עמדנו בלב הג'ונגל. מזיעים, עייפים ועקוצים בכל נקודה אפשרית בגוף, כשמסביבנו אלפי קילומטרים של יערות גשם פראיים, עם כל חיות הבר מנשיונל ג'אוגרפיק. מולנו ניצב מנהיג קהילת הצ'ואר, טיואה ("הציפור") אויונקאר. הוא לבש בגדים מהודרים, חבש כתר נוצות לראשו, ולצדו עמדה אמו.
פתחנו את הלפטופים שלנו. "עכשיו נבנה את עץ המשפחה שלכם. נתחיל מהצד של אמא שלך", הסברנו. כמו בכל החודש האחרון, גם הפעם הלפטופים בג'ונגל נראו סוריאליסטיים משהו. כשעלה שמו של אבא של טיואה, בעלה המנוח של אמו, קיבלה בניית האילן המשפחתי תפנית לא צפויה. מתברר שהאבא, שמאן עתיר כוחות קסם וכישוף, עורר לא מעט קנאה בקרב האנשים סביבו. כשטיואה היה בסך הכל בן שנתיים, אביו נהרג, ככל הנראה בידי אותם אנשים שעינם הייתה צרה.
בדרך כלל, לאחר מותו של איש שבט, נהוג שאחיו מסייע לאלמנה בכל מה שרק אפשר. אלא שבמקרה הזה אחיו של האב, בעצמו שמאן רב עוצמה, לא רק שהתכחש למשפחה היתומה — הוא החל להתנכל לה. "או שאתה הורג אותי כאן ועכשיו, או שאנחנו מגיעים להבנה", אמרה לו האלמנה. השניים אכן הצליחו להגיע להסדר, שאמר בגדול "חיה ותן לחיות", ו־25 שנה לאחר מכן החליט טיואה, שגדל והפך למנהיג, לחטט מול עינינו בפצע הפתוח.
ברגע מסחרר אחד הפכה מלאכת בניית אילן היוחסין לשיחת נפש שבה פתח המנהיג המחוספס את פצעי לבו בפני אמו ודיבר אליה כמו ילד. שמעתי אותו מדבר בשפת האצ'ואר המקומית ולא הבנתי מילה, אבל כשהדמעה הראשונה זלגה ידעתי בדיוק מה הוא אומר לה. בפשטות, הוא הזכיר לי את הבן הקטן שלי.
"את כמו בית ענקי בשבילי", תרגמו בשבילנו לאחר מכן, "תמיד מקבלת אותי בזרועות פתוחות ובלב רחב. לכל המקומות שאבא אמור היה לקחת אותי, לקחת אותי במקומו. את מעניקה לי את הכוח שהיה לאבא. אינני יודע מה אעשה ביום שבו לא תהיי לידי יותר. כשאני רחוק מהבית אני מרגיש בודד מאוד".
"אני כמו עץ גדול ביער בשבילך, וגם אם אני רחוקה ממך תמיד אגן עליך", ענתה האם לבנה, "אתה האוצר שלי, ולעולם אסור לך לאבד את רוחו של אביך. למרות שהפכת ליתום בעודך תינוק, הצלחת להפוך לגבר שאתה היום. אל תיתן למותו של אביך להעלות בך רגשות עצב, כי הוא תמיד איתנו והוא שמח לראותך כפי שאתה".
האירוע הזה התרחש ביום האחרון של המסע. באותו הרגע ידעתי שלא רק שהפרויקט השיג את מטרותיו, קיבלנו גם הדגמה ברורה לחשיבות הרגשית של מה שאנחנו עושים כאן.
נתחיל בהתחלה. MyHeritage היא חברת סטארטאפ ישראלית שנוסדה בשנת 2003 ומציעה פלטפורמה טכנולוגית לגילוי ולשימור היסטוריה משפחתית באמצעות מחקר גנאלוגי (חקר אילן היוחסין). גולן לוי, מומחה לחוויית משתמש, נטל טרם הצטרפותו לחברה חלק בפרויקטים חברתיים בעולם השלישי, בא במגע עם אוכלוסיות מקומיות באזורים שבהם טביעת כף רגלו של אדם מערבי נדירה כמו העפלה של ישראל למונדיאל, ושמע את סיפוריהן.
