של נעלייך: המרדף הפסיכי אחרי אייר ג'ורדן
"הריקוד האחרון" של מייקל ג'ורדן הזכיר לנו איך כבר לפני כמעט עשור סיפר לנו אלעד בן-דוד על ההתמכרות האישית שלו לנעליים עם הלוגו המפורסם של הוד אוויריותו. וכן, אלה נעליים שרוצחים עבורן
משהו בתקופה הזו מרגיש כמו סוף העולם. כולם תקועים בבית ומדברים על הקורונה, על הממשלה ועל הבחירות, אבל בנטפליקס עלתה הסדרה "הריקוד האחרון" על אלוהים, סליחה על מייקל ג'ורדן והשוורים שלו - וזה בדיוק הזמן להיזכר איך לפני כמעט עשור, בחורף הקשה של 2012, נייקי השיקה מחדש את הדגם אייר ג'ורדן 11 ואני עמדתי במבול, ברוח ובקור בתור שהשתרך בפינת הרחובות בן יהודה וירמיהו בתל אביב, מחכה לרגע שאוכל להניח את הידיים ואת הרגליים שלי על זוג נעליים שעולה לצרכן הישראלי כ־850 שקל.
זאת כבר הפעם השביעית שאני קונה את הנעליים האלה, ויחסית לרוכשי אייר ג'ורדן אחרים אני נחשב מתון לגמרי. יש אנשים, די הרבה אנשים, שאייר ג'ורדן בשבילם הן הרבה יותר מנעליים.
הלוגו של האיש הקופץ, שנולד בתחרות ההטבעות של 1987 - שנתיים אחרי השקת האייר ג'ורדן הראשונות עם לוגו הכנפיים - הפך לסמל גדול בהרבה מהספורט שנקרא כדורסל או מהענף שנקרא הנעלה. חובבי כדורסל מכל העולם מקעקעים אותו על עצמם, עוטים אותו על בגדיהם ומוכנים לשלם תמורתו אלפי דולרים. לא משנה להם שהנעליים האלה מיוצרות בעלות של סנטים, בארץ שהקשר העיקרי שלה לאן־בי־איי נקרא יאו מינג.
אמנות המיתוג
זה התחיל כשמייקל ג'ורדן היה שחקן צעיר ודווקא חובב מושבע של אדידס: יום אחד ב־1984, כשהיה רוּקי נטול קבלות, הוא קיבל מנייקי את החוזה ששינה את תעשיית מוצרי הכדורסל, את הקשר ספורטאי־ספונסר ואת אמנות המיתוג. באותם ימים הייתה הליגה הטובה בעולם נחלתן של אדידס ושל קונברס, והשחקנים התעופפו בנעליים נטולות מעוף בצבעים אחידים.
ההימור של נייקי היה כפול, על ג'ורדן ועל העיצוב (מספרים שג'ורדן עצמו היה מודאג כי השילוב של אדום ושחור נראה לו שטני מדי); היצרנית נאלצה לשלם קנס בסך 5,000 דולר על כל משחק שבו הופיע הפרזנטור שלה בנעליים שלא תאמו את חוקי הצבע בליגה של דייויד סטרן. כשהנעליים המהפכניות האלה הגיעו לחנויות הן תומחרו ב־65 דולר - נעלי הכדורסל היקרות ביותר אי פעם נכון לאמצע שנות ה־80. אחרי שני עשורים ועשרה דגמי אייר ג'ורדן נמכר באיביי דגם של האייר ג'ורדן 11 שעוצב במיוחד לסרט "ספייס ג'אם" במחיר שיא: 11,267 דולר.
מחוץ לחנות סניקרבוקס, שעברה מאז לפינסקר, מתערבבת הנוסטלגיה עם אווירת סוף העולם, ובין טיפה לטיפה אני שולח מבט לכיוון מגרש הכדורסל החשוך של התיכון הצמוד לחנות. עירוני ה' קוראים לו, ולפני 15 שנה הוא היה המוסד היחיד שהסכים להיות בית הספר שלי.
