Finish Him: משחקי הוידיאו שהפכו אותנו לגברים

"יאללה, תחטא את הג'ויסטיק ובוא אני אקרע אותך" (צילום: i stock)

בכיתה ו', לחבר שלי ברק הייתה אימא מפנקת. פעם בחודש בערך הוא ביקש ממנה דיי אוף מבית ספר - והיא הסכימה. ההורים שלי היו מולקים לי את הצוואר אם הייתי מבקש דבר כזה, כי ציונים זה הדבר הכי חשוב בעולם, אבל הם כן הסכימו שפעם בחצי שנה אקח יום חופש ואסע עם ברק ואמא שלו לתל אביב. ברק רצה לקנות תקליטים, אני קצת בדקתי קומיקסים, אבל עיקר הסיבוב היה ארקיידז.

לוקחים קו 149 מכפר סבא, יורדים ליד הכיכר על שם מלכי ישראל שאחר כך ירצחו בה ומתחילים סיבוב. ב־"P65", שהיה ליד הכיכר, היה הכי הרבה ריח של זיעה. כנראה כי היו שם גם מכונות הימורים, מה שגרם ללא מעט גברים להגיע לשם ולהזיע מלחץ. שם היה גם את קפטן קומנדו, המשחק הראשון ואולי היחיד שסיימתי בארקייד. לכוכב שבתאי, בדיזנגוף פינת פרישמן, היה ריח של סיגריות ועור. לא עור של בני אדם, עור כזה של כורסאות, כאילו יש איזה חדר עישון סיגרים איפשהו.

שם היה את המשחק של משפחת סימפסון שאפשר לשחק בו שני אנשים ויש בו שיתוף פעולה כמו למשל שהומר מרים את ליסה וזורק אותה על הרעים. היה שם גם משחק וידאו עם אקדח שהיה בעצם סרט שמשפטים ממנו כמו "MAD DOG MCGREE HOLDS NO PRISONERS" אני זוכר עד היום. שיחקתי בו רק פעם אחת, כי הוא עלה ארבעה אסימונים, שזה שני שקל, שבמונחים של ילד בכיתה ו' ב-1989 זה המון כסף.

חוץ משני אלו היו עוד אקראיים. אחד בדיזנגוף סנטר שנתן שלושה אסימונים בשקל אבל כל המשחקים היו עם מסכי ענק ועלו שלושה אסימונים, והיה את המציאות מדומה שנפתחה בספוט אחר בסנטר והלכנו רק פעם אחת למרות שעלתה עשרה שקלים מנצנצים, ובסוף גם איזה מקום מסריח למדי בתחנה המרכזית תל אביב. איפה שהיה, לשם הגענו.

פתאום אתה וולברין

אני זוכר רגע שבו נעמדתי מול כל הילדים ששיחקו שם וקלטתי שהם לא חנונים. ידעתי בלב שאני קצת, ויש שיגידו יותר מקצת, חנון, אבל לברק הייתה חברה בכיתה ה', ועוד מלכת הכיתה, וחוץ ממנו היו פה ילדים שממש עישנו. כולם אהבו משחקי וידאו. זה היה להיכנס לעולם של אקשן בשביל 25 אגורות.

פתאום אתה לוחם קראטה מיפן שנלחם נגד רוסי סטריאוטיפי, פתאום אתה הומר ומארג' נלחמים כדי להציל את הילדים שלכם, פתאום אתה וולברין, פתאום אתה תינוק לבוש בתחפושת של רובוט (קפטן קומנדו היה משחק מוזר), פתאום אתה רובוט שמשחק כדורגל, פתאום אתה מפסיד 15 שקל על מטבעות שדוחפים מטבעות. את זה לא עשיתי, אבל היו את אלה שבאו רק בשביל זה.