לפני שש שנים נחשף לוי למוצר שמאפשר לכל אדם עם גישה למחשב לתעד את ההיסטוריה המשפחתית שלו. הוא נזכר באנשים שפגש, אלה שבקושי ראו בחייהם מחשב, והכל התחבר. לוי החליט להציע למנכ"ל ולמייסד החברה, גלעד יפת, פרויקט שבמסגרתו ייצאו משלחות של עובדים הרפתקנים לפגוש קהילות מבודדות ולעזור לאנשיהן להשאיר חותם וזכר בעולם.
כך נולד Tribal Quest. פרויקט התנדבותי לתיעוד ההיסטוריה המשפחתית של תרבויות נכחדות בשבטים ברחבי העולם ושימור ההיסטוריה הייחודית של מי שברובם אינם נגישים לטכנולוגיה, למען הדורות הבאים. ב־2015 יצאה משלחת ראשונה לנמיביה, ב־2016 משלחת שנייה לפפואה גינאה החדשה. ב־2017 הרחיקו עובדי החברה עד לערבות סיביר הקפואות, והשנה הוחלט לטוס לפנמה ולאקוודור. את התוצאות יכול כל אחד לראות באתר הייעודי שהוקם עבור הפרויקט — tribalquest.org.
היינו שישה מעובדי החברה בלב הג'ונגלים של האמזונס — גולן לוי, שחר ביטון, מירי רכלי, נועה גבאי, יואל קורסיאס ואני. כדי להצליח לתקשר עם המקומיים, הצוות שלנו כלל שני דוברי ספרדית פלוס מתורגמנית שמכירה את התרבות המקומית, ואל כל אלה התווסף הצלם דן ליאור. כבר בשלב התכנון המוקדם איתרנו במאמצים אנשים שחיים בעיר הגדולה ונוהגים, כל אחד מסיבותיו, לבקר בקהילות האלה. ביקשנו מהם לשאול את מנהיגי השבטים מי מהם מעוניין להשתתף בפרויקט, ואינספור מיילים וטלפונים לאחר מכן נראה היה שיש חמישה שבטים שהביעו עניין, ארבעה במרכז פנמה — אמברה, נובה, נאסו וקונה־יאלה — ושבט נוסף בקרבת נהר ריו פסטזה באקוודור, האצ'ואר.
שלוש טיסות, כולל אחת מלחיצה בגשם שוטף, נסיעה אינסופית בדרכים עקלקלות שגרמה לנו בחילות והקאות, שיט ארוך בסירת קאנו בנהר — כולל תנין שזכינו לראות מחייך באקסטרים קלוז־אפ — והליכה ארוכה מאוד ביערות הגשם, קדמו למפגש עם בת השבט הראשונה, ילדה מבוישת בת שמונה שחיכתה לנו על גדת הנהר. "בואו אחריי", סימנה הילדה, ולקחה אותנו בשביל ארוך ופסטורלי אל הכפר, שם התקבלנו בריקודים מסורתיים. למרות הריקודים, כשנפגשנו פנים אל פנים עם אנשי השבט גילינו שההסכמה שלהם למפגש הייתה יפה על הנייר, אבל בשטח העניינים הרבה יותר מסובכים.
רוב המארחים שלנו בכלל לא ידעו מי אלה המוזרים עם המצלמות והמחשבים ולמה נפלנו עליהם. היינו צריכים להסביר למה הגענו, להדגיש שכל הפרויקט הוא בהתנדבות ובשבילם, ושאנחנו באמת לא מצפים לשום דבר בתמורה.
