סגירת מועדוני החשפנות: טור דעה
בעידן בו כולם מתווכחים מי הכי נאור, קל לשכוח שאנחנו מדברים על בני אדם
גבירותיי ורבותיי, ברוכים הבאים לשעשועון שבו כולם יוצאים מפסידים — מי הכי פמיניסט/ית ונאור/ה! החוקים פשוטים: כל אחד ואחת יגידו בתורם מה דעתם על סגירת מועדוני החשפנות מתוך דאגה כנה ועמוקה לחשפניות עצמן, ומי שיוכיח שההשקפה שלו הכי מעצימה נשים ושומרת עליהן מאוזלת ידה של המערכת יזכה בתחרות. מוכנות? מוכנים? גו.
המועמד הראשון לכתר "הכי פמיניסטי בארץ" הוא השיח הפמיניסטי הקלאסי, שמציג עמדה דטרמיניסטית של נרטיב עם התחלה, אמצע וסוף ידועים מראש. לפי העמדה הזאת, חשפנית היא אישה קשת יום ללא מודעות עצמית שהוסללה למקצוע משפיל ומבזה של התערטלות על עמוד במטרה להעמיד לגברים את הזין. העמדה הזאת — גם אם במקרים פרטיקולריים היא עשויה להתגלות כנכונה — לא מתירה לחשפנית בחירה, חופש או מודעות וממקמת אותה בעמדת הקורבן האולטימטיבי שחייבים לחלץ.
זאת עמדה בעייתית מכמה טעמים. ראשית, היא מסירה כל אחריות מהחשפנית ולמעשה מקטינה אותה לממדים מזעריים של לוליטה מתוקה וחסרת מודעות שיש לשחרר מהמרתף הסימבולי של הפטריארכיה. שנית, יש בזה ניסיון למתג עבודה בשדה המיני כרוע האולטימטיבי של העולם, דבר שלמעשה מגלם בתוכו מוסרנות מינית עמוקה ודוחק את השיח על חופש מיני לשוליים במקום לפעול כדי לשנות אותו מן השורש. ושלישית, הגישה הזו מבטלת כל אפשרות אמיתית לדיון, שהרי, החשפנית עצמה אינה רשאית להשתתף בו. היא הרי שטופת מוח לחלוטין וחושבת בגבולות המצומצמים שהחברה הדכאנית הותירה לה. שבי בשקט ותני לגדולים להציל אותך.
המועמדת השנייה לתואר המפוקפק "הכי נאור שיש" היא הקלישאה הרדוקטיבית והנבובה של החשפנית כאישה פראית, אקזוטית, חופשייה ומשוחררת שמרוויחה הון תועפות על העמוד אגב ניצול הפרצות במערכת. איזו פארסה. באמת. זו עמדה שמציגה את עצמה ככל כך פמיניסטית שלא נענית לתכתיבים של הפמיניזם הלבן, השמרני והפריג'ידי, אבל במרכזה שוכן גרעין מובהק של ניאו־ליברליזם רדוד, פשטני ומשעמם. אין חופש אמיתי בלהיות אובייקט מיני תעשייתי. המרוויחים הגדולים של תעשיית המין הם בעלי המועדונים, לא החשפניות.
זאת השקפה מיזוגנית ופופוליסטית באצטלת חופש מיני ותעסוקתי. נכון לשנת 2020, חשפנות היא לא עבודה יוקרתית ומעצימה. לומר שזה מקצוע לגיטימי ומכבד זו היתממות בלתי נסבלת. החשפנית כאישה חזקה, אמיצה ומודעת שמזיינת את המערכת היא אגדה שקורסת לתוך עצמה ברגע שבודקים אותה אמפירית. מספיק לראות שמרבית החשפניות שמפגינות עבור הזכות שלהן להתערטל, מכסות את פניהן. לפחות מבחינה ציבורית ומבחינת התפיסה שלהן את עצמן — עדיין מדובר בעבודה שצריך לשאת עמה בושה עמוקה. וכן, יש אינספור עדויות של נשים שבעקבות החשפנות הגיעו לזנות (על זה אנחנו כרגע מסכימים שזה רע?) ולסמים (וזה רע או שצריך גם לערער כאן?). כל ניסיון לצייר אותה כמשלח יד שמכבד את בעליו מכיל סתירות פנימיות מכעיסות.