והיה את הילד מכיתה ח' שנעמד על הסטריט פייטר, בחר את ריו וכל מי שרצה לשחק במכונה היה צריך לנסות לנצח אותו. אף אחד לא הצליח, ואני הגעתי וניצחתי עם פאקינג זאנגיף והתנהגתי כאילו כלום, כאילו אני אלוף בסטריט פייטר, אבל את הקרב הבא למחשב כבר הפסדתי והבנתי שזה היה רגע. רגע שבו נגעה בי האלוהות. רגע שיכול לקרות רק כאן, כי החיבור האנושי היה אדיר.

"אני קורא לו ברבי הוא בועט בי קן" (צילום מסך)

היית משחק משחקים לצד אנשים, לא בשיחת וידאו, ממש לידך, ולא חברים, סתם אנשים, שאתה לא מכיר. לפעמים אפילו לא שיחקנו. היינו יכולים סתם להיעמד ולראות איזה אחד שפאקינג מגיע לשלב חמש בדיינאוזרס וקאדילקס ונלחם במאסטר ענק עם סכין שאף פעם לא ראינו לפני כן, ולדעת כבר מראש שבמסך הבא המאסטר הזה יהיה חלק מדמות רגילה, כי אתה כבר מכיר את המנגנון. זה היה מקום מפגש שהיה בו משהו ממש כיף לעשות. לא לדבר, לא לנסות להיות מקובל. שים שקל, אסוף את האסימונים שלך, וצא למסע.

יושב בסן פרנסיסקו על הארקייד

כל הסיפור הזה של ארקיידז התחיל עוד בשנות ה־30, עם משחקים לא אלקטרוניים אלא עשויים עץ. יש בסן פרנסיסקו ארקייד ענק כזה שהמשחקים עולים בו חמישה סנט, כמו פעם. למרות המיושנות של ללחוץ על כפתור שוב ושוב כדי להפעיל זרוע של בובה של מתאגרף, ביליתי שם לפחות שעה בזמן שאשתי קצת חיכתה שאסיים. היא די סבבה עם משחקי וידאו, ועדיין שעה זה הרבה זמן, אבל אני, כל רמז לארקייד מושך אותי יותר מכל דבר. בתצפית על גשר הזהב שליד בילינו בערך 55 דקות פחות.

המחיר הזה של חמישה סנט לא שרד הרבה זמן. המשחק הראשון שעלה רבע דולר, שזה המחיר הרשמי לארקיידז בארצות הברית, התחיל ב־1966, כך מוסרת לי באוזניה ויקיפדיה, עם איזה משחק פריסקופ שסגה המציאו. אבל המשחק ארקייד האמיתי הראשון הוא ללא ספק ספייס אינויידררז, זה עם החללית שיורה למעלה לכיוון פולשים מהחלל. שיחקתי אותו בערך שמונה שנים אחרי שיצא, בבריכת גלי השרון בכפר סבא. לצידו היה כבר איזה משחק טרזן בצבע וגם משחק מירוץ עם מכונית שנראתה פחות או יותר כמו ריבוע עם שני עיגולים.

לא היה לי שום מחשב אז, אבל לשכן שלי היה קומודור 64 והמשחק מירוצי מכוניות הזה פוצץ לי את הרשא מבחינת גרפיקה. הצבעים, התזוזה, כל כך הרבה יותר אקשן מהחוט שיורה בעיגולים שהיו אז בקומודור 64. אני זוכר שבמירוץ מכוניות הזה היה רגע שאמבולנס מגיע ויכולת לנסוע אחריו ואף אחד לא היה מפריע לך וחשבתי שזה כה גאוני, השילוב של משהו מהחיים האמיתיים במשחק אקשן. לפי אותה ויקיפדיה דור הזהב של הארקיידז התחיל ב־1991 עם סטריט פייטר 2, מה שאומר שהייתי בכיתה ח'. כבר לא נסענו עם אמא של ברק לעיר הגדולה. נסענו לבד ויכולנו לבלות שעות בלי להתחשב באדם שזה בכלל לא מעניין אותו.

