חרוז לעכוז: שיעור ראפ פרטי בפריסטייל מאורטגה ולוקאץ'

(iStock)

אף פעם לא רציתי להיות ראפר. אני יודע, אני יודע, גם רובכם לא רציתם להיות ראפר, אבל במקרה שלי זה טיפה מוזר. בתור מי שגדל לתוך קהילת ההיפ־הופ הישראלית, 20 ומשהו שנה אבל מי סופר, כמעט כל חברי הנעורים שלי ניסו בשלב כזה או אחר לכתוב בתי ראפ, לשנן אותם על גבי ביטים עלומים שצדו אונליין ולהגיע למעגלי הראפ שמחוץ להופעות בתקווה לגנוב את ההצגה בעזרת לשון חדה וקצת כריזמה. אפילו הביישנים מבינינו כתבו בסתר וחלמו לעלות על במה ביום מן הימים, אבל אני לא.

אני יכול להבין אותם. הרי בתרבות ההיפ־הופ קדושתו של הראפר עולה גם על זו של הדי.ג'יי או הברייקדאנסר. אלה האנשים בפרונט, המצליחים ביותר, גיבורי־על שבהינף שורה יכולים לגרום לקהל להרים את הידיים באוויר כאילו פשוט לא אכפת להם, כמאמר המימרה. אבל עבורי, נער בצקי מנומש וממושקף, זה נראה כמו הסיוט הכי גדול. לא רציתי להיות במרכז העניינים, ובאותם מעגלי ראפ ניסיתי בעיקר להיבלע בקהל ופשוט ליהנות מהמוזיקה, מהאווירה, מהאחווה. תמיד נהניתי להיות הקהל, אבל אלמנט אחד הצליח לדגדג לי את הרצון להגיד משהו, שאם אודה באמת, פשוט הייתי פחדן מדי לנסות. תמיד רציתי לעשות פריסטייל.

יש בלבול מסוים בנוגע למה זה בדיוק פריסטייל. בראשית ימי ההיפ־הופ, הכוונה הייתה לביצוע חי של קטע ראפ ללא קונספט מובהק, שלא קשור או מחובר לאף שיר, בסיטואציה לא מחייבת — יעני, ברחוב — לעומת על במה או באולפן. לקראת סוף שנות ה־80, ועם התנועה של הראפ לעבר מקום הרבה יותר ממוקד בליריקה מתוחכמת, המונח הפך לאקסקלוסיבי לראפרים שממציאים את הטקסט שלהם בו ברגע — כלומר אלתור מילולי על בסיס קצב או ביטבוקס. עדיין אפשר למצוא שימוש רב בהגדרה הישנה, למשל בהרבה מתוכניות הרדיו שמארחות ראפרים לתצוגת יכולות. הם קוראים לזה פריסטייל, אבל ברוב המקרים הטקסט נכתב והוכן מראש.

הגרסה המאולתרת, החד פעמית, הבלתי ניתנת לשחזור של הפריסטייל, תמיד הייתה עבורי קסם מוחשי של ממש. לא הבנתי איך הראפרים האלה עושים את הכישוף וממציאים שיר ראפ חדש על המקום. איך הראש שלהם מוצא חרוזים במהירות כזו, איך הם מצליחים לחבר בין השורות, איך הם נשארים על הקצב בזמן שהם צריכים ליצור יש מאין. אחרי 20 שנות ראפ אני כבר יודע לנתח לגורמים את תבניות החריזה המורכבות של ביגי, את הטכניקה חסרת הפגמים של אמינם או את שינויי הפלואו המפתיעים של קנדריק, אבל עד היום אין לי מושג איך פריסטיילרים, חלקם ילדים בני 17, מצליחים לחשוב על הפאנץ' המבריק שיצא להם הרגע מהפה, ובזמן שאני עוד מנסה לנתח אותו מנחיתים עליי פאנץ' מתוחכם נוסף.