במגרש הכדורסל/ כדורגל/ כדוריד/ פינת עישון/ רחבת מסיבות הזה היינו מבצעים את הגירסות הזולות, הנמוכות והלא אתלטיות של המהלכים שראינו את ג'ורדן מבצע באצילות בלילות שלפני כן. מאה מטר משם, כשהרגליים שלי יציבות על הקרקע הרטובה של בן יהודה, הן עדיין זוכרות איך ניסו לרחף בעקבות אלוהים של מגרשי הכדורסל ואיך הלב פעם נוכח הקסם של ממלכת האן־בי־איי ושל המלך מייקל בראשה. באותו מגרש קניתי את האייר ג'ורדן 11 הראשונות שלי. קראנו להן "ג'ורדן לכה", ניסוח עילג
להשתאות שלנו מפס העור־פטנט השחור שעוטף את הנעל מקצה לקצה. בחופש הגדול בין כיתה י' לי"א חזרו ההורים של בובי מחו"ל והביאו לו שני זוגות של ה־11. הכי רחוק שההורים שלי נסעו באותם ימים היה עד הבקו"ם בשביל הגיוס של אחותי, ובשביל ג'ורדן לכה הייתי צריך קונקשן בחו"ל.
כמה "אני אהיה ילד טוב" שיכנעו את אבא שלי לתת לי מספיק כסף כדי שכמה "אני אהיה חבר טוב" ישכנעו את בובי למכור לי את הזוג השני שהוא קיבל מחו"ל. תחושת הסיפוק של ילד בן 16 שהצליח לארגן לעצמו זוג נעליים שמניח אותך במרחק צעד וחצי מג'ורדן עצמו, אחרי בערך שנתיים של קנאה במועדון הזהב של בעלי הג'ורדן לכה, ניפחה את החזה שלי בערך עד שהחלפתי אותן במגפי צבא. או אולי עד שהספקתי לשחוק אותן לגמרי בספורטק.
אני מחזיר את המבט לכיוון התור ותופס שאני עומד בין מיטב השחקנים הזרים של ליגת העל בכדורסל. בפנים דחוס, והראשונים כבר מודדים את הנעליים של הוד אווירותו באצבעות רועדות מהתרגשות. בחוץ מכה גשם אפוקליפטי בסככה הקטנה, ונתזים שלו מרטיבים את כולנו. 70 זוגות נעליים הגיעו לישראל, וכולם הוזמנו ונרכשו עוד לפני שנפתחה הדלת.
שחקני חיזוק הגיעו מכל קצות הארץ להשקה המיוחדת הזאת, והבירות, החטיפים והמשקאות הקלים מונחים חתומים ויתומים בצד בזמן שכולנו מצטופפים מול הדלת. שון ג'יימס ממכבי תל אביב מספר לכתבת רכילות שכילד לא היה להורים שלו מספיק כסף לקנות אייר ג'ורדן לו ולארבעת אחיו, ושאר השחקנים מהנהנים בהבנה שמדובר בהרבה יותר מנעליים. אני חושב על זה שגם שון ג'יימס היה צריך איזה בובי. או טוביה.
אייר ג'ורדן במתקן אדם
את טוביה, הבחור המצחיק מהשכבה שלי, ראיתי בשכונה באחת השבתות הראשונות בטירונות שלי. הוא עדיין לא התגייס, ואת הזמן העביר בטריידים. את אי־ביי עוד לא המציאו, אבל טוביה כבר חזה את ההצלחה של הפורמט: הבחור העביר את זמנו ברכישה ובמכירה של מוצרי יד שנייה בין החבר'ה, ובאותה שבת מצאתי את עצמי מפשפש בסחורה בסלון של הוריו. בין גופיות הוקי לטרנינגים של ראלף לורן היה שם זוג מצוחצח של אייר ג'ורדן 11. יצאתי משם פלוס זוג חדש של ג'ורדן לכה וכרטיס כספומט לחיילים במינוס 250 שקל.
