איש עם מוטו: ה־V85TT של מוטו גוצי הוא "אופנוע של פעם" בגרסה מעודכנת

( צילום: דני קושמרו)

מה אנחנו בסך הכל רוצים? להרגיש קצת מיוחדים, לחשוב שאנחנו לא העדר, לשקר לעצמנו שאנחנו שונים, שאני באופן אישי ממש מיוחד. אפילו אמא שלי אמרה.

ואז אנחנו עולים על ה־V85TT ומיד ברור לגמרי שיש דבר כזה, שהוא באמת משהו אחר. נדמה שבעולם התאגידי שלנו, שבו הכל קופי־פייסט, זה רגע שהוא לבדו שווה הכל. כי כשעולים על הגוצי הזה אתם מבינים שהייתם יכולים לזהות את היצרן שלו גם בלי הלוגו. הקמט הקל במכל הדלק, הצילינדרים שבולטים מכל צד, הטלטול הקל בהילוך הסרק — ראבק, זה אופנוע שהייתי מזהה גם בעיניים עצומות רק בגלל הצליל השורק של המנוע. ואני אוהב את זה.

מוטו גוצי נוסד בעיירה הציורית — כאילו שהיה אפשר אחרת — מונדלו די לאריו שבצפון איטליה. זה קרה אי אז בשנת 1921, מה שהופך אותו ליצרן האופנועים האירופי הוותיק ביותר שעדיין פעיל. אחרי כמה התרסקויות כלכליות ושינויי בעלות, בדיוק כמו אלה שעברו על אינספור המפעלים האיטלקיים שהיו קיימים בשנות ה־80, גוצי הצליחה לשרוד ושייכת מאז 2004 לתאגיד פיאג'ו, שכולל גם את וספה ואפריליה. החברה נוסדה על ידי שלושה אנשי חיל האוויר האיטלקי, מה שמסביר את לוגו הכנפיים, ונקראת על שמו של קרלו גוצי שתכנן את המנוע החד־צילנדרי הראשון שלה.

המנוע שהפך למזוהה עם החברה הומצא רק ב־1964 והוא בעל שני צילינדרים, שלהבדיל ממנועי V־טווין אחרים נמצאים כאן לא לאורך אלא לרוחב האופנוע ובזווית של 90 מעלות, כשלקינוח הוסף גם גל הינע במקום שרשרת.

אם לא מחשיבים את ה"סטלביו" הלא מעודכן, אפשר לומר שלקח לגוצי הרבה זמן להוציא דגם בנישה הכי חמה בשוק הדו־גלגלי — אופנועי האדוונצ'ר. באייטיז היו ה־NTX והקוואטה, וגם ה־TT65V שהתחרה בדקאר המיתולוגי של מפלצות המדבר של אז. האותיות TT הן ראשי תיבות ל"טוטו טראנו" באיטלקית ומשמעותן "רק שטח", זאת למרות שהשטח לא ממש התרגש, כי, איך נאמר, האופנוע ההוא לא הטביע חותם בתחרות ואפילו לא סיים אותה. אז מה. בהשראתו חוזר עכשיו ה־85, כלומר הכל חדש עם טעם של רטרו. עבור רוב רוכבי האופנועים של היום, שהם סוג של "רטרו" — כאלה שהיו ילדים חולמניים בשנות ה־80 ההן — לראות את שני הפנסים הגדולים בחזית, כמו אז, כבר עושה משהו קטן בלב.

(צילום: יצרן)

יוצאים לדרך – ודבר ראשון קופצת האיכות של החומרים וההרכבה. תשכחו מכל הבדיחות העתיקות על גוצי ואיטלקים ו"פיקס איט אגיין טוני", משפט שרק במקרה זוכה לראשי התיבות FIAT — כי בגוצי הזה נתנו עבודה. התחושה היא שהכל מוצק ואיכותי, המראות קשוחות, הצביעה מרשימה, החיווטים מהודקים. לחיצה על מתג ההתנעה, המנוע מבקש רגע לחימום קל, וה"קלאק" הראשון של הכנסת ההילוך מעט נוקשה, מה שישתפר מיד. ידית המצמד, שהייתה פעם סוג של מכון כושר קטן לשרירי הזרוע, נמעכת בקלות, ובהמשך ההילוך עובר בלי בעיה, בדיוק למקום שהתכוונת אליו.

