אני יוצא מהבית בחשכה מוחלטת. שקט. אין נפש חיה. חושך וקור שמקפיא את העצמות וחודר בקלילות דרך חולצת הריצה התרמית החדשה שקניתי במיוחד לכבוד המאורע. את השעה 5:00 בבוקר אני זוכר בעיקר מהצד השני של היממה, מהתקופה הפוחזת של אינספור מסיבות ומאנצ'יז חסר מעצורים של המבורגרים בבראסרי. מעניין שאז לא שמתי לב שכל כך חשוך בחוץ. או שכל כך קר. או שלא בריא לאכול המבורגרים באמצע הלילה.
אני שואף לקרבי את האוויר הקפוא, מכוון את אפליקציית הריצה ושם את הפלייליסט האנרגטי של סולומון בספוטיפיי, כולי דרוך לקראת ההרפתקה החדשה. שתי דקות אחרי זה אני קולט שריצה בשעה הזו זה פחות אני ועובר להליכה מהירה, ואז להליכה איטית יותר. שום טרק של סולומון לא יעזור כאן. אני, שבשלוש השנים האחרונות רץ באופן קבוע לפחות פעמיים בשבוע, נכנע לעייפות של הגוף. תן לישון, בן אדם, הוא זועק אליי מבעד לכל השרירים. אבל לא, אני לא אכנע, בטח לא ביום הראשון של חיי החדשים.
בגיל 25 הפכתי בעל כורחי לרוחניק. בת הזוג שהייתה לי אז הכירה לי את נפלאות הבאנגים. משם הדרך לאושו, סדנאות ופסטיבלים, שרוואלים, מדיטציות וסיאנסים הייתה קצרה. דירת החדר שלי בכרם התימנים הייתה העתק מדויק של חושה בסיני, כולל פסקול של מוזיקת עולם, דרבוקות, בונזאי שניסיתי לגדל ללא הצלחה ומטבח שמבוסס על תבשילי ירקות מפוקפקים משוק הכרמל הצמוד. מאז עברו 20 שנה והרבה איוואסקה באמזונס, ואני נטשתי את האנרגיות והשמאנים לטובת חיי הלילה של העיר הגדולה.
את דרך החיים המבוססת על קימה ב־5:00 בבוקר הגה רובין שארמה, ההוא מ"הנזיר שמכר את הפרארי שלו". לפני כשנתיים הוא איגד אותה תחת ספר בשם "מועדון החמש בבוקר", שהפך מיד לרב מכר עולמי. כמו כל טרנד פופולרי בלתי פרופורציונלי, חסידי שארמה בכל העולם החלו להקים קבוצות ייעודיות לקימה המוקדמת כשהם מצוידים בהוראות הקפדניות של השיטה לניצול האפקטיביות של שעות הבוקר המוקדמות. למרות שהגרסה העברית של הספר יצאה רק במאי אשתקד, מתברר ש"מועדון החמש בבוקר" בגרסתו הפיזית קיים בארץ כבר לא מעט שנים, ויש כמה מאות מכורים שמתעוררים בשעה שאם מישהו היה מעז להעיר אותי בה הייתי מתנקש בו. אבל לא עוד. הגיע הזמן להעיף מחיי את הבלגן, העומס, הלחץ והעצבים ולהכניס במקומם אנרגיות חיוביות, יצירתיות, פרודוקטיביות ומצליחנות. הגיע הזמן to own my morning. כה אמר שארמה.
טוב, את הבוקר הראשון שלי איי וויל נוט אוון ככל הנראה. למרות המקלחת והארוחה המזינה שהכנתי בעצמי, ולמרות שהשעה הראשונה אכן הייתה אפקטיבית והספקתי לשלוח כמה מיילים ולסיים איזה דו"ח, ב־11:00 כבר רציתי למות. בחיי שלא דמיינתי שאפשר להיות כל כך עייף. שארמה בעצמו אומר שלוקח 66 יום לגוף להתרגל עד שזה הופך לנורמה. אני מתפשר על חודש.
כשמצליחים להתנער מקורי העייפות, אין ספק שיש משהו קסום בשעות האלה. השקט מכשף, והריח של היום שעוד לא התחיל מזרים אנרגיה רגועה של שלווה ואופטימיות. לבוקר השני מצטרף אליי מישה, החתול השכונתי שדומה להיטלר והיצור היחיד כנראה שיש לו מספיק זמן פנוי כדי להתלוות לתמהוני שמתהלך לבדו ב־5:30 בבוקר.
