לפני ארבע שנים בערך הייתי שרויה בדיכאון כל כך עמוק שלא יכולתי להכיל עוד שום אתגר, ולו הקטן ביותר. כך, כשבעלי הדירה שלי החליטו להקפיץ את גובה דמי השכירות ב-300 ש"ח, קוננתי על ההחלטה בפני כל מי שהסכים לשמוע. אבל באמת. כלומר, זה כלל גם את הירקן.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
בעוד אני אוספת לשקית עלי תרד וארוגולה, שטחתי בפני המוכר את אכזבתי מבעל הדירה ומהאנושות כולה. הוא ענה לי, "שתדעי שגם בגילך, זה לא בושה לגור עם שותפים. באמת, עזבי את האגו, זה בסדר". הקייל נשמט לי מהידיים. "בת כמה אתה חושב שאני?", שאלתי בעיניים פעורות. "עזבי, את בגילי, אני יודע". "בן כמה אתה?". "לא משנה". "בן כמה?". "30". "אני בת 24". יצאתי בהפגנתיות, ויש רק לקוות שהירקן הפסיק להניח הנחות לגבי גילן של נשים עד עולם.
באשר אליי, יצאתי מהסיפור הזה עם שתי מסקנות: 1. אני נראית זקנה. זה לא היה חדש, אני נראית בת 30 מגיל 18. 2. מגיל 30 והלאה, אין מצב, אבל אין שמץ של מצב שבעולם, שאני גרה עם שותפים. עד אותו הרגע לא הייתה לי שום ביקורת כלפי התופעה, אבל דבריו של הירקן לימדו אותי לברוח ממנה כמו מאש; הרי אף אחד לא משקיע כל כך בלשכנע אותך שמשהו איננו בושה, אלא אם המשהו הזה הוא עבורו אות קלון. באותו זמן - דיכאון, אני מזכירה - לא בדיוק בחרתי בפינצטה למי להקשיב, וכל מי שהציע לי סיבות לחרדה התקבל באותו חיבוק שפח אשפה מעניק לקליפות ולעובש.
ככל שהשתקעתי בתל אביב, תפסתי שותפים בני 30 כצורת המחיה הנורמטיבית של בני אדם. שותפים שנושקים ל-40, לעומת זאת - או כאלה שעברו את הגיל, רחמנא לצלן - היו מעטים בסביבתי, ותמיד סיפרו על כך בנימה מסוימת של הצטדקות והתנצלות. "זה רק בינתיים", היו מבהירים, יודעים בתוך-תוכם שהבינתיים הזה ימשיך להתארך הרבה מעבר למתוכנן. "חוץ מזה, קשה במקצוע שלנו, את יודעת. לשלם שכר דירה בתל אביב זה לא פשוט".
עדיאל כהן חדד (38), מצפת במקור, מתגורר בתל אביב עם שותפים, ודווקא לא מתוך קושי לסגור את החודש. "בחרתי לגור עד עכשיו עם אנשים כי היה לי כיף", לדבריו. עד כה הכרתי אנשים וגם כיף, אך לא הייתי בטוחה שאני מבינה את הקשר ביניהם. "המקומות שחייתי בהם והדירה שאני חי בה כעת הכילו כל כך הרבה צבעים, אירועים, פיצוצים ואנשים, שכנראה לא הייתי חווה אותם כך אם הייתי גר לבד", הוא מסביר. "התחלפו לי כאן המון יצורים שאני אוהב - שחקנית, סופר, חתולה, אמא של חבר, אגרונום, נגן אבוב מספרד, מחסנאי, מאייר, סטלן-על, רקדן סווינג ואיש מחשבים - וכל אחד מהם הכניס צבע אחר לחיים שלי".
ההרפתקאות שפקדו את עדיאל בזכות אורח חייו לא בהכרח היו מתקבלות בברכה בכל בית. "לילה אחד חזרתי בשתיים בלילה וגיליתי שישנים לי במיטה", מספר עדיאל. "בהתחלה חשבתי שזו מישהי יקרה שאני אוהב שמפתיעה אותי, אבל למרבה הצער זה היה מישהו שאני לא מכיר". עדיאל הגיב כמו כל אדם נורמטיבי, דילג מעל הדייר החדש ונשכב לישון לידו. "באיזשהו שלב הוא התחיל לנחור, אז הערתי אותו. הוא נבהל ממש ואמר 'אבל הוא אמר שאתה לא תחזור היום'", נזכר עדיאל. "אמרתי לו 'בסדר בסדר, תישן, רק אל תנחר'. חזרנו לישון ובבוקר הלכתי לעבודה".
