מקרמבו עד מאיר אריאל: למה הקיבוצניקים הכי נחשקים

"תתחילו לקרוא הכי מהר שלכם, ולאט לאט תגבירו"

גם אחרי עשרות שנים בעיר או ביישוב כלשהו, אם תשאלו כל יוצא קיבוץ – כולל כותב שורות אלה – מאיפה אתה? הוא יענה מייד את שם הקיבוץ שבו נולד או גדל. ואם יש בשם הזה איחוד או מאוחד, כדאי לכם מאוד לא להתבלבל.

אחרי כמעט שני עשורים מחוץ למשק, יש פעם אחת בשנה שבה אני חוזר לקיבוץ שבו נולדתי כדי להשתתף בתהלוכת הטרקטורים, לצפות בתצוגת ביכורי התינוקות והחקלאות ולספוג את האווירה שאין דומה לה בעולם.

כשאני מסתובב בין עשרות האורחים העירונים שמגיעים אלינו בחג השבועות ומתים לקחת חלק, ולו מזערי, באידיליה הקיבוצית (שבואו נודה, היא קצת-הרבה מזויפת בעשורים האחרונים), אני נזכר ויודע – אין על הקיבוצניקים.

אז תרשו לי לנצל את החג הזה, שבו בגלל הקורונה המחורבנת אני נשאר בבית, כדי להסביר לכם אחת ולתמיד למה הגברים מהקיבוץ הם הגברים הכי טובים בארץ.

בגלל החקלאות

אחד הדברים שעיצבו את האתוס הציוני, וגם דורות שלמים של גברים ישראלים, היא העבודה החקלאית. קשה לעמוד בקסמו של גבר שרירי האוחז במחרשה על רקע הזריחה בשדה או בבריכות הדגים - וזה נכון גם כשהתנועה הציונית רוצה "שנורר" וגם במובן הרומנטי.

נשות ישראל צופות בצבר-הארצישראלי-הקיבוצניק-החקלאי-המצוי בקולנוע עוד מתקופת יומני כרמל, קוראות עליו בספרים של עמוס עוז, שומעות אותו בשירים של מאיר אריאל – ומתאהבות בן בחיים עצמם.

אגב, סוד מקצועי ידוע של קיבוצניקים הוא שנשים מתות על המגע המחוספס של כפות ידיים נוקשות מעבודה. אז מה אם הן קצת מסריחות מהרפת?

בגלל הערכים

תגידו שהקיבוצים הם עולם הולך ונעלם - וקצת תטעו. גם אם צורת החיים "שלנו" לא מתאימה לכל אחד, או בכלל, יש בערכי השוויון, השיתוף, העבודה והערבות ההדדית משהו חזק, שלא עוזב גם אחרי שנים בעיר הגדולה.

תתפלאו, אבל הערכים האלה הופכים את הקיבוצניקים - למרות שלא בכו מאז הגן - לגברים רגישים יותר וגם לאבות טובים יותר, שיודעים להגיד את מה שצריך וגם לשחרר, כשצריך.

הקיבוץ שבו גדלו רובם המוחלט של בני הדור שהופכים עכשיו לאבות צעירים היה עדיין קיבוץ שיתופי, הילדים גדלו (וגם התקלחו, אבל זה כבר מחקר פסיכולוגי אחר) יחד, והמעגל המשפחתי המצומצם היה, איך לומר בעדינות, פחות חשוב.

העניין הזה יצר שילוב של גבר שזוכר כמה עצמאות קיבל בתור ילד, לבין ילד שגדל כמעט בלי בית משפחתי חם ויעשה הכול כדי להבטיח אחד כזה לילדים שלו.

בגלל החברות

"כל ישראל חברים", אומר הביטוי, אבל המעמד "חבר קיבוץ" הוא הרבה יותר מזה. מדובר בנאמנות אמיתית, כזו שמגיעה מהמקום העמוק והנכון ולא מתוך פחד, "לא נעים", "ממשלת אחדות", "אמירה עקרונית שהייתה נכונה לשעתה" או קומבינה כזו או אחרת.