בזכות מישה, שנוהג לבדוק בעקביות כל פח זבל שנקרא בדרכנו, שמתי לב שלמרות שהפחים מסודרים יפה יפה למסדר הבוקר שלהם, אפילו משאיות הזבל עוד לא מסתובבות בשעות האלה. אני מבין שנקלעתי ללימבו של היממה — כולם כבר הלכו לישון ואף אחד עוד לא התעורר. חוץ ממני, וחבר'ה נוספים ברחבי הארץ שמעודדים אחד את השני ברגעים אלה ממש בסטוריז ובהודעות ווטסאפ מחממות לב.
ל"מועדון החמש בבוקר" התוודעתי כשצפיתי בכתבה בחדשות סוף השבוע — ומשהו שם דיבר אליי. כבר שנים שאני מחפש נוסחה שתאפשר לי להשתלט על הלו"ז הבלתי אפשרי, ואיכשהו תמיד חשדתי שבאופן אבסורדי דווקא לקום ממש מוקדם יעניק לי את החופש שאני מחפש. לכן אצתי רצתי לחנות הספרים הקרובה ורכשתי את הספר. מה אגיד לכם, לא יצירת פאר. אני לא הכי מתחבר לספרי עזרה עצמית ופיתוח אישי שמהולים בסיפור שאמור להמחיש משהו, כשכל משפט מדגיש את העובדה שהדמויות השטוחות האלה מעולם לא באמת חיו על פני האדמה. אבל עם הצלחה לא מתווכחים.
בלי להיכנס ממש לפרטים, השיטה אומרת משהו מאוד פשוט ודי קל לביצוע. לקום ב־5:00 בבוקר ולחלק את השעה הראשונה ל־"20־20־20". 20 הדקות ראשונות מוקדשות לפעילות גופנית מאומצת, 20 הבאות למה שקרוי "הרהור", והחלק האחרון ל"צמיחה". קודם כל, מבחינתי, מעצם הקימה בשעה הזו מדובר בפעילות גופנית מאומצת, ככה שראיתי את עצמי כפטור.
ב"הרהור" הכוונה היא לכל פעילות שקשורה לנפש כמו מדיטציה, תפילה, או סתם שינון מנטרות ומחשבות חיוביות — מה שמוציא ממני את כל העצבים והציניות. ב"צמיחה" הכוונה היא ליצירה, למשל לקרוא או ללמוד משהו, כשלי באופן אישי לוקח 20 דקות רק כדי להיכנס לריכוז הדרוש. לא הצלחתי להבין בשום אופן איך אפשר להכניס את הלו"ז הצפוף הזה לשעה בודדת, כשרק כל המקטע שבין המיטה לצחצוח השיניים לוקח לי חצי שעה. נו מילא, אז זה לא ייקח לי שעה, אלא שעתיים. זורמים.
אחרי כמה ימים כבר התחלתי לקלוט את העניין. הקימה הפכה להיות קלה יותר, ואפילו מצאתי את עצמי מתעורר באופן טבעי רגע לפני שהשעון המעורר שלי חוטף עוד אגרוף. אבל שמתי לב לתופעה מעניינת: התחלתי לזכור את החלומות שלי. משהו שהיה קורה לי פעם בחודש־חודשיים קורה לי עכשיו כל יום. אני מתעורר ומיד מופיע לי החלום, ברור, רהוט, והגיוני כמו סדרה בנטפליקס. האם היקום מדבר אליי? האם אני נרמז שחלומות מתגשמים? האם אני יוצא מדעתי? החלטתי להקדיש את חלק ה"יצירה" לתיעוד החלומות, ולדחות את המסקנה המתבקשת לגבי בריאותי הנפשית למועד מאוחר יותר.
האיש עם הקפוצ'ון האדום לא הטריד אותי בפעם הראשונה שהבחנתי בו. חשבתי שהוא עוד אחד מבני המזל שקמים מוקדם בבוקר רק כדי שמונית תאסוף אותם לשדה התעופה. פשוט לא ייאמן העניין הזה, בכל הליכה במסגרת ה"פעילות הגופנית המאומצת" נתקלות עיניי בשלושה אנשים לפחות שמחכים בציפייה עם מזוודה ביד אחת ודרכון ביד שנייה. מה, כולם טסים בלילה? ולמה מול הפרצוף שלי? בתור בחור מפרגן איחלתי להם שימותו ופניתי לכיוון אחר.