לפני שלוש שנים, הוא מספר, משהו השתנה, ולא, חלילה, בגלל דייר זר שהופיע במיטתו באמצע הלילה. "אני חושב ששבעתי מזה קצת", הוא מספר. "להחליף שותפים בתדירות שהם התחלפו כאן בדירה זה מתיש ושוחק. כל שותף שהתחלף ונכנס זה היה כמו רעידת אדמה בבית, כל האיזון מופר וצריך להתחיל מהתחלה".
עדיאל תמיד זכה לתגובות ביקורתיות מהסביבה, אבל כל עוד נהנה מהמצב הוא לא התרגש מהן. "מן הסתם כשפחות טוב לי אני מתחיל לשים לב לסביבה ולהיות מושפע ממנה", הוא מודה, "אבל נראה לי שמדובר בהשפעה חיובית בסך הכול". במהלך השנים האחרונות הכריז לפני כל חתימה על חוזה ש"הנה, זה הולך להיות החוזה האחרון", לדבריו. נכון לעכשיו עדיאל עדיין מתגורר עם שותפים, ועדיין מכריז.
בקרוב מאוד נראה שסוף כל סוף ההכרזה תתממש, ועדיאל יעבור לגור עם בת זוגו זה שנה וחצי. עבורו, זו תהיה הפעם הראשונה שבה הוא גר עם בת זוג. גם כאשר יגורו ביחד, הם לאו דווקא מתכננים להישאר לבד. לדבריו, זו קיבלה בברכה את אורח חייו, ואף שיתפה אותו בכך שהייתה שמחה לגור בקומונה. "היא בעצמה גרה בדירת שותפים וחולמת על קומונה במגדלי אקירוב", הוא מספר. "אולי ניצור בית פתוח כמו שתמיד היה לנו, אבל אולי עכשיו דווקא מתאים משהו אחר".
אלה, 42, דווקא התרגלה לגור לבד, וההחלטה לגור עם חברותיה הייתה לה בגדר הגשמת חלום. "התחלנו לפנטז על הבית הגדול והיפה שיהיה לנו, ואז פשוט עשינו את זה", היא מספרת. "זה קודם כל בשביל להניע דברים, הרגשתי שהייתי תקועה במקום, בעיקר במישור של הזוגיות - המצב הזה של 'הרווקה הנצחית', שמאוד נהניתי ממנו בהתחלה, ואחר כך נוצרה הרגשה של, 'טוב, די, אפשר לשבור את זה כבר? אפשר להמשיך הלאה? מותר לי להיות גם אמנית מגניבה אבל שיהיה לי בן זוג?'".
איך הבחירה לגור עם שותפות עוזרת לקדם את התחום הזה?
"זה להניע דברים מבחינה רגשית, נפשית, חברתית. לחוות שוב איך זה לגור עם אנשים. כבר שכחתי מה זה, לא היה לי ניסיון בזה. אנשים בגילי לרוב מקימים משפחה, אז בשבילי המשפחה זה החברות. כיף לארח פה, חברים שלנו באים, יושבים. העניין היצירתי של ליצור בבית מוזיקה, אמנות - זה מרחב שאפשר ליצור בו. שתיהן מוזיקאיות ואני מורה למחול".
הצורך בבית גדול היה לא רק נפשי כי אם פרקטי. כמורה למחול אלה הזדקקה לחלל שתוכל לרקוד בו, ללמד בו ולהתגלגל על הרצפה, או דברים כאלה שרקדניות עושות. בית החלומות שלהן נמצא בשכונה הלא לגמרי חלומית עג'מי, והן גרות בו מאז יוני האחרון.
