידולי היער, עד כדי כך שנאמר עליו שאפשר להיכנס איתו ליער רעבים ולצאת שבעים מארוחה טבעונית בלבד, בלי לערב ציד. הוא נראה נבוך מהסופרלטיב ומתשומת הלב.
לבסוף אנו מזהים בשולי יער המסתיימים בדרך עפר, ארבעה או חמישה עורבים עומדים בקצה צמרת עץ, בגובה כעשרה מטרים, מתנדנדים קלות. ירייה קשה, אין ספק. אני מרגישה איך האדרנלין מתעורר בדם. זה קצת כמו לידה. אני מצפה לכאב, שאחריו יבוא הסיפוק, במידה שאקלע.
בדרך כלל מדריך הציד לא יורה ראשון, כדי לאפשר לחובבן המתלווה אליו להתנסות. רוי יורה יחד איתי. הוא קולע — ואני, למרבה ההפתעה, לא. אבל אני מפגינה למידה מהירה כשאני מכוונת למקום הנכון בכתף. אמנם זה כואב מאוד באותו הרגע, אבל לא מעבר לזה וגם לא משאיר סימנים. רוי הוא צייד מיומן. הוא מקפיד לנסוע מדי קיץ לצוד באי רנה לבאסור יחד עם קבוצת עיתונאים מכובדים. אחד העיתונאים האלה, הוא סיפר לי קודם מכיוון שידע שאתרשם, זכה השנה בפרס ממשלתי על האופן המצוין שהוא עושה שימוש בשפה הצרפתית. אין בישראל מקבילה לפרס הזה.
סדנת הפחלוץ של ניקולה נמצאת במבנה נפרד בחצר. ניקולה לוקח אותי לשם אחרי ארוחת הערב. על אחד הקירות מצויר קאריבו בעל קרניים אימתניות טובל בירק. ניקולה כבר לא מפחלץ היום, ושכבת אבק דקה מכסה את עיני הפלסטיק בצנצנות, את האזמלים ואת האוזניים שנשארו מיותמות. הוא מספר שהסוד במקצוע הוא לעבוד ולהתנסות כמה שיותר. ככל שעושים את זה יותר, ככה משתכללים. בתקופה שבה העסק שגשג, היו לו לקוחות מתעשיית הסרטים, וגם ציידים, מוזיאונים ואוניברסיטאות. אנשים הביאו אליו את חיות המחמד שלהם וביקשו לשמר אותן למזכרת. לפעמים הם בכו כמו ילדים, הוא אומר.
הוא מסביר לי את שלבי המלאכה, שדורשת, בדומה למנתח מיומן בבית חולים, דיוק ויד יציבה. הוא מפגין בפניי ידיעות באנטומיה, כשהוא מפרט באוזניי באריכות ובקול נמוך, לוחש כמעט, על תהליך חילוץ העור של החיה שחייב להתבצע בחתיכה אחת. הוא עדיין זוכר את כל השלבים לפרטי פרטים.
כשאני מקבל את החיה מהלקוח, הוא מסביר, אני קודם כל מחלץ בזהירות את הגולגולת. לאחר מכן מפריד מהראש את העיניים, השפתיים, הנחיריים והאוזניים, שאותם אחליף בחלקים סינתטיים. אלה החלקים היחידים שאינם מהחיה עצמה. הוא מדגים לי את החתכים שיש לבצע על ראש חזיר בר ענקי מפוחלץ. לאחר מכן יש לרוקן את כפות הרגליים ולהשאיר רק את הציפורניים, ואז להוציא את השומן. לבסוף ממרקים בחומר שימור, לרוב פורמלין, ומכניסים מתחת לעור מעין צורה שגולפה מראש, בדרך כלל מקרטון, ותופרים.
לאחר מכן מגיעה עבודת האמנות העדינה. מתקנים ומעצבים את החיה המפוחלצת כדי שתיראה טבעית. הפוחלץ צריך להשתלב בטבע, הוא מסביר. אי אפשר לעשות את זה בחובבנות, הוא אומר, חייבים לשאוף לשלמות בעבודה הזאת, אחרת זה לא נראה טוב. הוא מראה לי כמה דוגמאות של מוטציות מניסיונות עבר כושלים.
טקסידרמיה, או פחלוץ, התחילה בחוגי החברה הגבוהה וזלגה משם לשאר בני האדם, בדומה להרבה רעיונות אחרים כמו לניתוחים קוסמטיים למשל. במקור זהו מנהג בריטי שבמסגרתו נתלו מעל האח ראשי חיות שניצודו, כמעין פרס ניצחון. עם השנים הם נכנסו כדקורציה כמעט לכל סלון. בהמשך התחלפו הראשים בקרניים בלבד, שתופסות פחות מקום, מה שהיווה יתרון כי הבתים נעשו קטנים יותר. בקנדה אפשר למצוא קרניים כמעט בכל בית. הן חלק מהתפאורה הקבועה בסרטים ובסדרות ומשמשות נקודת מוצא לשיחות סלון, ואם הן גם נעשו כראוי, בעבודה עדינה ומדויקת, הן יכולות להחזיק במצב נאה כ־150 שנה.