נאמנות שלא מתביישת לבקר ולומר את האמת בפנים ויוצרת קשרים חזקים בין אדם לחברו ובין אדם למקום, כאלה שלא נפרמים בגלל מילה לא במקום או מרחק גיאוגרפי.

אתם אולי צוחקים, אבל מי שיש לו חבר קיבוצניק יודע על מה אני מדבר. ומי שלא, שימצא לעצמו אחד כזה. אזהרה – צריך לעבוד קשה, אבל יש תמורה.

בגלל הרצינות - והשטויות

אין שילוב גברי מנצח מהשטותניק הרציני. כזה שיודע גם לתת את כל כולו עבור משהו או מישהי, גם להסתכל באומץ במראה, וגם להרפות ולצחוק קצת על החיים, על האישה, והכי הרבה – על עצמו.

דוגמא טובה לצחוק-רציני כזה, שגם הפכה לקאלט וגם מלמדת המון על מיהו הקיבוצניק המצוי (לפחות בסוף המאה שעברה, אבל גם היום) דרך העיניים הסאטיריות שלו עצמו, הוא השיר "בן קיבוץ". הזכר הקיבוצניק המצוי מתואר שם כמי ש"בצבא קראו לו קילר, בפלחה משקיען, וכמובן שהוא "עם גברים קשוח, בחורות משכיב". 

את השיר הזה, כמו את הקברט הסאטירי-ביקורתי הנפלא "כמו בתוך קופסא" משנת 1987 שממנו הוא לקוח, חיברו רועי רשקס ודודו פלמה. אם אתם לא מכירים את התוצאה רוצו ללחוץ פליי בחלון כאן למטה. זה שווה את זה.

היכולת להיות גם רציני וביקורתי וגם לדעת לצחוק על עצמך לא רשומה כמובן בטאבו על שמם של הקיבוצניקים, אבל רובם ככולם התברכו בה ברמה גבוהה מזו של שאר הגברים בישראל. למה? בגלל שגדלו בסביבה משחררת מצד אחד, ותומכת ומגנה עד הסוף מצד שני.

סביבה שיודעת לנטוע את הערכים הנכונים ולוודא שהגבול יימתח במקום ברור מאד, שמתחיל מתוכך, וגם לצחוק על הכל מהכל כל הזמן. אז יוצא שהקיבוצניק הוא גבר שתופס את עצמו ברצינות הכי לא רצינית - ובזה קסמו.

בגלל המתנדבות

מלחמת ששת הימים שינתה לא רק את גבולות המדינה, אלא גם את תדמיתה בעולם – לטוב ולרע. אחד הדברים הטובים שקרו בשנות ה-70, ה-80 וה-90 של המאה הקודמת היו אלפי המתנדבים והמתנדבות, ש"כבשו" (ועדיין מגיעים, אם כי פחות) את הקיבוצים ובאו מארצות כל העולם, אבל בעיקר ממדינות סקנדינביה כמו שבדיה או דנמרק. צריך להמשיך?

יחד עם אותם מתנדבים, שבאו עם תיקים עמוסים במוזיקה משובחת (שבעיני גולדה מאיר אולי השחיתה את הנוער), הגיעה גם רוח הסיקסטיז העליזה, שהשתרשה בישראל קודם כל בקיבוצים ומשהו ממנה קיים בהם ובקיבוצניקים עד היום. איך אני יודע? כי כשאני מספר על מוצאי הקיבוצניקי אני נתקל כל פעם בשתי שאלות – "מה, ישנת בבית ילדים?" ו"עם כמה מתנדבות היית?"

אז למרות שאני לא קרמבו מ"מבצע סבתא", ששואל בנונשלנט בבריכה "קאפ אוף קופי, פאק אוף טי?" ולמרות שבמקרה הפרטי שלי התשובה לשאלה מלמעלה היא אפס עגול, עצם נוכחותן של עשרות נשים צעירות ממדינות כל העולם בקרבה כזו, בעבודה יומיומית יחד, בפאב המקומי ובחדר האוכל, מוסיפה לקיבוצניקים סקס אפיל שאין להתכחש אליו, זיכרונות מתוקים – גם אם הם של חברים - להתרפק עליהם, וטונות של קנאה מצד העירוניים. תודו.