אנשי השבטים הקשיבו, ונראה היה שהאסימון נופל לאטו. החששות שלהם — מהמודרניזציה המושכת צעירים לעזוב את השבט, לצד הפחד מכניסת חברות הנפט לשטחם ומגזל אוצרות הטבע שלהם — התפוגגו לאט־לאט. הם הרי יודעים טוב מכולם שכאשר תרבויות מבודדות ויוצאות דופן כמו שלהם לא מתועדות באף מקום, הן נעלמות כלא היו. הם הבינו שיש להם הזדמנות אמיתית להנציח את ההיסטוריה שלהם.
אנחנו מנצלים את ההתרגשות הגדולה סביבנו כדי לעשות תמונה קבוצתית של כל אנשי הקהילה, ומיד לאחר מכן מצלמים כל אחד מהם לתמונת פרופיל שתשתמש אותו בעץ המשפחה שנבנה. כדי שנוכל להתאים שם לפרצוף, אנחנו מבקשים מכל אחד להחזיק לוח מחיק שעליו רשום שמו. אגב צילומים, אחד הפריטים שתפסו הכי הרבה תשומת לב היה מצלמת הפולרויד שהבאנו. חלק מאנשי השבט פשוט לא הצטלמו מעולם. לכן, כאשר השארנו להם תמונה של עצמם למזכרת, זה היה מבחינתם כמו קסם. היה אפילו זוג מאורס שפשוט לא עזב אותנו עד שצילמנו אותו לתמונת חתונה.
כשהמולת הצילומים שוככת מעט, אנחנו עוברים לליבת הפרויקט — ראיונות ובניית אילנות היוחסין. חשוב לנו לעשות את הראיונות בתוך הבתים שלהם, לא רק כי שם האנשים מרגישים הכי נוח לשוחח אלא בעיקר כי בבקתה גרה גם המשפחה המורחבת, מה שמאפשר לאנשי הדור המבוגר לתרום מזיכרונו פרטים שהצעירים לא יודעים. אנחנו יושבים מולם עם הלפטופים, עוברים דור אחרי דור, שם אחרי שם, מנסים לסחוט את הזיכרון עד כמה שאפשר. מפליא כמה מידע הם הצליחו לאגור ולהעביר מפה לאוזן. אישה אחת זכרה לא פחות מ־300 בני משפחה. לי, שבקושי זוכר חמישה מספרי טלפונים של האנשים הקרובים אליי, זה נראה כמו נתון מרשים למדי.
הג'ונגל של הערב והלילה הוא אנטיתזה לג'ונגל של היום. החשכה המוחלטת סימנה עבורנו גם את החלק האחרון של מה שהפך לשגרת יומנו במשך חודש שלם — אלתור נקודת חשמל באמצעות גנרטור שהבאנו איתנו, פתיחת תוכנת אילנות היוחסין, מעבר על עצי המשפחה, הוספת תמונות הפרופיל וגיבוי של כל החומר. התהליך הזה אורך כמה שעות, כשבמשך כל הזמן היתושים עושים מאיתנו בופה.
בכלל, המשימה להתמגן או להימנע מעקיצות החרקים, היתושים והפשפשים נידונה לכישלון מראש. גם אם מרחת את עצמך באלתוש, טפטפת שמן ציטרונלה בכל מקום אפשרי ועטפת את עצמך בכילה — עדיין חטפת. באחד הלילות הלכנו לישון בבקתה בת שתי קומות. איך שנכנסנו זיהינו מימין קן טרמיטים רוחש, ובפנים התגלה פוחלץ של פומה שפעמון מחובר לזנבו. אני אמור למשוך לה בזנב כדי לבשר לפקיד הקבלה שהגענו? אם זה לא מספיק, בדיקה מהירה מגלה שלא רק שהמזרנים עשויים מספוג מעופש ומתפורר, הם גם מלאי פשפשים שמייחלים לרגע שבו נשכב עליהם.