ביום הציד השני אנחנו מאתרים להקת עורבים בשדה פתוח. כשאנחנו חולפים על פניהם ניקולה נלחץ ולוחש לי, אל תסתכלי, אל תסתכלי, הם יידעו שמשהו קורה. רק אל תסתכלי להם בעיניים, הם מיד יבינו שאנחנו זוממים משהו, הוא לוחש לעברי בצעקה.
אני משתדלת לעשות את עצמי עוברת אורח תמימה, כשאנחנו חולפים על פני השדה החרוש רחב הידיים, אל עבר היער הסבוך הסמוך, כדי להסוות את עצמנו — רובים על הכתף, לבושים אפודים זוהרים, כפי שמחייב החוק, תיקי גב גדולים תלויים מהשכם ומצלמה על הצוואר. לרגע נראה שאנחנו מצליחים להתל בהם. העורבים השחורים השמנמנים ממשיכים לנקר בזחיחות שארית תבואה, מדי פעם משחררים צווחה חדה בעצלות.
ציד הוא בעצם מלאכת הסטוקינג בדרגת האמנות הגבוהה בעולם. הוא כולל את אותן התכונות המרכזיות שהופכות חיזור לא מוצלח למסוכן: היכולת להעמיד פנים שלא אכפת לך ואז להתגנב בלי שירגישו בך וללכוד את טרפך. לכאורה פשוט, אבל כמו שכל מדען יודע, הדברים הטריוויאליים ביותר מתגלים כמורכבים ביותר כשמנסים לחקות אותם.
אנחנו מסתודדים ומציצים עליהם מהסבך, מעברו השני של השדה. העורבים לא מראים סימן שהם מתכוונים לזוז בקרוב. אני ממתינה עד שניקולה ורוי ייתנו את האות לירות. אני חשה בהתרגשות המשותפת. נדמה לי שחשוב לניקולה להרשים אותי. חשוב לו שנצליח לצוד. אולי הוא רוצה להראות לי שהוא עדיין מסוגל, למרות התקפי הלב.
אך כשאני מנסה לירות, יש לי מעצור. אחד מחלקי הרובה מתפרק. רוי וניקולה מצליחים, כל אחד מהם, לצוד עורב אחד.
בארוחת הערב אנחנו אוכלים את העורבים ומחליטים שאין ברירה, מוכרחים לגדוע את מסע הציד ולחדש אותו אחרי שהרובה יתוקן. אי אפשר לתאר את האכזבה שאני חשה. למרבה הצער, ציד העורבים לא מתחדש. החלק שהזמנתי נודד מפרברי סין אל פרברי קנדה, ונוחת אחרי חודש וחצי, אך הרובה מעולם לא תוקן, נכון לרגע זה. בינתיים עונת הציד של העורבים התחלפה בעונת הציד של האיילים, שמצריכים מיומנות ירי בכלי נשק אחר וטקטיקות ציד שונות. ניקולה ממשיך לפזר אוכל לאיילים ולקאריבואים בחלקת ההאכלה הקטנה שיצר, גם בלי להיות האיש שצד אותם כשהם מגיעים לשם. הוא דיווח לי שהשנה הגיעו לביקור בה בינתיים שני איילים. הוא השקיף עליהם מרחוק אוכלים בנחת.
ציד כבר לא משמש כדרך עיקרית להשגת חלבון מהחי, לא בשביל ניקולה ולא בשביל כמעט כל אחד אחר. אבל הוא מוטמע עמוק בתרבות האנושית דרך תפקידיו השונים מאז שימש בקרב אצילים למפגני רושם אחד על השני, שמהם התפתחה תעשיית הפחלוץ, ועד לייצוגו כפריט מעבר לשיחות סלון. תעשיית הבשר הפכה אותו לקישוט מיותר. מה יקרה כשהיא תתמוטט? האם נחזור לצוד בעצמנו? האם נהפוך לטבעונים?
האם ניקולה החביב, פסל הראשים הערופים, עשוי לעמוד למשפט ההיסטוריה כרוצח בדם קר? ואולי הוא באמת כזה. אם כי בימים ובשעות הארוכות שבילינו יחד בשתיקות, למדתי להכיר אותו, וראיתי עד כמה האהבה שלו לטבע שמסביב לו היא בלתי מוגבלת. האם זאת סתירה?
בשורה התחתונה, אם הצלחתם לעבור את החיים האלה כמו ניקולה, בלי להמציא תירוצים, וגם בלי שתהיו חייבים משהו למישהו — כנראה שמגיע לכם פרס על מפעל חיים. מי יודע, אולי עוד יתלו את ראשיכם על הקיר בסלון מעל האח. לתפארת הדורות הבאים.