הגוצי מאיץ במומנט נעים מאוד קדימה. הוא לא פרוע, ומתקדם יפה למהירויות נאות, אבל לא כאלה ששמות אותך בצד המסוכן מדי. "אתה כבר לא ילד", הוא רומז לך, "אין סיבה להגזים", הוא לוחש בסוג של ידידותיות שהיא חלק מהאופנוע הזה. הוא לא גבוה מדי, המושב נוח (אבל ממש!), המתלים סופגים בלי להיות קשוחים מדי, ויש ABS ובקרת משיכה. אין יותר מדי אלקטרוניקה או כוח מתפרץ, ואפילו לוח ה־TFT בצבע תכלכל רגוע, כאילו אומר "עזוב אותך, אין לחץ, באנו ליהנות מאופנוענות שפויה".

שלא תבינו לא נכון, המנוע מוכשר ונעים עם 80 הסוסים שלו. זה אופנוע שזוכר שהוא איטלקי, יודע לעשות ספורט, וכשהכביש מתפתל הוא כאילו מסייע לרוכב ונופל לתוך העיקול בתחושה מענגת שמתרחשת בגלל הבחירה בצמיגים זריזים של 19 אינץ' מקדימה ו־17 מאחורה, כשמסייע לכך גם המשקל של כל צילינדר הצידה. מיגון הרוח טוב, אבל במהירויות מאוד מסוימות הוא יכול לייצר מערבולת רוח מציקה בקסדה, והבלמים משובחים ממש.

המחשב יודע לברור שלושה מצבי רכיבה שמשנים את התערבות בקרת האחיזה והתנהגות המנוע — "סטראדה", "אנדורו" או Pioggia, שבגוצי מצפים שתדע שהמשמעות שלו באיטלקית היא "גשם". משחק קצר עם המידע שמוצג על המסך מגלה שחוץ מצריכת דלק ממוצעת (כ־15 ליטר לקילומטר ברכיבה אגרסיבית), המסך יודע לשמור בזיכרון — הו כמה איטלקי מצדו — גם את המהירות המרבית שהגעת אליה, שמתקרבת ל־200 קמ"ש. אגב, בטוח שגם השוטר שעצר אותך ישמח לדעת את זה.

סמל הכנפיים הגוצאי מופיע לרוחב הפנסים הקדמיים, בתפר שעל המושב האחורי וכמובן שעל כל ראש צילינדר – ומחבר אותך אותך לכלי ולמסורת. מבט לחישורי הגלגלים מגלה שם שפיצים נאים שתמיד נראים טוב יותר באופנוע אדוונצ'ר, אז לוקחים אותו לשטח, שזה יותר שביל עפר שגם מכונית, בעיקר כזו מסוג מדגם ליסינג, יודעת לתפור. כפות הרגליים מגיעות בקלות לקרקע, מה שמוסיף ביטחון, ואחרי שהורדנו את הגומיות מהרגליות אפשר לחדד בהן את הנעיצה של סוליות הנעליים. נכון, מרווח הגחון לא מסעיר וזה רחוק מלהיות איזה אנדורו קליל, אבל אפשר לעמוד על הגוצי, ליהנות מהכידון הרחב, להביט בשדות ובעצים תוך שאיפת אוויר צח ולהרגיש מלך העולם.

בהפסקת קפה בקרחת יער ירוקה של בריחה מעדרי המכוניות שומעים את צקצוקי התקררות שני הצילינדרים, ואז אפשר להביט בו שוב ולהסכים שה־TT הוא יציאה מגניבה של גוצי. זה כלי שעושה דברים קצת אחרת, סוג של "אופנוע של פעם" בגרסה מעודכנת אם יש היגיון ברצף המילים הזה, ואם לוקחים אותו בצביעת אייטיז אדומה־צהובה־לבנה, הוא ממס לבבות ממש.

גליון מרץ של מגזין בלייזר - עכשיו בדוכנים(צילום: אמיר יהל)