הסיטואציה הזאת הולידה ישיבת סיעור מוחות באמצע הלילה. שקלנו לכסות בבגדים משהו שנראה כמו שולחן גדול ולהצטופף עליו, אלא שמבט חטוף עם פנס גילה שמדובר בבית לעכבישים.
בסופו של דבר הבנו שהדרך היחידה לעבור את הלילה עוברת בהחלטה למי אנחנו מעדיפים להפסיד — לפשפשים, לעכבישים או ליתושים. יואל אומר שהוא הולך לישון על המזרן, ושיהיה מה שיהיה. גולן ושחר פורסים כילות ועוטפים איתן את המזרנים כחוצץ נגד הפשפשים, ואני מחליט לא לסגת באף חזית, מוצא ערסל ומגלגל את עצמי בתוכו. בוריטו ברוטב אלתוש וציטרונלה.
"סוף־סוף לישון", אני אומר לעצמי, ואז רואה על תקרת הענפים עשרות זוגות עיניים נוצצות של עכבישים שהתהלכו באיטיות.
לפנות בוקר, אחרי שינה מעטה מדי, שמעתי קולות ציוץ משונים. עכבישים לא עושים רעש, חשבתי, אז אולי הפומה בכל זאת התעוררה? פקחתי עיניים, ולמרות שמבחוץ נכנסו רק כמה קרני שמש חלשות לא היה אי אפשר לטעות: מעל הראש שלי חג במעגלים מהירים עטלף עצבני. כנראה שגם עליו עבר לילה משונה. הוא לא ידע שיש לנו עוד כמה לילות להעביר יחד, כדי שיוכל להתרגל.
אין "תן ביס" בעומק האמזונס. בגדול אכלנו מה שליקטו או צדו בשבילנו — תרנגולים, קלחי תירס, פרי הקקאו ולבבות דקל. ליד המנות העיקריות הגישו לנו פלאטנו, סוג של בננה ענקית נטולת טעם מוגדר, שלרוב טוגנה בשמן עמוק מדי. טקס האכילה שפיתחתי לעצמי כלל כמה שלבים. קודם כל פנס, תנו לי לראות מה שוכב מולי ולהבין על פי המרקם והצבע אם מדובר במשהו שהחיסונים מהארץ יכולים לתת לו פייט. אחר כך הגיעה הבדיקה הפיזית. אם נעצת את המזלג עד לעצם והבשר רך מדי או הגוון שלו אדום, זה סימן חד משמעי לעצור כאן ועכשיו.
החוויה הקולינרית לא הסתכמה בשלוש ארוחות ביום. אוכל הוא עניין תרבותי בכל העולם, וגם פה הנושא התחבר למנהגי המקום ולכללי נימוס וכבוד בינינו ובין המארחים. באחת הקהילות לקחו אותנו מיד, עם כל הציוד, אל מתחת לסככת עץ. עד מהרה הגיעה גברת ובידה קערה עם נוזל בעל ריח חמצמץ. "לזה קוראים צ'יצ'ה", הסבירו לנו, ולא זו בלבד שמדובר במשקה המסורתי, "זהו גם המשקה היחידי. מים לא שותים פה".
שתינו שלוק כל אחד, אבל אז הגיעה גברת נוספת עם קערה משלה, וכך שוב ושוב. בלית ברירה ישבנו ושתינו בנימוס. ולא, לא מדובר בטעם נרכש.
אחרי קבלת הפנים החמצמצה משהו, נלקחנו אחר כבוד לראות איך מכינים את המשקה. התהליך מתחיל בקטיף צמח שנקרא יוקה, ודומה בצורתו לתפוח אדמה. מורידים מהיוקה את הקליפה בעזרת מצ'טה אימתנית, שוטפים קלות ואז מבשלים ומועכים אותו למעין פירה.