אבל האיש עם הקפוצ'ון האדום סתם עומד לו, כמו רוח רפאים של דחליל. אפילו בלי סיגריה. ובכל פעם ברחוב אחר. אני אומר לעצמי שבפעם הבאה שאראה אותו אעצור ואשוחח איתו, אבל למחרת, כשאני נתקל בו ממש ביציאה מהבית, אני משתפן ופונה לכיוון אחר רק כדי לראות עוד מישהו מחכה עם מזוודה. בצר לי אני מחפש את מישה, היצור ההגיוני היחיד שער בשעות האלה, כדי לשתף אותו בסיוט האחרון שהיה לי על ילדה שהייתי מאוהב בה ביסודי שצריכה שאציל אותה בסופרמרקט. אבל הנאצי הקטן לא בנמצא. הריחות של המאפים ממסעדה סמוכה מוציאים אותי מדעתי, ואין לי מושג איך אני חוזר הביתה כשהאיש עם הקפוצ'ון עומד בכניסה, אז אני אומר לעצמי שזה הזמן לפקוד סוף־סוף את שפת הים. מקום טוב ל"הרהור".
איכשהו תמיד דמיינתי את הטיילת עמוסה בשעות האלה באנשים חרוצים ואופטימיים שרצים הלוך וחזור, גולשים, עושים פילאטיס ויוגה וסתם מוכנים לטרוף את היום באנרגיות החיוביות והבריאות המעצבנות שלהם. אבל מתברר שאפילו הם לא עד כדי כך משוגעים. הטיילת ריקה. אין נפש חיה. אפילו בים אני בקושי מבחין. כל כך חשוך בחוץ. ואם מקודם היה לי רק קר, עכשיו הרוח על שפת הים מדגישה עוד יותר את העובדה שפאקינג חורף עכשיו. אני מחליט לא לתת לפרטים קטנים כמו גשם שמתחיל לרדת להפריע לי ומתחיל בריצה קלה על הטיילת. תחושת הניצחון הפרטית שלי על איתני הטבע מחלחלת לוורידים, והעובדה שהיום שבת ו־99.9% מתושבי היקום ישנים עכשיו מחזקת אותי מול הפגישה הבלתי נמנעת עם בעל הקפוצ'ון האדום. אבל הוא כנראה הרגיש באימה המתקרבת ונעלם לפני שהספקתי לחזור הביתה קפוא, רטוב ומקורר למשך היומיים הבאים.
כמו כל מנוי בחדר כושר שמכבד את עצמו, את המוטיבציה של השבועיים הראשונים מתחילים להחליף מרדנות קלה ופחות או יותר כל תירוץ שהגוף והנפש האנושית מצליחים להמציא. בחיי, אפילו בתקופת התיכון לא היו לי כל כך הרבה תירוצים ללמה לא עכשיו וללמה לא בכלל. פתאום השעון לא מעורר, פתאום הראש כואב, פתאום אני פשוט חייב להישאר בחתונה עד הסוף כדי לכבד את החתן והכלה.
מתברר שמעבר לשעת הקימה הבלתי אפשרית והיכולת או הרצון להתמיד בכך, הדבר הקשה ביותר שצריך להתמודד איתו הוא ה"שיפט" שהלו"ז היומי עובר. גם קשה תפיסה כמוני מתחיל להבין בסוף שכדי לקום ב־5:00 בבוקר ולהצליח לתפקד, אין כזה דבר ללכת לישון ב־1:00 בלילה. גם שנ"צ שאתה קם אחריו כמו אחרי פשיטה בעזה לא עוזר. זהו, נגמרו הבינג'ים, משחקי הפוקר הסוערים, הדייטים ההזויים או סתם השיטוטים ביוטיוב. 22:00 בלילה זה שלב הפיפי ולישון.
אבל מי לעזאזל מצליח להירדם בשעה הזו? "רואים שאתה עדיין לא אבא", צוחק עליי חבר כשאני משתף אותו בנדודי השינה המוקדמים שלי, "21:00 יהיה בשבילך סוף היום". מאיפה אמצא מישהי לעשות איתה ילדים עכשיו, אני תוהה, והאם זה באמת הפתרון? האם אני באמת מוכן לוותר על החופש שמעניקות לי שעות הלילה, לטובת החופש שיעניקו לי שעות הבוקר המוקדמות? ומה בעצם ההבדל?
מתברר ששארמה נוגע גם בנקודה הזו. קודם כל, הוד נזירותו מאפשר יום אחד חופשי. אין שום בעיה אם יום אחד בשבוע תלך לישון מאוחר ותקום מאוחר. דבר נוסף, האנרגיה שמעניקה השליטה על היום ועל הלו"ז — אומר השארמה — מאפשרת כל כך הרבה חופש ועשייה ופוטרת מכל כך הרבה מתחים ולחצים שרובם נובעים מקימה מאוחרת ורדיפה אחרי מטלות ודד־ליינים, שאין לזה תחליף.