בספטמבר 2009 טסתי לאמסטרדם להופעה של KRS-One, ראפר שג'יי זי, קניה וקנדריק מתנהגים בנוכחותו כמעריצים. אני ושותפי לטיול תומר גרשנמן, חבר קרוב ושדרן 88FM, הגענו להופעה בערך ארבע שעות לפני פתיחת הדלתות ושרפנו את הזמן בעזרת שריפת חומרים שחוקי לשרוף בהולנד. אחרי ההמתנה הארוכה — אני זוכר במעורפל שבשלב מסוים הייתה מעורבת שם גם גלידה — נכנסנו לאולם רק כדי להמתין עוד, ואז לקבל את מופע החימום. לאף אחד אף פעם אין כוח לאף מופע חימום, אבל למרבה שמחתנו עלה על הבמה ראפר שמנמן עם ראסטות ארוכות, לבוש בחולצה לבנה עם שרשרת ארוכה ותליון בגודל של הפרצוף שלי.

אורטגה בהופעה(צילום: אלעד ברנגה)

כל אחד אחר היה יכול לחשוב שמדובר בסתם עוד ראפר מקומי גנרי, אבל אנחנו זיהינו אותו למרות שלא הכרנו אפילו שיר אחד שלו. זה היה Supernatural, שבאותה התקופה היה לא רק הפריסטיילר הכי טוב בעולם, אלא גם מחזיק שיא גינס לפריסטייל הכי ארוך בעולם, אחרי שאלתר ברצף במשך תשע שעות ו־15 דקות. מאז השיא נשבר כמה פעמים, כשלאחרונה נקבע הרף הבלתי נתפס של 31 שעות על ידי הראפר הכמעט אנונימי Frzy. משיאים לא ממש אכפת לי, אבל את מה שסופרנצ'ורל עשה באותו הערב לא אשכח כל חיי. במה שאני רק יכול לתאר כתצוגת יכולות של מאסטר, הוא החל לעשות פריסטייל על המתרחש באולם. מישהו מהקהל הרים באוויר ניירות גלגול, וסופרנאצ'ורל חטף אותם מידו וזרק מיד שש שורות בנושא — הוא נזף בקהל על שמגישים לו רק נייר גלגול, ולא ג'וינט מוכן, הזכיר שהוא בכלל מעדיף בלאנט על פני נייר גלגול רגיל, החמיא לוויד ההולנדי, ואפילו הפציר בו לגלגל לשניהם שאכטה לאחרי המופע. וכל זה בחרוזים, בלי ליפול לרגע מהביט.

באותו הרגע, כל מי שהיה בחמשת השורות הראשונות שלף כל מה שהיה לו בכיסים והגיש לבמה. בקצב של כ־6־7 פריטים בדקה, סופרנצ'ורל אלתר על פחית רדבול, על מפתחות, על תעודות זהות, על סיגריות קאמל, על ליפסטיק, ומשום מה גם על נעל שמישהו הרים. כשמישהו הגיש לו חגורה הוא לקח אותה, קיפל כמו אבא זועם, ובלי לאבד נשימה אמר "הוא הוריד חגורה, ואני מצליף בביט" תוך כדי שהצליף בעזרתה בבמה. אפילו צליל החבטה של החגורה על הרצפה ישב על המקצב.

אף אחד מבני המזל שראו את ההופעה הזו לא ישכחו אותה, והדבר היפה הוא שגם לעולם לא תהיה עוד הופעה כזו. כלומר, ברור שהראפר ממשיך לקטוף חפצים מהקהל גם היום, זה שטיק קבוע. אבל החפצים עצמם, השורות שהמציא במקום, הרעיונות שהבזיקו רק לרגע, תגובות הקהל — כל אלה לא ישובו. באותו הערב ראינו שיר נולד, חי ומת על הבמה. הרגע היה, הרגע חלף. כמה טוב שהיינו שם.

לוקאץ' בהופעה(יח"צ)

בתחילת העשור הקודם הייתה לי תוכנית רדיו. אוקיי, לקרוא לזה תוכנית תהיה הגזמה. אני והשותף שלי לשידור, אסף וטאשסקי, היינו יושבים במחסן של חנות בגדי ההיפ־הופ המיתולוגית מאדמן מול מחשב שולחני ישן, עם מיקרופון אחד שפועל ואחד נוסף שאולי פעל בעבר, ומקליטים שעתיים של שטויות ושירי ראפ. עשר שנים לפני כן החנות הזו הייתה הבית שבו התחילו סאבלימינל, כלא שש ועוד ראפרים רבים אחרים, אבל עד שאנחנו הגענו כל מה שנותר היה תחנת רדיו אינטרנטית בשם Madman.FM ששרדה בערך שנתיים.