עד כאן הכל אולי טוב ויפה, אלא שבתהליך ההכנה קיים מרכיב ייחודי נוסף. הפירה התמים נלעס היטב בפיהן של נשות השבט, וכשהוא הופך לעיסה הן יורקות הכל לתוך כלי ייעודי, וחוזר חלילה. לא מספיק? אחר כך סוגרים את העיסה במכל גדול למשך כמה ימים כדי שהחומר יתסוס, יהפוך לנוזלי ויקבל את הטעם והריח החמוצים הייחודיים — וזה לא בדיוק יישון של וויסקי בחבית עץ אלון, כן? אגב, בזכות התחקיר המוקדם ידענו שהמשקה המסורתי הזה מוגש לאורחים וחשוב להתכבד בו כדי לא להעליב את המארחים, אבל אני יכול להגיד בלב שלם שאין כמו לטעום את הדבר האמיתי.
אם חשבתי שהקיבה היא זו שתעשה את רוב הבעיות, דווקא המקלחת באה לי בהפוכה. גם אם מצאנו נהר או מפל קרוב כדי לשטוף את עצמנו, כי אין מדיטציה טובה מלעצום עיניים ולתת לשאון המים של המפל להתרסק בעוצמה על הכתפיים למשך כמה דקות, הלחות ביערות הגשם מגיעה ל־90% ביום רגיל, מה שאומר שמרגע היציאה מהמים ועד ההגעה למאהל הזיעה היא כבר חלק אינטגרלי מהעור.
גם החיות שפגשנו עוררו תגובות שנעו בין השתאות קסומה להיסטריה. באחת ההפלגות ירדנו מהסירה באמצע הים הקריבי והחזקנו כוכבי ים אמיתיים, כאלה שחיים בטבע, או כשראינו טוקן צבעוני ממרחק חמישה מטרים והוא השאיר אותנו פעורי פה. קשה לתאר כמה כיף היה להסתכל על ילדה בת שש מוציאה לטיול את חוטמן המחמד שלה, קשור ברצועה לצוואר כאילו שמדובר בכלב.
לעומת זאת, אני מניח שהפנים שלנו נראו קצת אחרת כשראינו שבין המיטות שלנו מתהלכת בחופשיות נמלה שנקראת "בולט אנט", או "נמלת קליע". היא קיבלה את שמה בזכות ולא בחסד — מדובר בזן של נמלים שעקיצותיהן כל כך כואבות, שמי שחוטף אחת מרגיש כאילו קליע של רובה פילח את גופו. ערב אחד המתינה לי נמלה חביבה כזו בתוך המגבת, בשעה שבה החושך היה מוחלט בהחלט. כנראה שרוחות היער אהבו אותי מאוד, כי אני לא יודע מי חוץ מהן עזר לי לראות אותה לפני שהתנגבתי.
"מה אתם אומרים, נרים פה רחפן?", שאל דן הצלם באחת הדרכים בין קהילה אחת לשנייה, שהיו לפעמים טרק לא קצר ותמיד התחבאה בהן איזו הפתעה. "יאללה בוא נעצור את האוטו". הרחפן עלה לאוויר, איתו הזמזום המוכר — ופתאום צעקה.
ללא כל אזהרה ראינו את דן נוטש את הרחפן, רץ באמוק לכיוון הרכב ופושט את החולצה בהיסטריה. מבט מהיר נוסף גילה שמאחוריו שצף וקצף נחיל של צרעות זועמות, ששמעו את זמזום הרחפן ויצאו להסתערות על הפולשים. לפני שהבנתי מה קורה שמעתי זמזומים מכל עבר. טסתי לרכב וסגרתי את הדלת. נשמתי לרווחה, אבל אז קלטתי שביחד איתי נכנסה גם אחת הצרעות, והיא לא הייתה רגועה. פתחתי את החלון תוך כדי מלמול מהיר של "מלח מים". למרבה המזל הטריק עבד והצרעה עפה החוצה. בינתיים, גולן חירף נפשו ויצא לתופת כדי להציל את הרחפן. כמה דקות אחר כך, כשכולם היו ברכב, עפנו משם כל עוד רוחנו בנו, כשתוך כדי אנחנו מגלים שדן חטף עקיצה בגודל של קומביין בגב.