"גם עכשיו לפעמים חסרה לי הפרטיות, אבל יש מספיק ספייס והבנה של הצרכים וחברות", היא מספרת. כך, לדבריה, הרוויחה גם שיעור לחיים. "זו בדיוק ההתמודדות שהייתי צריכה - ללמוד לבקש ספייס. להציב גבולות, רצונות וצרכים בלי לפגוע". אלה טוענת כי האתגר הכי גדול בחייה הוא להציב גבולות ולהיות נאמנה לצרכים ולרצונות שלה. "אני בן אדם שלא אוהב קונפליקטים", היא מעידה, "ואז אני נוטה לוותר על הצרכים שלי כדי שהכול יהיה בסדר".
היית רוצה ילדים?
"לא, אבל חברות שלי כן חושבות על זה. גם בשבילן השותפות היא עוד שלב בדרך - להרגיש לא לבד, להרגיש משפחה... זה סוג של הכנה בעצם".
השותפות האחרות הן בשנות השלושים המתקדמות לחייהן, גיל שגם בו כבר פחות מקובל לגור עם שותפים, אפילו ביקום הייחודי של תל אביב-יפו. שתיהן גרו לבד, וההחלטה לחזור לצורת מגורים האופיינית לגילאי העשרים דרשה מהן אומץ. "ברור שכולנו חשבנו שזה אולי לא מתאים בגילנו לגור עם שותפות, וגם דיברנו על זה", מודה אלה. אך לדבריה, לא זה היה הפחד העיקרי. "פחדנו משינוי, ושלא יהיה לנו ספייס ושלא יעבוד". אלא שכל החששות הללו התגמדו לעומת החלום, "הרצון להתרחב גם פיזית וגם נפשית", כהגדרתה.
בתחום הזוגיות לא הרבה זז בינתיים, לא לחיוב אך גם לא לשלילה. מאז שעברה לגור עם שותפותיה היא יצאה לכמה וכמה דייטים, ובהם היא מדווחת שלא נתקלה בגבות מורמות. "התגובה הכי שכיחה היא 'וואו, איזה יופי, זה ממש מתאים לתקופה הזאת לא להיות לבד'", מספרת אלה. "גם המשפחות והחברים שלנו מתלהבים כי הבית ממש שווה, זה כיף להתארח בו".
מבחינת סאני קרימסקי (44), שעוסקת בחינוך לגיל הרך, מגורים משותפים הם לא שלב ביניים אלא דרך חיים. היא לא רואה את עצמה מוותרת על הקונספט, ומאחר שאין לה כוונה להביא ילדים לעולם, זה גם נשמע אפשרי. "אני מעדיפה לגדל מאות ואלפי ילדים של אחרים", לדבריה. "אני בן אדם שמאוד אוהב ומכבד את החופש שלו, אני אוהבת את היכולת לקום ולהגיד, 'טוב, בא לי שליחות של שלוש שנים בניו יורק, אז יאללה'".
אחרי שבאמת יצאה לשליחות בת שלוש שנים בניו יורק, קרימסקי חזרה לארץ רק באוגוסט האחרון ומסבלטת לבד דירה, אבל זה רק סידור זמני עד שתתפנה לה הדירה המיועדת, שאותה תחלוק עם שותפה. הצורך בחיים משותפים כאלה נולד, לדבריה, דווקא מתוך האינדיבידואליזם - וגם, כן, הצורך לממש אותו בשכר של אשת חינוך.
"החברה הישראלית מאוד מסורתית בתפיסות שלה: אמא, אבא, ילד, ילדה, כלב, חתול", היא אומרת. "אפילו שיש זוגות גייז ולסביות וחד-הוריות ועוד, עדיין התפיסה הרווחת היא שמגיל 40 את צריכה להיות נשואה עם ילדים, ולי זה פחות מתאים - בחרתי מסלול אחר. כמובן שהייתי שמחה לבן זוג חדש, אבל כבר לא תהיה לי משפחה סטנדרטית כי זה לא מה שרציתי בחיים".
קרימסקי הולכת לגור עם השותפה באזור כיכר רבין, אחד האזורים היקרים בתל אביב. בתחום החינוך לא מרוויחים הון תועפות, ומי שרוצה ליהנות מרמת החיים של מגורים במרכז תל אביב תצטרך לעשות ויתורים מסוימים, במיוחד אם היא אישה, אבל היי, מה זה ויתור בשביל נשים. "ברוב המשפחות הגבר מרוויח יותר וההכנסה באה ממנו", מזכירה קרימסקי את הידוע לכול, "אז ברגע שאני לא נשואה זה מקשה. גם אצל חברות שלי, קולגות למקצוע, כולנו נמצאות באותה בעיה".