עד היום זה אחד הדברים הכי מהנים שעשיתי בחיי. היינו מגיעים לשידור עם חטיפים ביזאריים מהחנויות התאילנדיות בדרך, כשהפייבוריט היה חטיף תירס בטעם שום, כמה בירות (הפייבוריטיות שלנו היו בירות), ומעשנים את עצמנו לדעת בתוך חדר לא גדול יותר מתא שירותים ממוצע, בלי שום חלון לאוורור. בכל זאת, אולפן רדיו. אל מול החיסרון הברור בכך שאף אחד לא שמע אותנו, עמד היתרון בלעשות שטויות שבחיים לא היו עוברות רדיו מסורתי, כשהשיא היה ללא ספק קרב שתייה מטופש שהמצאנו.

הרעיון היה פשוט: תחרות רבת קטגוריות שתקבע אחת ולתמיד מי טוב יותר במציאת שירי ראפ מעניינים. קבענו מראש קטגוריות, למשל השיר עם הנושא הכי מטופש, שיר האגו, השיר עם הראפ הכי מהיר ועוד, ובכל קטגוריה הבאנו שיר שלא יוכל להפסיד. גייסנו שופט נטול פניות — שאוט אאוט לדי.ג'יי פאנקי פיש (כן, גם אז השמות היו מטופשים) — שקבע בכל סיבוב מי המנצח, כשהמפסיד עושה שוט ערק. כמובן שלא חישבנו נכון והבאנו 20 קטגוריות. את הקרב הראשון סיימנו שיכורים מכדי להצליח לחשב מי ניצח, רק כדי לזחול מהחדר האחורי של חנות הבגדים לארוחת המקדונלדס הכי מספקת של חיי.

הבאטל הדבילי הזה היה כל כך כיף, שהיינו חייבים לעשות אותו שוב. לקח כמה שנים עד שהחיינו אותו מחדש בתוכנית הרדיו של אחד, תומר גרשנמן. כן, אותו חבר מאמסטרדם. מי אמר שנפוטיזם מביא רק לדברים רעים? תוכנית ההיפ־הופ של גרשנמן, ג'יגה ג'וס, כבר רצה כמעט עשור ברדיו הבינתחומי והפכה לתוכנית ההיפ־הופ הישראלית הוותיקה ואהובה בארץ. בשלוש השנים האחרונות קיימנו שם את הבאטל הדבילי שלנו, הפעם עם מספר קטגוריות שלא יפיל אותנו למקדונלדס אבל יספיק כדי לגרום למפסיד (וגם למנצח) להשתכר כהוגן. השנה רצינו להוסיף משהו חדש, מאתגר יותר, מה שמחזיר אותנו לסיבה שבגינה הייתי חייב סוף־סוף ללמוד איך לעשות פריסטייל. עבור אחת הקטגוריות החלטנו על קרב אלתורים פנים אל פנים שישודר לכל חובב היפ־הופ ישראלי שמכבד את עצמו. שיהיה לכולנו בהצלחה.

אורטגה בהופעה(צילום: אלעד ברנגה)

אחד כזה הוא אורטגה (יהונתן יהודאי), ראפר עם רקורד מרשים במיוחד. חבר ההרכב החשוב PR Troopers, בעל תקליט זהב עם הדג נחש, חצי מהצמד הענק פלד ואורטגה, מהסופרגרופ הקבינט (עם פלד, כהן@מושון ואקסום), מהסופרגרופ השני שאטגאנז (עם טונה ושי 360) ואמן סולו ותיק. אבל חשוב מזה — הוא זכה בתואר אלוף הפריסטייל הישראלי בשנת 2004 ועם השנים הפך לפריסטיילר אפילו טוב יותר.

לפני שאנחנו מתחילים באימונים, אני מנסה להבין מה הוביל אותו להתמקצע ביכולת המאוד ספציפית הזו. "בגיל צעיר הכרתי את לוקץ', והיינו יושבים אצלי ומשחקים במשחק שלא בדיוק ידענו מהו, יעני מאלתרים. הבנתי שיש המון קסם באינטראקציה הזו, לצד תחושת סיפוק מטורפת כשאני קולע, כשאני עף על עצמי, כשאני מצליח. גם היום, כשאני הולך להופעות של ילדים בני 20, אני יושב עם כל הראפרים מאחורי הקלעים עם הבירות, מעיף את השיער שלי כאילו אני בן 17 ועושה פריסטייל וכולם צועקים 'אווו'. זו חוויה מאוד חברתית שמעניקה תחושת סיפוק שאני מאחל לך להרגיש אותה גם".