"עקיצה של צרעה כזו לא מסוכנת", מסבירים לנו המקומיים, "הוא יחיה". בדרך אגב הם מוסיפים "אבל הוא יחווה חום, בחילות — ותיתכן גם פעילות מעיים מוגברת". מה זה מוגברת? המסכן חטף את כל החבילה. אגב, הוא לא הפסיק לצלם, למרות שאחרי שלושה ימים היה נראה שהוא הולך ומאבד את החשק לחיות. ככה נראית תשוקה של אדם למה שהוא עושה.
אפרופו תשוקה, אנשי השבטים הם הראשונים להגן על הטבע, אם צריך גם בגופם. הם משתמשים בחומרים מקומיים מהיער כדי לבנות בתים. הנהר הוא האוטוסטרדה שלהם, ואת החיות צדים אך ורק לצורכי מאכל. גם האמונות הדתיות שלהם מתחברות אל עולם החי והצומח. רוב אנשי השבטים שפגשנו מאמינים ברוח יער שנקראת "ארותאם", וכשהם יוצאים למסע דיג או ציד הם נוהגים לצבוע את פניהם כדי להגן על עצמם מפני הרוחות הרעות.
בהתאם לזה, אנשי השבטים מאמינים שעל ידי תיווך שמבצעים השמאנים יש לכל אחד ואחת יכולת לתקשר בחלום עם רוחות היער. כשהם רוצים להתפלל הם לא הולכים למבנה אלא למפל — כמה שיותר גדול ומרשים יותר טוב. אחד מאנשי השבטים הסכים להדגים לנו תפילה שכזו, שכללה שורות כמו "אבות אבותיי, היכן אתם? אני ערום לבד ביער כמו תינוק וזקוק לעזרה, אנא עזרו לי".
טקס ההתבגרות של הילדים והילדות, בדרך כלל בסביבות גיל שמונה, נערך בלב הג'ונגל ממש. ברגע שאב המשפחה מרגיש שבנו או בתו בוגרים מספיק, הוא צועד איתם לעומק היער ומחפש נקודה בעלת משמעות — למשל סלע מרשים או עץ גדול. השניים מקימים מחסה לימים הבאים, ואז המתבגר או המתבגרת מקבלים איוואסקה. כן, הצמח שמעורר הזיות. הרעיון הוא שהילד יחווה מפגש רוחני ראשון שבמהלכו הוא צפוי לראות את בעל החיים שאמור לייצג אותו למשך שארית חייו. אלה שרואים בעיני רוחם יגואר או פומה מתעוררים מאושרים ורצים לספר לחבר'ה, אלה שרואים יתוש או עכביש מרוצים פחות.
מה שהכי מסמל את הסימביוזה עם הסביבה הוא הלידה. ברוב המקומות שאליהם הגענו אין מן הסתם שירותי רפואה. אישה שכורעת ללדת בפעם הראשונה נוהגת לקרוא לאמה שתסייע לה. כדי לשמור על פרטיות, השתיים מחפשות מקום מרוחק מעט, ושם, על הרצפה, פורסת היולדת עלה גדול של בננה שעליו מתרחשת הלידה בצורה טבעית. חיתוך חבל הטבור מתבצע על ידי צמח חד מאוד ששמו "גואה־דואה". בפעמים הבאות שאותה אישה תלד, סביר שתעשה זאת שוב בלב היער, אבל הפעם לבד לגמרי.
אם כבר נשים, מעמדן אמנם משתנה משבט לשבט, אבל נוכחותן מורגשת מאוד בכולם. בראש שבט האמברה, למשל, עומדת נשיאה שנבחרה לאחרונה בבחירות דמוקרטיות. בשבט הנאסו היו לחלק מהנשים תפקידים שבעינינו נתפסים כגבריים, כמו השייטת המקומית שנאבקה בהצלחה בזרמים החזקים כשהשיטה אותנו במעלה הנהר בסירת קאנו צרה ומטלטלת.