המשחקים כבר היו משוגעים. היה את פיט פייטר שהיה עם אנשים אמיתיים שהפכו לדמויות מחשב, ואן דאם למשל. היה את טקן שהוסיף תלת מימד לכל עניין המכות וב־1994, כשכבר הייתי בן 17, הגיע קילר אינסטינקט, משחק עם קומבואים שפעם בהיתי כמעט חצי שעה במישהו שהיה מעולה בו רק כי הקומבואים היו כה מהפנטים. גם משחקי אקדח התחילו אז, אלו שממש היית יורה עם אקדח באנשים, והם היו מעבירים בנו התרגשות יותר מכל משחק אחר. אשכרה הרגשת תותח, ואם להשתמש במונחים של 1994, הרגשת אכבר גבר.

"תראה, בת"

בשנות ה־90, בארקיידז השונים, בנות היו נדירות כמו אוכל לא כשר בישראל. סקר שנעשה ב־1996 הראה שכ־70% מהשחקנים בארקיידז הם בנים. לשם השוואה, עולם הגיימינג היום מתחלק בערך חצי חצי בין שני המינים. בהתחלה זה היה כי החשיבו גם משחקי פלאפון כגיימינג, אבל מספיק לצפות בערוץ כמו טוויץ' שמשדר שחקנים און ליין כדי לראות את כמות הנשים הגדולה שקיימת בעולם הגיימינג היום.

אבל אז, כשהיינו רואים אחת היינו מסמנים אחד לשני "תראה, בת" ומתמלאים במחשבה שהיא בטח מגניבה לאללה, או פושטקית, מה שהיום קוראים ערסית, אבל פושטק לא היה מבוסס עדה בשום צורה. קללות ומראה מפחיד שלהן בדרך כלל גרם לנו לחשוב שהאופציה השנייה היא האמת. בנות שלא שיחקו הגיעו לא פעם עם החבר שלהן ורק עמדו לידו, בוהות, מחכות שיסיים, ממזמזות אותו אם הצליח לו. אלה הבנים שחלמנו להיות כמוהם.

בערך בכיתה י"א הגיע ארקייד לכפר סבא. ממש מקום עם משחקים ולא שני משחקים בפיצריה. אסימון עלה חצי שקל, אבל המשחקים היו בערך משמונה שנים אחורה. אני וברק באנו לשחק שם, אבל זה כבר לא היה זה. היה שם צפוף והמשחקים לא כל כך ריגשו. בכלל, בחצי השני של שנות ה־90 הארקיידז התחילו לנבול, והסיבה ברורה - פלייסטיישן. משחקי וידאו ביתיים נהיו טובים בגרפיקה ובאקשן לפחות כמו הארקיידז.

שלטון המכונות

לאט לאט כל המשחקים הגדולים של המכונות הגיעו למסך הביתי ולשחק בהם בחוץ כבר לא היה מרגש. מעט מאוד משחקים חדשים יצאו רק למכונות, ואלו שיצאו התהדרו בעיקר בג'ויסטיקים שלא היו בבית - הגה, אופנוע, סנובורד. זה עדיין היה כיף גדול לשבת על אופנוע ולשחק ועדיין היה כיף גדול לירות באקדח על מסך, אבל בגלל שהמכונות נהיו מורכבות יותר.

גם המחיר של המשחקים עלה. פתאום זה כבר שקל למשחק, ואז שלושה שקלים ואפילו חמישה. במחיר כזה אתה משחק שני משחקים וסיימת. ילדים שנולדו לתוך פלייסטיישן בטח לא הבינו למה להוציא כסף על משהו שיש בבית ובהרבה יותר טוב, אז הם הפסיקו לבוא. כוכב שבתאי נסגר ראשון, P65 לא הרבה אחריו. המכוער ההוא בתחנה מרכזית עוד החזיק, אבל בעיקר בגלל מכונות ההימורים. במשך תקופה לא היה פה כלום. שום אופציה להעביר עשר דקות עם כמה שקלים בעולם של כיף. ואז הגיעו הכרטיסים.