כשאנחנו עוברים לפרקטיקה, הדבר הראשון שאורטגה ממליץ לי הוא למצוא את הפלואו הנכון על הביט, כלומר למצוא את האופן שבו הכי נכון עבורי להניח את המילים בין הלימות התוף של המקצב, קצת כמו שעבור סולו גיטרה חד פעמי הגיטריסט צריך להאזין לחטיבת הקצב של הלהקה שלו. "פלואו זה הרכב שאתה נוסע עליו, שם כל המשקל", הוא מסביר, "לא תצליח להנחית שום פאנץ' או לנתח את הסיטואציה אם לא תשב באופן מאוד מאוזן על הקצב".

אחרי שהוא ממליץ לי על גישת פלואו עצל ואיטי, אורטגה מאזין לשיר שמתנגן ברקע בבית הקפה שבו אנחנו יושבים וגולש בעצמו לפריסטייל להדגמה. "אני מתן שרון (פאוזה)/ לוקח את הניצחון (פאוזה)/ מי זה פה אסף וטאשסקי? (פאוזה)/ הופך אותו לכלב האסקי", הוא מפרייסטל, "אל תעשה את הטעות שלי, שאני הוריקן ושד טזמני ואני מאבד את זה מרוב הנאה. חשוב ליהנות, ואפילו להיקרע מצחוק, אבל ברגע שאתה נסחף, נהנה וצוחק, פתאום אין לך פאנצ'ים להנחתה. אז מגיע הרגע הכי מאתגר, כי השתמשת בהכל והביט ממשיך לרוץ. זה השלב לפקוח עיניים ולתת למוח לעלות הילוך".

כשאני עומד לנסות בעצמי, מקצב האפרוביט הנוח שהיה ברקע מתחלף באכזריות ללהיט האייטיזי Touch Me של סמנתה פוקס. לא נורא, לכל שיר יש מקצב. אני מנסה להתלבש עליו, אבל מתחיל מהר מדי ומסתבך בלשון של עצמי כמו אצן עם רגלי ספגטי. "כולם משקרים אם הם אומרים שאין להם גלגלי הצלה שהם שומרים מראש", אורטגה מנסה לעזור, "אצלי זו המילה 'אחי', משום מה. אני אומר איזה 17 אחי בכל פריסטייל ואז מבזבז על זה חרוזים כמו מזרחי, הכרחי, תברחי. גם אתה צריך כאלה, כי אחי זה משהו שגור מאוד ביומיום, ונורא חשוב לדבר בפריסטייל בשפה יומיומית. אתה לא נושא נאום אריסטוקרטי".

"המוח שלך חושב כל כך הרבה יותר מהר ממה שיוצא לך מהפה, עד שאתה בעצמך מופתע מהחוויה", ממשיך אורטגה. "בזמן שבתוך המוח אתה אומר לעצמך 'אני עף', אתה ממשיך לירות פאנצ'ים ובו זמנית מוחמא שכולם נקרעים מצחוק. זה פיוז'ן של כמה רגשות, עד שאתה חייב להחזיר את עצמך להתרכז בפאנץ' הבא, כי זה נורא מרגש. אתה לא יודע מה יוצא מהפה אלא יורה למטרה אחרי מטרה ומופתע לא ממך, אלא ממנו, מהדוד הזה, שהוא כאילו ישות אחרת כי המוח פועל כל כך מהר שאתה לא יודע לחזות מה עומד לצאת מהפה".

"אז זו חוויה חוץ גופית?", אני שואל, תוך כדי רחרוח של בית השחי כדי לוודא שהתקלחתי. "לגמרי!", אורטגה זורח, "וגם אתה תחווה את זה. אתה תיסחף, ייצאו לך דברים שלא תאמין שייצאו לך מהפה. זאת הישות האחרת אומרת אותם".