בזה אני חייב להסכים איתו. למרות הקור, החושך, התירוצים, החתולים, החלומות, פחי הזבל, הגשם, הטסים לחו"ל, האנשים המוזרים עם קפוצ'ונים אדומים והעייפות הבלתי נסבלת — התקופה הקצרה הזו היא התקופה הרגועה ביותר שחוויתי זה שנים. אני מחליט לתת עוד צ'אנס אמיתי ולהתחיל — עם כל הצער שבדבר — לוותר לחלוטין על מנעמי הלילה ולהיכנס למיטה ב־22:00. בלי טלוויזיה, בלי פייסבוק, בלי פורנו ובלי שנ"צ במהלך היום, ולו רק בשביל הסיכוי להירדם כמו בן אדם בלי להיות חייב להביא ילד לעולם בשביל זה.
עוד לא החלטתי אם הנטייה לקיצוניות היא הרסנית או בונה. המשיכה לפרפקציוניזם, של "אם כבר אז כבר". כי הפעם מתלווה להחלטה ללכת לישון מוקדם החלטה נוספת — לאכול בריא ולרדת במשקל. אבל עם המחסור באנרגיה בא התיאבון, ויחד עם רעב שאינו נגמר ועייפות על־זמנית, מצאתי את עצמי עסוק באיסורים, בחישובים ובהלקאות עצמיות. אני כבר עמוק בתוך שלושת השבועות של הפרויקט, ואת הלחצים הקודמים החליפו לחצים מסוג אחר.
גם מחלת ה־FOMO שחשבתי שאני חסין מפניה הרימה את ראשה. אני באמת לא זוכר מתי אמרתי כל כך הרבה פעמים "לא תודה", "אני לא יכול", "אין לי זמן", "אני צריך לקום מוקדם מחר" ו"זו לא את זה אני". פתאום אני לא מעודכן, פתאום כל אירוע חשוב אני מפספס, ועם כל החיוניות והאנרגיה של הקימה המוקדמת אני מרגיש לא רלוונטי וכאילו הזדקנתי ב־20 שנה. לאט־לאט נוחתת עלי ההכרה: אין מתנות חינם. הדברים שאני צריך לוותר עליהם בשביל חיי החדשים בשארמה סטייל הם אלה שמגדירים אותי. ואני, עם כמה שרציתי שינוי ותובנות חדשות, לא ממש זקוק להגדרה חדשה. טוב לי כמו שאני.
אבל משהו אחד כן למדתי. הפתרון לשלוט ביום שלך הוא לאו דווקא בקימה המוקדמת, אלא במה שהיא מאפשרת. אם אתה אוהב את הלילה, את אותו חופש בדיוק אפשר להשיג בשעות הלא פחות קסומות האלה, שגם בהן אין טלפונים, מיילים, הפרעות או פיתויים. לקראת חצות אפשר לצאת לרוץ, לאחר מכן לדאוג ליצירה או להתפתחות ואז להתחיל לסדר ולארגן את הדברים החשובים של יום העבודה למחרת. הדבר היחיד שצריך הוא משמעת, אבל זה כבר סיפור אחר.
ביום האחרון לפרויקט החמש בבוקר שלי אני קם ב־6:00 דווקא. מדהים לראות כמה פער של שעה אחת יכול להיות משמעותי - האור שבחוץ, שמדגיש בו זמנית את היופי והכיעור של העיר המתעוררת. פה ושם מכוניות, אנשים רצים עם אוזניות, הטיילת מתעוררת לחיים, פחי הזבל מתרוקנים. הפלייליסט האקראי בספוטיפיי מרגיש לי כמו פס קול של פתיחה של סרט, ופתאום אני מרגיש הקלה עצומה, כאילו הרגע סיימתי טירונות.
והנה מישה מתרוצץ לו בגינה, ולא אחר מהאיש עם הקפוצ'ון האדום שוב עומד בקרן רחוב. זה עכשיו או לעולם לא, אני חושב לעצמי, ומחליט לגשת אליו. "אני חייב לשאול אותך", אני פונה אליו באומץ, "גם אתה חלק ממועדון החמש בבוקר?". הוא מסתכל עליי בעייפות ועונה, "אני ממועדון שומרי החניה. אני שומר חניה לחברה שלי כשהיא חוזרת ממשמרת הלילה שלה. לפעמים זה ב־5:00, לפעמים ב־6:00, לפעמים ב־8:00". וואלה, על זה לא חשבתי. סוף־סוף סיבה באמת מוצדקת לקום כל כך מוקדם.