אבל זו לא הסיבה היחידה לכך שסאני בחרה לגור לאורך חייה עם שותפים ושותפות. "כל החיים שלי פחדתי לגור לבד", היא מודה. "יש משהו נוראי בלהיות לבד בין ארבע קירות כל הזמן, ואני גם אדם שלא רואה ואין לו טלוויזיה, אני לא אוהבת". בניו יורק סאני גרה לבד בדירת סטודיו במנהטן, וחוותה את הבדידות הקלאסית של זרה בעיר גדולה. "שם לראשונה בחיי הרגשתי מהי בדידות", היא אומרת. "זאת עיר מאוד קשוחה. את הולכת ברחובות הומי אדם, מאות אלפים סביבך, ואת שואלת 'מי מכיר אותי? מי רואה אותי?'".
כאן רואים אותה, לתחושתה, וגם מקבלים בהבנה גדולה את עניין השותפים והשותפות. "אני עומדת על דעותיי ומובילה אותן בגאון, אז פחות שופטים אותי", היא מספרת. "בסתר נראה לי שאני אפילו מושא להערצה. חברות שלי, נשואות עם ילדים, מקנאות בי ובחופש שלי. המשפחה קיבלה אותי איך שאני, כי אני מתווה לעצמי מסלול חיים שאני מאמינה בו". מי שדיבר אי פעם עם הורים לילדים עד גיל 12 יודע שהיא צודקת.
בגזרת הדייטים, מספרת סאני, לא נרשמו בעיות. "אני עובדת בתור גננת לגיל הרך, אז אוטומטית עושים את החישוב הכלכלי של 'אהה, היא מרוויחה ככה וככה, היא לא אשת היי-טק'". מזל שיש מצוקה כלכלית כדי להצדיק את בחירות חיינו. "גם עם השותפה לא היו לי בעיות", היא טוענת. "הייתי מסמסת לה שבן הזוג שלי באותה תקופה עומד להגיע, וסיכמנו גם שבן הזוג יכול לישון בדירה מקסימום שלושה לילות בשבוע. אחרת נהיה בלגן, ובלי לשים לב פתאום מישהו עובר לגור פה ואנחנו שלושה בדירה".
אכן, אי נעימות שמוכרת לכולם היטב מגילי העשרים המוקדמים. אם כך, אולי יש משהו נבון במגורים משותפים דווקא בגיל 40 והלאה - אחרי שלמדנו משהו על החיים, הצמחנו עמוד שדרה והפסקנו לשמור בבטן את דעתנו על הבחור הזר שמסתובב בבית בלי חולצה ושותה את החלב מהבקבוק. מצד שני, למי עוד יש סבלנות בכלל להיתקל בתופעות כאלה בבית שלך?
סאני טוענת כי לשמחתה, לא נתקלה בתופעות כאלה לעיתים קרובות ולא סיפקה שערוריות דומות בעצמה. "אני בן אדם מאוד נוח, מאוד קולטת את הסביבה", היא מעידה על עצמה. באשר לאחרים, "חשוב תמיד לעשות תיאום ציפיות מראש. חשוב להבין איפה הבן אדם שמולך נמצא ומה הוא רוצה. עד עכשיו כל השותפים שלי היו נהדרים, יש לי עין טובה לזה, ואני חושבת גם שיש עליי סוג של השגחה".
כמי שעברה לגור לבד בגיל 21 ועד היום, מיד לאחר ניסיון שותפות עם שני אנשי קבע שדיברו ב"חיובי" ו"שלילי" (ושאותם כינה אבי בכישרון רב "המג"ד והסמג"ד"), אשמח גם להשגחה כזו. רק אם אפשר, שהיא תתבטא בעוד כמה שקלים טובים בעובר ושב - כי חיי חברה זה סבבה והכול, אבל שאף אחד לא יעז לדבר איתי על תורנות שטיפת כלים.
פורסם לראשונה: 17:54, 05.05.21