אורטגה ממש לא טועה בתיאור חוויית הניתוק הזו, ויש לזה גם הסבר מדעי. בשנת 2012, קבוצת חוקרים מהמכון האמריקאי הלאומי לחירשות והפרעות תקשורת אחרות ערכה מחקר שנועד להבין את התהליך שהמוח עובר בזמן פריסטייל. הם סרקו במכונת MRI את הפעילות המוחית של ראפרים מקצועיים בזמן ביצוע קטע כתוב מראש ובזמן ביצוע קטע מאולתר. למה כספי הציבור האמריקאי מוקדשים לזה? כנראה כי פריסטייל מהווה דרך מעט שונה לתקשורת, דבר שעשוי לעזור לאנשים שמתקשים בדיבור, למשל מגמגמים. או שאולי הם סתם ממש אוהבים היפ־הופ.

בטח לא תופתעו לגלות שבזמן פריסטייל, האזור ששולט על יכולות ורבליות הגביר פעילות, אבל מה שהיה מעניין במיוחד היה דווקא האזור שהושקט — קליפת המוח הקדם־מצחית, החלק במוח שאחראי על שיקול דעת, פעולות מונחות מטרה, תכנון, אחריות ובעיקר בושה ועכבות. כלומר, בזמן הפריסטייל המקצוענים משנים בבלי דעת את החיווט של מוחם. הם לומדים לשחרר, לוותר על "המפקח הפנימי" ההוא שמונע מכם להביך את עצמכם עם פליטות פה לא הולמות. בקיצור, לשים זין על הצנזורה של המוח.

לוקץ' הוא מכונת פריסטייל מטורפת שלא מפסיקה. הוא עושה פריסטייל בבית עם חברים, בזמן נהיגה, בקניות בסופר ואם תחטטו לו קצת בסטורי תמצאו אותו עושה פריסטיילים כמעט בכל מסעדה בארץ לעיני המלצרים. "אני חי את זה. לא בפוזה של 'אני חי את הראפ', אלא פשוט כי אני אוהב את זה", הוא מבהיר, "זה הכיף שלי וזה כמעט בלתי נשלט. אני יכול לעצור את עצמי, אבל זה קשה, כי כשיש ביט ברקע זה פשוט מגרד לי".

"העניין המרכזי הוא להתאמן. לפעמים יש לך חרוזים שהם כבר אוטומטית באוצר המילים שלך, אבל המצב הכי טוב זה כשאתה לא חושב יותר מדי. אתה נכנס לאיזה זן, לטראנס. פריסטייל זה כמו קונג פו. למה אתה עושה את התנועות אלף פעם בקונג פו? כדי שבקרב הן ייצאו לך באופן אוטומטי. תדע שהגעת לרמה גבוהה כשאתה לא חושב יותר מדי, כשהפאנצ'ים מגיעים אליך טבעי, כשאתה במצב חצי מדיטטיבי".

לוקץ' מנגן לי מהטלפון ביט טראפ איטי, כלי נהדר לאימון ראשוני לפריסטיילר המתחיל. עבורו, הוא מציין, זה כבר משחק ילדים. "כאילו זרקת עליי פירות בפרוט נינג'ה כשאני כבר סמוראי שנלחם ברובוטים". על הביט הזה אני מצליח לזרום יותר טוב מעל זה של סמנתה פוקס, כלומר מצליח להחזיק כדקה ורבע של פריסטייל. הרבה משפטים נגמרו במילה מוזרה כי ניסיתי להתאים את החרוז ולא היה לי זמן לסדר משפט הגיוני, אז לא ממש הצלחתי לייצר חיבור בין יותר משני משפטים. ספק אם זרם התודעה האבסורדי הזה היה נשמע הגיוני אם הייתי מפרט אותו כאן בכתב, אבל לפחות הצלחתי להחזיק מעמד על הביט כאילו היה שור מכני דוחה. הוא לא העיף אותי ממנו, אז כבר הייתי מרוצה.

"בפריסטייל רגיל הרעיון הוא זרימה, לא לעצור", מסביר לי לוקץ', ומיד מזהיר אותי מהמלחמה שבה בחרתי. "בקרב פריסטייל אתה צריך גם להצחיק. אם תזרום כל הזמן אבל לא תצחיק, זה עלול להיגמר בנוקאאוט כי היריב שלך יכול לתת פאנץ' כל כך חזק עד שלא משנה אם לא היה לו שום דבר אחר. אני עושה בהופעות באטלים קומיים מול טל טירנגל, ואני פריסטיילר יותר טוב ממנו, אבל לפעמים הוא נותן פאנץ' כל כך מצחיק שאני כבר לא יכול לחזור להילחם בו".