זה עולם מוזר, הכרטיסים. אם אתם בני 15 או שיש לכם ילדים אתם מכירים את המקומות האלו. כמעט בכל קניון גדול יש אותם. מכונות משחק, חלקן כמו פעם - כדור שצריך להכניס לחור, חפרפרות שצריך לחבוט בהן, וחלקן כאילו משחק מרוץ אבל לילדים בני 3. בסוף כל משחק מקבלים כרטיסים ועם הכרטיסים מקבלים מתנה. באופן גורף מחיר המתנה לא קרוב לכסף שהוצאת על המכונות (50 כרטיסים שעלו לך 13 שקל שווים סוכריה עם משרוקית שעולה חצי שקל בפיצוציה ליד), אבל זה כאילו נתן ערך מוסף והחזיר את הארקיידז לחיינו.

לצד המכונות המעפנות האלו יש מרוץ אופנועים ומשחק יריות, ובאיזה מקום ראיתי אפילו טקן 6. שמתי איזה שלושה שקלים לשחק בזה וזה היה כיף אדיר. הג'ויסטיק כמו של פעם וגם המנגנון כמו פעם - מאפשר לך לנצח שתי דמויות ולהפסיד לשלישית כדי שתרצה לשים עוד כסף. אבל הכסף הוא שלושה שקלים וזה כבר המון והאווירה בכלל לא מושכת להישאר. מסביב יש המון ילדים צווחים, שמנסים לדוג מטבעות עם חכה כדי להמיר אותם למדבקות של ברואל סטארז. אף אחד לא מעשן פה ויש המון בנות. לא בחורות או נשים - בנות. ילדות בנות 10. אין פה שום דבר גברי יותר.

משהו חדש מתחיל

ממש לאחרונה החל משהו חדש - מקומות עם מסכים שאפשר לשחק בהם משחקי מחשב און ליין, אבל כשאתה יושב ליד אנשים. יש בהם אווירה במקומות האלו. אנשים צועקים לתוך האוזניות אבל גם מדברים אחד עם השני. הקהל הרבה יותר חנוני מהארקיידז של פעם, אבל גם גברי כמו שהיה פעם. יש בנות, אבל פחות מכמה שמשחקות און ליין.

יש חטיפים ויש משקאות, אבל כל העסק עולה אחרת. משלמים לשעה, לא פר משחק, אז אין מצב של לעבור רגע ליד המקום, להרביץ כמה משחקים ולעבור הלאה.

אף אחד גם לא עושה סבב בין כמה מקומות. המשחקים הרי אותו דבר בכל מקום.

הבעלים של מקום כזה מספר שנערים אשכרה מגיעים מכל הארץ לשחק במקום שלו, וזה מגניב. כיף שמשהו מרעיון החבר'ה משחקים יחד עדיין השתמר, אבל בשבילי זה כמובן לא אותו דבר. אין לי כלים לשפוט את זה כי אני אפילו לא משחק את המשחקים האלו און ליין, אבל כן התיישבתי במקום כזה ליד מסך גדול שהיה מחובר אליו פלייסטיישן והתחלתי לשחק פיפא. מאוד קיוויתי שמישהו יעבור וישאל אם אפשר להצטרף ולרגע יהיה לנו רגע, אבל זה לא קרה. יצאתי לעשן בחוץ, אבל לא סיגריה. זו, לפחות, התפתחות חיובית.

רוצים עוד? אנחנו ממשיכים בכל הכוח ממש כאן בדיגיטל והגיליון המודפס האחרון שלנו מחכה לכם בחנויות. תאמינו לנו, זה הדבר הכי חיוני שתמצאו בסופר (איור: דניאל גולדפרב)