בשבט האצ'ואר הנשים יוצאות ביחד עם הגברים למסעות דיג — ולא מדובר בחכות וברשת דייגים אלא במבצע שנמשך יום שלם, כזה שמדגים היטב את ההיכרות העמוקה של השבט עם סודות היער. המקומיים מתחלקים לשתי קבוצות, הראשונה בונה סכר, והשנייה הולכת בג'ונגל עד שהיא מוצאת חומר בשם "ברבסקו", שהוא בעצם רעלן טבעי שגורם לזימי הדגים להיסתם ולדגים עצמם לצוף על פני המים. כשהדגים מגיעים לסכר הם מעולפים, כך שקל מאוד לדוג אותם בעזרת צלצל.
נטיבידאד אלברטו בחראנו בן ה־56 הוא אדם גדול ממדים, חמוש בפנים קשוחות ובסומבררו גדול. הוא קיבל את פנינו ביום שמש חם והוליך אותנו לחצר שלו. בחרנו נקודה עם מעט צל והתחלנו בבניית העץ המשפחתי.
מהרגע הראשון יכולנו לראות שמדובר באדם שעברו עליו דבר או שניים בחיים. ובאמת, תהליך בניית אילן היוחסין נגע מהר מאוד בכל מיני נקודות מילדותו שהעיקו עליו שנים. מה שהוא סיפר לנו מקפל בתוכו את הדילמות שבין הרצון להעניק לילדים חינוך והשכלה ובין הרצון לשמור על התא המשפחתי המסורתי והשבטי.
"הוריי שלחו אותי ואת אחיי בגיל צעיר מאוד למשפחות אומנה בעיר אחרת", הוא נזכר. "הסידור היה שאנחנו נעזור למשפחות המאמצות בכל מה שקשור לתחזוקת משק הבית, ובתמורה נזכה בהשכלה בבית ספר". חשבנו על ההורים שלו, מן הסתם זוג צעיר וקשה יום שמקבל החלטה שבבסיסה הרצון לתת לילד חינוך אמיתי שאולי יפתח בפניו דלתות שהיו סגורות בפניהם. דמיינו אותם בבוקר הפרידה עומדים מול בנם הבוכה בן החמש, שלא מבין מה לא בסדר בכך שהוא בסך הכל רוצה להישאר עם אמא. כעבור כמה שעות, נטיבידאד הקטן, שכל מה שהכיר עד אותו היום הוא חיים בקהילה, מצא את עצמו במקום אחר, בסביבה עירונית שונה לגמרי ועם אמא ואבא חדשים.
"גדלתי בעיר ההיא ואכן סיימתי את לימודיי ורכשתי השכלה", הוא ממשיך. "הייתי יכול להישאר שם, למצוא עבודה ולהמשיך בחיי, אבל הגעגועים למקום הולדתי לא עזבו אותי כל השנים. החלטתי שאני עושה את דרכי בחזרה לקהילה שלי". כמה ימים לאחר שחזר התהלך לו באחת הדרכים שזכר מילדותו, כשפתאום הלכה מולו דמות שנראתה מוכרת. זה היה אביו, והשניים נפלו זה על צווארו של זה בהתרגשות.
"התברר לי שעניין החינוך בער בעצמותיו של אבי גם שנים רבות אחרי שנפרדנו, ובחלוף הזמן עלה בידו להקים את אחד מבתי הספר הראשונים בקהילה שלנו, מה שהפך אותו לאיש חינוך מוכר בסביבה", הוא מספר. "אני, שהבנתי על בשרי כמה חשובים גם החינוך וגם המשפחה, החלטתי להיכנס לתחום החינוך במטרה ברורה — לתת לצעירים אופק והשכלה בלי לנתק אותם מהשורשים".