אנחנו ממשיכים להתאמן, ובלי לשים לב הישות שלי מתחילה לרדת על לוקץ'. משום מה אני חוזר על השורה "עושה לך ברית מילה", ובשלב מסוים קורא לעצמי בן אל ולו סטטיק. לוקץ מגניב חיוך ואומר רק "תרשה לי לענות". כן, זה הרגע הזה שבו דניאל סאן מתחצף למאסטר שלו וחוטף אחת אפיים. קליפת המוח הקדם־מצחית של לוקץ נכבית והוא נכנס לזן: "אתה לא בן אל, אחי אני לא סטטיק/ אוכל אותך, לועס אותך, יורק אותך כמו מסטיק/ אתה עשוי מפלסטיק, מפלסטיק מסרטן/ מוריד לך סטירה אחי תספור אחד עד Ten". הכל מאולתר בן רגע, בהבזק מבריק של זרם תודעה מצחיק וביזארי כאחד. אם אני שרדתי על השור המכני, לוקץ' הפך אותו לכלבה שלו.

אני נוחת על שורה שמסתיימת ב"טוב", חורז את זה עם "אולי תצא מכאן אל הרחוב", ושנייה לפני שאני זורק את החרוז הצפוי "לאהוב", הראש שלי דופק פנייה ימינה ומסיים עם המשפט "תמצא שם מישהו שיאהב אותך". זה עובד, כי זה שובר לי את הפלואו ומאפשר לי להמשיך ברצף חריזה שונה. "כי זה לא יהיה אני/ וגם לא חברה שלך, ואתה לא סמל מיני/ ואני חושב שאני, טיפה יותר ענייני".

זהו, כאן זה נגמר. כלומר, הפריסטייל המשיך, אבל אני נפלתי בבור שאורטגה הזהיר אותי ממנו. בשתי השורות הבאות אמרתי ארבע פעמים את המילה פריסטייל. כנראה שזה מה שהיה בזרם התודעה שלי באותו הרגע. הצלחתי לחזור רק ברגע האחרון, אבל זה כבר היה מאוחר מדי. המשפט היחיד שקפץ לי בראש לסיום היה, שוב, "אני אעשה לך ברית מילה". לא יודע, אולי בתת מודע אני חולם להיות מוהל.

את הקרב הזה הפסדתי. גרשנמן הכריע לטובת הפריסטייל של וטאשסקי, אפילו אם רק בזכות השורה האחרונה שלו "היום של מתן נהרס". לוקץ' צדק לגמרי באזהרה שלו על הנוקאאוט, אבל אני גם גאה בפריסטייל הדבילי שלי. ברור לי שלאוזן חיצונית הוא לא יישמע מרשים בשום אופן, אבל אני יודע כמה קשה לשלוף חרוזי ראפ באותו הרגע, לצוד את המילה הבאה, לפעול מתוך אינסטינקט ולא מתוך חשיבה.

פריסטייל זו פעולה שדורשת כל כך הרבה בזמן כל כך קצר — להביט בסביבה, לספוג אותה ולהקיא אותה מחדש דרך הפילטר שלך בלי לאבד אפילו שבריר שנייה, ותוך כדי כבר לחשוב על השורה הבאה. אין זמן למוזה, אין זמן לתכנון, בקושי יש זמן לנשום. צריך פשוט לזרוק את המוח לכל הכיוונים בו זמנית ולקוות שמשהו יידבק נכון. זן. אחרי הקרב חזרתי הביתה בלי לעבור בדרך במקדונלדס. עדיין הייתי קצת שיכור ושלפתי ביט טראפ איטי מיוטיוב. "לשנה הבאה אני בא אפילו יותר מוכן", אמרתי לעצמי והתחלתי לאלתר. את הפריסטייל הזה אני כבר לא עושה רק במקלחת.

גליון מרץ של מגזין בלייזר - עכשיו בדוכנים(צילום: אמיר יהל)