כעבור שלושה חודשים, על מגרש הכדורסל של מתקן אדם, התקיים יום ספורט של סוף טירונות. בהתרגשות של חייל צעיר שלפתי מהקיטבג את הג'ורדן שארזתי מבעוד מועד והצטרפתי לנבחרת של מחלקה 2, שחיפתה על חוסר כישרון בעודף באלימות. בתוך שישה משחקים מכוערים היינו אלופי הבסיס. בעקבות ההצלחה צורפתי גם לנבחרת הכדורגל, וגליץ' אחד יותר מדי השאיר את רוב האייר ג'ורדן של טוביה על המגרש.
רק עכשיו אני מבין שרוב השחקנים שעומדים לפני בתור עוד לא למדו ללכת כשג'ורדן כבר ניצח ברציפות בשתי תחרויות הטבעות. הם גדלו במגרשי הכדורסל השכונתיים של אמריקה כשבאן־בי־איי חיפשו יורש; הם מכירים את ג'ורדן המותג, לא את ג'ורדן השחקן. אולי הם חולמים להחליף את ריי אלן, את כרמלו אנת'וני, את כריס פול, את בלייק גריפין ועוד שורה של שחקנים שחתומים במותג של ג'ורדן.
שוות כל יואן
כשהשתחררתי מהצבא, בשיא ייסורי הגמילה של הכדורסל מג'ורדן, נסעתי לטיול מחוף אל ניו יורק אל חוף. כולם דיברו על ההחתמה של לברון ג'יימס בקליבלנד, והאן־בי־איי חזרה לעניין אותי בדיוק כשהמגפיים הצבאיים נכנסו לקיטבג של המילואים.
מגבלות האתלטיות, הכישרון והגובה לא מנעו ממני לשחק כדורסל בכל מגרש שנקלעתי אליו: קיבלתי בראש משחקנים במתנ"ס בצפון קרוליינה בחוף המזרחי, וגם במגרש בווניס ביץ' בחוף המערבי. בין לבין מצאתי בחנות קטנה במנהטן זוג אייר ג'ורדן 11 נמוכות. הייתה תקופה שדורון ג'מצ'י, הקלעי שגרם לדור שלם של ישראלים לחשוב ששם המשפחה שלו הוא המקור לביטוי "ג'אמפ שוט", סיכן את הקרסוליים שלו על הפרקט עם הדגם הזה בדיוק.
סילבן לנדסברג, שמשחק במכבי תל אביב של ההווה, נכנס לסניקרבוקס וקונה שלושה זוגות של האייר ג'ורדן 11. נראה שההילה שעוטפת את מכבי תל אביב בליגה עוטפת גם אותו כשהוא עושה את המינגלינג שלו בין כתבי הספורט לשאר השחקנים. לצידו של לנדסברג עומדת בחורה שמחזיקה תיק של לואי ויטון. התור זז לאט ואין לי על מה לדבר עם כתבי ספורט או עם בחורות שמבינות באופנה, אז המוח נודד לסין.
ברחובות הראשיים של שנחאי עומדים רוכלים ומציעים לתיירים לבחור מוצרים מתוך קטלוג שהם מחזיקים. בכל רחוב רודף אחריך סיני אחר, מגודל ומפוקפק מקודמו, אבל תחנת הרכבת שהייתה לוקחת אותי לגסטהאוס שימשה עמדת מכירות לסיני גדול, מפוקפק ועקשן במיוחד. יום אחד ניסיתי להתקיל את הקטלוג שלו ואמרתי "אייר ג'ורדן". הוא שלף את הסלולרי שלו מהכיס.
הסקרנות לקחה אותי בעקבות הסיני הבלתי נלאה מהרחובות הגדולים, המוארים והבטוחים לסמטאות הצרות והחשוכות. כבר תכננתי את המכה־בריחה שאני הולך לתת לענק הזה אם הוא ינסה משהו כשהגענו לדלת עץ קטנה. בפנים חיכתה משפחה סינית שבדיוק התיישבה לאכול ארוחת צהריים על הרצפה.