תבינו, לאנשי השבטים מעולם לא ניתנה הזדמנות לספר לזרים על אורחות חייהם. הם לא העלו על דעתם שיש חשיבות להעלות זיכרונות, טובים וכואבים כאחד, ובטח שלא לתעד אותם.
רגע לפני הפרידה הם נתנו לנו במתנה שרשראות, עגילים וגם חגורה מעצמות עופות שניצודו בשטח. שחר, שיצר קשרים מצוינים עם מנהיג השבט, אפילו קיבל ממנו סרט ראש מהודר. מהצד השני, החולצות הממותגות עם שם החברה שלנו הפכו למתנות אטרקטיביות במיוחד, למרות שעוד לא המציאו מכונת כביסה שיכולה להוריד את הזיעה שנדבקה אליהן.
הרבה דברים ראינו בג'ונגל. תנאי מחיה קיצוניים, תפיסת עולם שונה, פשטות, אוויר נקי. כל אלה, בצירוף הניתוק מהאינטרנט, הילכו עלינו קסם. אבל מעבר לכל זה, כאשר ישבנו עם מישהו ודיברנו על ההורים שלו, על ילדיו, על אחיו — תמיד עלה סיפור מעניין. היה מי שסיפר איך היה צריך לגדול בלי אבא שמת מהכשת נחש ביער. מישהו אחר נזכר פתאום איך ההורה שלו לחש לו סיפור ערש לפני שנרדם, ואמא אחת ראתה שילדיה לא לומדים את שפת השבט ופחדה שעם היעלמות השפה תיכחד גם התרבות כולה. כל אחד ואחת שפגשנו דיבר איתנו וחשף רגש כלשהו. געגוע, גאווה, פחד, צער, קונפליקט, חרטה, אהבה. הכל היה שם. כי בסופו של דבר הקלישאות נכונות. למרות שאנחנו גרים כל כך רחוק אחד מהשני, אנחנו מאוד דומים.
כולנו סוחבים זיכרונות ורגשות שקשורים לאבות אבותינו. כולנו מפתחים ציפיות ודאגות לעתיד. אין לי ספק שבניית עצי המשפחה הניבה שיח אמיתי וכן, מה שפרט את כל החוויה המטורפת הזאת למילים חיות שמאחוריהן פרצופים של אנשים שבזכות הפרויקט תמיד יהיה אפשר לחזור אליהם ולדעת מי הם היו. ובתוך כל הרגעים הכמעט אוטופיים האלה הגיח פתאום מהקהל אדם שהתחיל לצעוק לעברנו. בהתחלה קצת נלחצנו, אבל תוך כדי התרגום הסימולטני הבנו שהוא פשוט החליט לתת דרור לאמוציות שלו.
"בשם הקהילה, תודה רבה שבאתם לבקר פה", צעק האיש, "אנחנו יודעים שאתם מגיעים ממקום רחוק, ואנחנו מאוד שמחים שהגעתם, כי בשביל הקהילה שלנו זו הפעם הראשונה שבה התחברנו לאנשים מבחוץ, וזו חווייה טובה מאוד.
"עבורנו, ילידי המקום, בדרך כלל מאוד קשה להתחבר, ולכן נשמח אם תחזרו לכאן. אנחנו רוצים לבקש מכם לדבר עם האנשים אצלכם ולהגיד להם שאנחנו חיים כאן באמת. אתם יכולים לטוס עם מטוסים גדולים מעלינו וכשתסתכלו למטה תראו רק את היער הצפוף. אבל כאשר אתם נוחתים ונוגעים באדמה אתם מוצאים את השבט שלנו, את התרבות, את השפה. אנחנו נהיה קיימים עוד דורות רבים, לכן אנחנו מבקשים שתדברו על יערות הגשם עם חברים מהארץ שלכם ועם אנשים ממדינות אחרות ותגידו להם שאנחנו חיים כאן ושייתנו לנו להתקיים, כי אין לנו דרך אחרת".