והמנצח הוא — תופים — דטרמיניזם טכנולוגי. אנחנו בעיצומה של מהפכה טכנולוגית ששניים מהקטליזטורים המרכזיים שלה הם מלחמה ומין. נכון לשנת 2020, מסכים של סמארטפונים מיוצרים לפי סטנדרטים של צפייה בסרטי פורנו, וזו דוגמה אחת מיני רבות. אנחנו חיים בדמדומי העידן שבו חשפנות זה מקצוע שמערב נשים בשר ודם. כבר עכשיו ניתן לראות אלטרנטיבות בדמות בתי בושת עם בובות מין ומשקפי VR לזיונים וירטואליים. התחום הזה מתפתח במהירות מבהילה, עד שבקרוב מאוד נשים כאלה ימצאו את עצמן מחוסרות עבודה לא בגלל מוסרנות או ערכים של אף אחד אלא בגלל מה שקורה בכל שוק העבודה — רובוטים יחליפו אותן. זוהי ההזדמנות האחרונה, אם כך, של פמיניסטיות מזן א' ופמיניסטיות מזן ב' להתווכח ביניהן על מי יותר פמיניסטית. זהו שיח לשם השיח והוא כוחני מכל כיוון, וכרגיל מי שעומדות באמצע חילופי האש האלה הן החשפניות עצמן.
האמת היא שזאת לא שמרנות גדולה במיוחד לסגור מועדוני חשפנות. אחרי הכל, תעשיית המין היא אולי אחד הדברים הכי קדומים בחברה. מן העבר השני, זה גם לא בדיוק פמיניסטי להשאיר נשים מחוסרות עבודה ולטעון שהן לא מודעות לעצמן. השיח בנושא מועדוני החשפנות חושף הבהוב קל של אמת בנוגע ל"סולידריות נשית" והוא שאין דבר כזה. כל קול שמנסה לטעון לסולידריות נשית בהכרח גורע מן הזכות של אישה לצאת מהכלל. פעם הכלל הוא שכל אישה צריכה לעשות מה שהיא רואה לנכון בהתאם להשקפת העולם שלה חוץ מלהיות פריג'ידית לבנה ושמרנית, ופעם הכלל הוא שצריך להתיישר לפי איזשהו תו תקן פמיניסטי ולנצח את הפטריארכיה. כך או אחרת, אף אחת מן השיטות לא מאפשרת הסתכלות על כל אישה ואישה כסובייקט עצמאי עם סט ערכים, יכולת בחירה ולצד זאת גם היכולת להיות קורבן של תעשייה מנצלת.
יש הרבה מן המשותף בין שתי העמדות. בסופו של דבר שתי העמדות מניחות את אותו הדבר: סקס זה דבר שאישה נותנת וגבר לוקח. עמדה אחת גורסת שאסור לאישה לתת, והשנייה גורסת שזאת פריבילגיה שמותר לה לנצל. אבל שתיהן מסכימות על העיקר — שהאישה היא אובייקט מיני. אבל מוסד החשפנות הוא בזוי לא כי הוא מבזה את האישה אלא כי הוא מבזה את המין ומנציח פערי כוחות. ולנשים שבוחרות במקצוע הזה אין זכות להנציח את הפערים האלה על גבן של שאר הנשים. ראוי, אם ככה, לסגור את מועדוני החשפנות, גם במחיר פגיעה תעסוקתית בדור החשפניות הנוכחי.
באשר לעתיד, אפשר להיות בטוחים שגם רובוטיות המין לא יצילו את העולם. הן לא יצמצמו את הפער בין אישה לאובייקט מיני, כי אם להפך. הפער ימשיך לגדול עם הרובוטים כי האובייקטיפיקציה תהפוך ליותר ממשית. הכוס יהיה אובייקט במלוא מובן המילה — אפילו לא יצטרכו לדאוג לרווחת גוש הבשר שעוטף אותו. באופן קונקרטי, לדעתי אפשר להצהיר על החשפניות לשעבר כקורבנות של פגיעה מינית ולתת להן לחיות על קצבאות הבטחת הכנסה. כאמור, זה עניין של זמן עד שרובוטים יחליפו אותן בכל מקרה.
חוץ מזה, הדבר העיקרי שניתן לעשות ואפילו הייתי מעיזה לומר ששומה עלינו לעשות זה לקחת את ההזדמנות החד פעמית לשנות את השיח במובן העמוק של המילה. צריך להתחיל לחפש זוויות חדשות להסתכל דרכן על מין ומיניות ועל יחסי כוחות שמגולמים דרכם בחברה. לבחון עוד אפיקים מעבר למנצל־קורבן, אדון־עבד, נותנת־לוקח ושחרור־שעבוד. כמה שזה משעמם, בחיי.
לעוד כתבות של כרמל צאיג:
• מה סטטיסטיקות הכניסה לאתר פורנהאב אומרות עליך?
לפנייה לכתב/ת 