אב המשפחה, סיני זקן וחייכן, סימן לי לבוא אחריו. בצד השני של הבית הוא פתח עוד דלת עץ קטנה, ומעברה השני עמד המחסן הכי גדול של נעלי נייקי שראיתי מימי. כל דגמי הריצה, הכדורסל, הפוטבול, הכדורגל, האירובי מסודרים באולם בגודל של קניון קטן.
הזקן הסיני שלף אוצר מילים לא רע באנגלית והסביר שיש לו אח שמבריח נעליים מהמפעל של נייקי בטייוואן. "דיס איז טו האנדרד דולרז", אמר לי הזקן כשהרמתי את האייר ג'ורדן 11 במבט של אחד שבכלל לא מתעניין.
"איי גיב יו פיפטי", אמרתי.
הזקן עשה את הקטע של תכף הוא מגרש אותי מהבית. שלושתנו ידענו שב־200 דולר אפשר לקנות את הילד הסיני שייצר את הנעליים האלה, אבל למען הסדר הטוב הוא ביקש 120. וונג סטורי שורט, לבייג'ינג כבר הגעתי עם זוג אייר ג'ורדן ב־80 דולר. אני לא יכול להישבע שקניתי את האייר ג'ורדן הלא מזויפות היחידות באסיה, אבל כשהן התפרקו אחרי כמה שנים על מגרש כדורסל בתל אביב, אמרתי לעצמי שהן היו שוות כל יואן.
ראשי נעליים
בתל אביב מתקדם התור. אני נמוך משאר הקונים באיזה 20 סנטימטר, ואני גם העיתונאי היחיד - והאמת, הישראלי היחיד - שעומד כאן בשביל לקנות ולא בשביל לראיין את הקונים. בכל זאת אני מרגיש שייך. הרי בכל העולם המערבי מתקבצים עכשיו אנשים שהם לא רק כדורסלנים או עיתונאים ועומדים בתור ממש כמו זה. לפעמים גם במשך לילות שלמים, במה שאמריקאים קוראים לו קאמפ־אאוט: כמו קמפינג, רק שבמקום לצאת לטיול עושים את זה מחוץ לחנויות נעליים כדי להיות הראשונים שקונים אותן. הקטע הזה, שזלג גם למוצרי אפל ולהשקת משחקי וידאו, היה בעבר טריטוריה כמעט בלעדית של נעלי כדורסל. באופן לא מפתיע היא התחילה בהשקת האייר ג'ורדן 1.
לאנשים האלה שעומדים ומחכים קוראים "סניקרהדס". איפשהו באמצע שנות ה־80 הם הגיעו למסקנה שלנעלי כדורסל כגון אייר ג'ורדן, אייר פורס 1 ואפילו אייר מקס יש ערך אספני, והתחביב שלהם הפך עד מהרה להתמכרות. הסניקרהדס של השנים האחרונות יכולים לחסוך לעצמם את הביקור אצל טוביה ולהיכנס לאתרים כמו Sneakerpedia כדי להשוות, לשתף ולמצוא סניקרס בכל העולם.
בסן דייגו נפתח ה־Shoezuem, מוזאון סניקרס שהקים סניקרהד בשם ג'ורדן מייקל גלר. בעונה השלישית של "הפמליה" הוקדש פרק שלם לניסיונות של טרטל לשים יד על מהדורה מיוחדת של הנייקי אייר פורס 1. אמן ההיפ־הופ קניה ווסט עיצב את הנייקי Air Yeezy. בארצות הברית הופץ סרט דוקומנטרי בשם Just for Kicks, שחקר את תרבות הסניקרס ברצינות אנתרופולוגית. אם הייתי מגישת חדשות, הייתי אומר שמדובר בתופעה.
בשנה שעברה הגעתי כמעט במקרה להשקה של הדגם הלבן־שחור של האייר ג'ורדן 11, Jordan XI Concord, בחנות Foot Locker ברחוב אוקספורד בלונדון. על החנות צבאו המוני קונים, אבל פרץ מוטיבציה, היסטוריה של אימונים בהתמודדות עם קהל אזרחי עוין וכרטיס אשראי בינלאומי גרמו לכך שהייתי הרוכש ה־23 של הנעליים.
הן נחו במזוודה שלי כשרשת "סקיי" דיווחה על אדם שנרצח מחוץ לאותו סניף של Foot Locker בשביל אותן נעליים. השילוב בין התמכרות, מיתוג נחשק ותמחור גבוה אחראי לכך שחיפוש המילים man killed for air jordans מביא 17,300,000 תוצאות בגוגל. הן מובילות לפינות שונות ברחבי העולם שאנשים נרצחו בהן בשביל זוג נעליים, ומזכירות שלכל ממלכה יש שוליים אפלים משלה.
בתל אביב עוד לא רוצחים אנשים בשביל נעליים. אוהד, הבעלים של הסניקרבוקס וסניקרהד שהפך את התחביב וההתמכרות למקצוע, מחליק כיפים לשחקנים הזרים. הוא מכיר את כולם בשמות ובכינויים, ושומר לחלק מהשחקנים גם כמה הפתעות, למשל הדגם Floridians של נעלי לברון ג'יימס, נעליים דמויות נחש של קובי בראיינט וגם אייר ג'ורדן במידה קטנה בשביל החברה של אחד השחקנים.
אני מבחין בעוד דבר מפתיע: כל השחקנים נועלים נעליים שנראות כאילו נקנו אתמול. בזה אחר זה מקבלים גברים גבוהים קופסאות נעליים עם לוגו ג'ורדן גדול בצד אחד ומדבקה עם השם שלהם בקטן בצד השני. בזה אחר זה הם פותחים את הקופסה בעדינות של מנתח מוח, מוציאים בהשתאות את הנעליים, מלטפים אותן בעיניים נוצצות וחולצים זוג נעליים חדש לגמרי כדי למדוד זוג נעליים חדש לגמרי.
חברות, ספורט, אדרנלין וצמרמורת
ואז מגיע תורי. אני מקבל את הקופסה עם שמי, פותח את הקרטון השחור, מזיז בעדינות את הפלסטיק האדום ומוציא את הנעל הראשונה. אני נזכר בסדרת גמר האן־בי־איי של עונת 6־1995; הבולס מנצחים את הסוניקס, מייקל ג'ורדן זוכה בטבעת האליפות הרביעית שלו והמורשת של הקבוצה האגדית מהניינטיז נמשכת אחרי שאלוהים חזר מהפרישה.
השעה בערך 5:30 בבוקר, ושישה ילדים בני 15 יושבים בתוך שקי שינה בסלון של ההורים שלי, מסתכלים זה לזה בעיניים ומבינים שהם עדים לפיסת היסטוריה. שימי ריגר צועק ברקע עם ר' מצחיקה בזמן שהמצלמה עוברת לאורכו של מייקל ג'ורדן השוכב על הפרקט ביונייטד סנטר בשיקגו, מחבק כדורסל ובוכה. מתחת לחתימות השפם שלנו נותרים פיות פעורים מול מפגן אנושי של ווינריות על־אנושית.
המצלמה מתמקדת בזוג נעליים שחורות עם סוליות אדומות ופס עור מבריק. אני יושב שם, ובמקום לקפוץ ולצרוח מהתרגשות אחרי עונה של 72 ניצחונות ופלייאוף שנראה כאילו נכתב על ידי תסריטאים, אני פשוט שותק. מכיל את הרגע המטורף הזה שמערב חברות, ספורט, אדרנלין וצמרמורת מהסוג שנחרת לנצח בין המוח ללב.
השמפניות נשפכות בחדר ההלבשה של הבולס, והשידור חוזר לאולפן. אנשים מכל העולם חוגגים את הזכייה הזאת, ובישראל הולך לבית הספר ילד אחד עם עיניים אדומות ומחשבה אחת שמסרבת לצאת לו מהראש: פאק, אני חייב להשיג את הנעליים האלה.
*הכתבה פורסמה לראשונה בינואר 2013 ועברה אריזה והתאמה לימינו אנו
לפנייה לכתב/ת 
